עץ חיים/שער לו (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: עץ חיים/שער לו/פרק א (עריכה)

עץ חיים · שער לו · פרק א· >>

פרק א - מ"ב[עריכה]

מיעוט הירח מאי ניהו? דאמר לה "לכי ומעטי את עצמך", היינו דכולהו מלכיות דידה דהוי בכל הט' ספירות, כולהו הפילו ונחתו לתתא בהדה, מה דליתא הכי בכל ספיראן, דכולהו אית להו חולקייהו בספיראן דלעילא מנייהו, דהא כתר כלול מכולהו וכן חכמה וכן כולם. אבל מל' אתנטלית מכולהו דכולהו הוי ט' בלבד, דכל מה דהוי לעילא מינה בהדייהו נחית לתתא בהדה ואיהי שלימו דכולהו דבר מינה הוי כלהו ט' ספירות דכולא דילה נחית לתתא ומשו"ה הוי אור חוזר‏[1] דלית לה מדילה כלום, ובעית להדרא ולסלקא לעילא, והיינו "דלית לה מגרמא כלום" ולא קאמר דלית "בה", אלא כולא לתתא. ומשו"ה בעינן לסלקה לה לעילא דלהדרו לאתרייהו כולהו מלכיות דידה ואיהו בהדייהו. וזהו סוד "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".

ענין חטא אדה"ר ומה גרם באבי"ע הקדו' בענין הגדלות והמעטת פרצוף זו"ן ובענין היותם פב"פ או אב"א בכל בחי'. ואמנם מה שגרם בענין כל העולמות ומדרגותן ועלייתן וירידתן כבר נתבאר בדרוש אחר. ונבאר עתה מה שגרם באבי"ע וקליפות, ובזה יתבאר ג"כ מיעוט הירח וענין הגלות המר והנמהר הזה, וגם ענין חרבן בית א' ושני וגלות מצרים וגם כל הבחי' שהיו בעת הבריאה:


פרק א - מ"ק[עריכה]

מ"ק. ענין עיבור זו"ן. דע כי בעת עיבור זו"ן באמא עלאה אז היה ז"א בבחי' ו' קצוות לבד ונקבה בבחינת נקודה א' כלולה מי', שהוא בחינת מלכות שבה בלבד. ואז ע"י העיבור ויניקה ומוחין נתגדל בחינת ז"א עד שנשלם לי' ספירות כנודע. ואמנם גידול המלכות אינה אלא ע"ש אמצעית ז"א עצמו, כי אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו כח עוד גידול להמלכות. ואח"כ יצאה בחי' גידול זה של המלכות לחוץ באמצעית ת"ת ואז נגדלת המלכות גם כן עד תכלית הגידול שבה שהוא עד שתשלם גם היא לי' ספירות שלימות שבה, וא"כ מוכרח הא שכל זמן שעדיין לא נתגדל המלכות שאותן הט' ספירות עליונים שחסרים מנוקבא יהיו כלולין בז"א בט' ספירות שבו כנודע שאין בו רק עד היסוד ונוקבא משלימתו לי', ואז הם י"ט ספירות -- ט' שלו וי' שלה, ונקרא עשירית כיון שהיא עשירית אליו ונשלם הוא בי' ספירות עמה וגם היא יש בה י' ספירות.

ואמנם טרם התגלות בה ט' ספירות העליונות שלה היו כולן נכללין בט' ספירות שלו. נמצא כי בכל ספירה וספירה מן הט' ספירות דז"א יש בה בחי' ספירה א' של נוקבא אך היא אינה רק חלק העשירית שבה בלבד (שהוא ספירות המלכות שבה). והנה גידול המלכות אינה בפעם א' רק בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט כנ"ל. ונבאר עתה באורך כללותן אע"פ שיש פרטים הרבה.

הנה תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה א' כלולה מי' (שהיא נקודה מלכות האחרונה שבה כנ"ל), ותכלית גידול שלה הוא שיהיה בה כל הי' ספירות שלה ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר א' שהוא מה שקטרגה הירח כנודע. והענין הוא כי נודע כי מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת של אמא כמוהו יהיה כתריהן שוין ויהיו שניהן א', כי שניהן יהיו בחינת ת"ת דאמא שהוא ספירה א', ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהן מקבלין הארתן מאמא, כל אחד ע"י עצמו, ולא יצטרכו זה לזה, ויהיו זו"ן שוין במציאותן כדמיון אבא ואמא (כנזכר באדרא אבא ואמא כחדא נפקין וכחדא שריין). וזהו תכלית הגידול שלה ואז כל העולמות בתכלית התיקון.

