לדלג לתוכן

משנה ערכין ז ה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף ערכין פרק ז משנה ה)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ז · משנה ה | >>

הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואחר כך הקדישה, הרי היא כשדה אחוזה; הקדישה ואחר כך מת אביו, הרי היא כשדה מקנה, דברי רבי מאיר.

ורבי יהודה ורבי שמעון אומרים, כשדה אחוזה, שנאמר (ויקרא כז) "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו" -- שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יוצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזהיח.

שדה מקנה יט אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כא.

כהנים ולוים מקדישים לעולם, וגואלין לעולם, בין לפני היובל, בין לאחר היובל.

הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו,

מֵת אָבִיו,
וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ,
הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה.
הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו,
הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:
כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, כב):
"וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ",
שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה;
יוֹצְאָה זוֹ,
שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה.
שְׂדֵה מִקְנָה
אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל,
שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם
מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם,
וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם,
בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל,
בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל:

הלוקח שדה מאביו -

ומת אביו, ואחר כך הקדישה - הרי היא כשדה אחוזה.
הקדישה, ואחר כך מת אביו -
הרי היא כשדה מקנה - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה, ורבי שמעון אומרין: כשדה אחוזה,
שנאמר: "ואם את שדה מקנתו, אשר לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז כב),
שדה - שאינה ראויה להיות שדה אחוזה,
יצאת זו - שהיא ראויה להיות שדה אחוזה.
שדה מקנה - אינה יוצאה לכהנים ביובל,
שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
כהנים ולויים - מקדישין לעולם, וגואלין לעולם,
בין לפני היובל - בין לאחר היובל.

כבר בארנו בשלישי מזו המסכתא ההפרש שיש בין שדה אחוזה ובין שדה מקנה.

ומה שאמר לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו - לפי ששדה מקנה אין לו בו אלא פירות, ובשנת היובל תשוב למוכר הראשון כמו שבאר הכתוב.

ולפי שנתבאר שישראל אינו פודה אלא עד היובל, אבל אם עבר עליו היובל כמו שהקדמנו ביאורו לא תגאל עוד, אמר כהנים ולוים גואלים או מקדישין, ואף על פי שאין זה מיוחד להן, שישראל גם כן מקדישים לעולם ואפילו בשנת היובל עצמה, כמו שבארנו בתחילת הפרק.

ואין הלכה כרבי מאיר:


הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואח"כ הקדישה הרי היא כשדה אחוזה - שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה. הלכך אם בא לפדותה, פודה בית כור בחמשים שקל כשדה אחוזה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יז, יוצאה לכהנים ביובל:

הרי היא כשדה מקנה - דבתר שעה שהקדישה אזלינן. ואם בא לפדותה, פודה שדה בשוויה כדין שדה מקנה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, חוזרת לו ביובל. שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו, דעתידה היתה לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות, וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש את כח אביו. ואין הלכה כר' מאיר:

שדה מקנה - שהקדישה וגאלה אחר כ, אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקרקע לא היתה שלו אלא עד היובל:

כהנים ולוים מקדישים לעולם - ואפילו בשנת היובל עצמה. אבל ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מקודשת:

וגואלין לעולם - מה שאין כן בישראל שאינו פודה לאחר היובל, כדכתיב (ויקרא כז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל כהן או לוי שהקדיש קרקע שירש מאבותיו הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית גואלה לאחר היובל, כדכתיב (שם כה) גאולת עולם תהיה ללוים:

הלוקח שדה מאביו כו' הרי היא כשדה אחוזה. כתב הר"ב ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל וכן לשון רש"י ולאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא. דא"כ [אתיא] כר"א. ואין הלכה כמותו. אלא ה"ק. ואם לא גאלה הוא וא"נ גאלה אחר:

יצתה זו שהיא ראויה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה. לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו א"נ אשר לא שדה אחוזה. ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה. מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה כו' גמ'. [ולכאורה מ"ם יתירא דריש. אבל לפי לשון רש"י אין הגי' כן. אלא לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. והשתא כל התיבה דמשדה מיותרת].

שדה מקנה. שדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה הרמב"ם רפ"ד מה"ע:

אינה יוצאה לכהנים ביובל. פירש הר"ב שהקדישה וגאלה אחר. וכן לשון רש"י. וז"ל התוס' לפום ריהטא משמע. אם גאלה אחר [מיד הגזבר לפני היובל. ורש"י פירש בפי' חומש שלו דאפילו לא גאלה אחר. אלא שעדיין היא ביד הגזבר תנא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע"כ. וראיתי אני נוסחא דוקנית מפרש"י שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר. או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וכו':

שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אע"ג דקרא כתיב (וייקרא כ"ז) בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ. אצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב (שם) וחשב הכהן וגו'. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ואנן איירינן בגאלה אחר. וא"נ לא נגאלה כלל [ועיין לעיל:

כהנים ולוים מקדישים לעולם. כתב הר"ב אבל ישראל כו' כדלעיל במשנה א']:

(יז) (על הברטנורא) לאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא, דא"כ אתיא כר"א, ואין הלכה כמותו. אלא הכי קאמר, ואם לא גאלה הוא ואני נמי גאלה אחר:

(יח) (על המשנה) יצאה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה, לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו, אי נמי אשר לא שדה אחוזה, ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה, אי נמי אשר לא שדה אחוזה, ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה, מאי משדה אחוזתו, שדה שאינה ראויה כו'. גמרא. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) מקנה. שדה שלקחה או זכה בה, היא נקראת שדה מקנה. הר"מ:

(כ) (על הברטנורא) ורש"י בפירוש החומש כתב, דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר, תצא בחנם ביובל. לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) שאין כו'. אע"ג דקרא כתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו', איצטריך לטעמא, משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב וחשב הכהן ונו' ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו', ואנן איירינן בגואל אחר, וא"נ לא נגאלה כלל:

הלוקח שדה מאביו:    ס"פ השולח ברייתא וס"פ המוכר את הבית ברייתא ור"פ יש בערכין. וביד שם פ"ד סי' י' י"א כ"ו כ"ח:

יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה:    דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה ליכתוב קרא אם משדה מקנתו אשר לא אחוזתו א"נ אשר לא שדה אחוזתו ומתרבייא רישא דמתני' דמודה בה ר"מ דדרשינן יצאת זו שהיא כבר אחוזה מאי משדה אלא ש"מ למידרש שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת שדה שהקדישה ואח"כ מת אביו שבשעת הקדש היתה ראויה להיות שדה אחוזה:

שדה מקנה:    שהקדישה וגאלה אחר אינה יוצאת לכהנים ביובל אלא למי שמכרה למקדיש רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל לפום ריהטא משמע דאינה יוצאה לכהנים ביובל אם גאלה אחר מיד הגזבר לפני היובל ורש"י ז"ל פי' בפי' החומש שלו דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר תצא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע"כ. אכן אני הדיוט חפשתי בהרבה פירושי רש"י ז"ל בדפוסים משונים זה מזה שבחומש ומצאתי בקצתם הלשון כך וימכרנה גזבר לאתרי או אם יגאל וכו' ובאחד מן הדפוסים שמצאתי כתיב בו או אם לא יגאל וכו' מצאתי העברת הקולמוס על מלת לא וכן ג"כ בפי' הרב ר"א מזרחי ז"ל העתיק או אם יגאל וכו' ע"ש. וגם בתוס' יום טוב כתוב וראיתי אני נוסחא דווקנית מפי' רש"י ז"ל שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וגומר:

כהנים ולוים מקדישים לעולם:    ואפילו בשנת היובל עצמה אבל ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כשמואל ודלא כרב וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד אמנם בפירושו למתני' פי' כרב וז"ל ולפי שנתבאר שישראל אינו פודה אלא עד היובל אבל אם עבר עליו היובל כמו שהקדמנו ביאורו לא תגאל עוד. אמר כהנים ולוים גואלין או מקדישים ואע"פ שאין זה מיוחד להן שישראל ג"כ מקדישין לעולם ואפילו בשנת היובל עצמה עכ"ל ז"ל. פי' לדבריו ז"ל דבגמ' מתרץ ארב דאמר דאם הקדישה ישראל בשנת היובל עצמה הוי קדושה מאי איריא דנקט תנא דמתני' כהנים ולוים מקדישין לעולם אפילו ישראל נמי בשלמא לשמואל דאמר ישראל שהקדיש בשנת היובל עצמה לא קדשה קמ"ל דכהנים ולוים מקדישין לעולם ומהדר וליטעמיך לשמואל נמי קשה אמאי תני הכא גבי כהנים ולוים בין לפני היובל בין לאחר היובל כיון דאם הקדישו כהנים ולוים בשנת היובל עצמה קדוש כ"ש לפניה ולאחריה אלא מאי אית לך למימר אליבא דשמואל איידי דתנא רישא בריש פירקין גבי ישראל לפני היובל ולאחר היובל תנא סיפא נמי גבי לוים בין לפני היובל בין לאחר היובל אע"ג דלא איצטריך הכי נמי לדידי אמרי' דאיידי דתנא רישא גבי ישראל אין מקדישין ולא גואלין תנא נמי סיפא גבי לוים מקדישין וגואלין אע"ג דמקדישין דכהנים ולוים לא שמעי' מיניה מידי דאפילו ישראל נמי מקדישין כדאמרי'. ואיתא להאי בבא פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ט) לפי פירוש רבינו יצחק הלוי רבו של רש"י ז"ל:

שאין אדם מקדיש דבר שאינה שלו:    אע"ג דקרא כתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ איצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב וחשב לו הכהן וגומר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו' ואנן איירינן בִּגְאָלֵהּ אחר ואי נמי לא נגאלה כלל עד כאן:

יכין

מת אביו ואחר כך הקדישה הרי היא כשדה אחוזה:    וכשפודאה פודה בית כור בנ' שקל, וכשלא נגאלה מהקדש, או שגאלה אחר, תצא לכהנים ביובל:

הרי היא כשדה מקנה:    וגואלה בשווייה. וכשלא נגאלה, או שגאלה אחר, חוזרת לו ביובל, דבתר שעת הקדשה אזלינן, והרי באותה שעה לא היה גוף השדה שלו, דעתידה לחזור לאביו ביובל כשאר שדה מכורה, והו"ל כמקדיש שדה מקנה שחוזרת ביובל לבעלה הראשון, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש כח אביו:

יוצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחיזה:    דהכי משמע קרא, דהרי מלת משדה מיותר, מדלא כתיב אשר לא אחוזתו היא אלא וודאי ה"ק קרא, שדה שאינה ראוייה וכו' [כך פי' רש"י הכא. ורשב"ם (ב"ב דע"ב דייק מדכתיב משדה אחוזתו במם יתירה]:

שדה מקנה:    שדה שלקחה או זכה בה במתנה וכדומה והקדישה, ונשארה ביד הקדש או שגאלה אחר:

שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:    והרי אין הקרקע שייך לו רק עד היובל:

כהנים ולוים מקדישים לעולם:    שדה אחוזה, ואפילו בשנת היובל עצמה, משא"כ ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל, אינה קדושה [כמשנה א ]:

בין לאחר היובל:    משא"כ ישראל כשלא גאל קודם היובל, אינו גואל עוד:

בועז

פירושים נוספים