ואמנם בין זה לזה יש בחינות רבות ובין כולם הם ז'‏[2] בחינות, וזה סדרן ממטה למעלה.

  • [א][3] א' תכלית המיעוט הנ"ל שתהיה היא נקודה כלולה מי', והיא בחינת המלכות שבה, ואז אין לה פרצוף ואז היא עומדת למטה מהיסוד שלו.
  • [ב] ב' היותה פרצוף גמור בי' ספירות אלא ששיעור קומתה הוא באחור ז"א מחזה ולמטה, אבל עדיין האורות שלה שיש בה' ראשונות של ז"א כח"ב ח"ג לא האירו בד"ת שבו לכן לא נמשכו בה ולא האירו בה, והבן זה עם הנ"ל.
  • [ג] ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות של ז"א ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחי' אורות אחור באחור. והרי הם ג' בחינות בבחינת אחור. והטעם שאין ד' בחינות באחור הוא ג"כ מפני שאין הכתר ניכר כ"א בפנים, ולזה ג' בחינות באחור.


עוד יש ד' בחינות בבחי' פנים בפנים והם אלו:

  • [ד] א' שתהיה היא פרצוף שלם פב"פ אלא ששיעור קומתה הוא מחזה ולמטה דז"א, ועדיין אורות שלה דבחי' פנים שיש בה' ראשונות של ז"א לא נמשכו להאיר בה. והנה בחי' ראשונה שהוא שתהיה ג"כ בחי' נקודה א' כלולה מי' כנגד היסוד פב"פ אין כאן מקום ביאורו. ונתבאר במ"א בפי' תפלת השחר בברכת אבות.
  • [ה] הב' הוא הה' ראשונות של ז"א האירו בה מלמעלה אבל עדיין היא מהחזה ולמטה. ואז הוא יורד בנצח שלו והיא עולה בהוד שלו בבחי' שם בוכ"ו והוא כופף קומתו ומזדווג שם עמה.
  • [ו] הג' שתהיה גדולה כמוהו שיעור קומתו פב"פ ותקבל האורות של ה' ראשונות שם בהיותה היא למעלה עמהם. ואמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א, והכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה. נמצא שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר כי היא למטה מן היסוד שלו. לכן היא צריכה לו שהמלכות שבה היא למטה מכל שיעור קומתו ואז צריכה היא לקבל ע"י, ואז המלכות שלה אין לה בן זוג ונתעלה עד היסוד שבה עצמה ונכללין יחד שם בסוד הכללות כנודע אצלינו, ואז תוכל לקבל מן היסוד של ז"א. ונמצא כי בבחי' זו יש בה פרצוף ט' ספירות שבה עליונות לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה, ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה.
  • [ז] הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר א' כמותו ומקבלת אורותיה מאמא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א, ותהיה שלימה בכל י' ספירות. וזהו תכלית הגידול שלה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לו/פרק ב (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לו · פרק ב· >>

פרק ב[עריכה]

ועתה נבאר ז'‏[4] בחינות אלו איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה.

הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחינת נקודה א' כלולה מי', והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א. וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' לו' ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור, והוא עד שתהיה בחינת פרצוף גמור בי' ספירות באחור, באחורי החזה. ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה. וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אחור באחור. וכאשר הירח קטרגה -- אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט יותר גדול שאפשר להיות. והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט' ספירות של ז"א -- כי משם יצאו כנ"ל, ולא נשאר רק המלכות שבה שהיא נקודה א' כלולה מי' תחת אחורי היסוד של ז"א.

וזהו ענין "לכי ומעטי את עצמך", שנסתלקו ט' ספירות שלה העליונים ועלו בז"א, והיא נשארת נקודה מעוטה, וירדה תחת אחורי היסוד. וענין מיעוט הירח היה ביום ד'.

אח"כ ביום ו' חזרה להתגדל בבחינת הג' הנ"ל היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א, ואז יש בה ה' אורות של ה' ספירות ראשונות דז"א, שהם בחי' ה' ימים ראשונים דימי בראשית -- כולם האירו ביום ו' (שהוא הת"ת שבו), ואז ניבנית המלכות ונגלית שם. וה' ראשונות מאירין בה מרחוק. ואז ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחינת אחור באחור ונברא אדה"ר בבחי' זו לבדו. ואלו לא חטא אדם הראשון היה מעורר מ"נ באותו שבת הראשון ועל ידי זה היו מזדווגין זו"נ פנים בפנים בבחינה יותר עליונה שבכולם, שישתמשו שניהן בכתר אחד ופנים בפנים, אשר אין הגדלה גדולה מזה, ותהיה היא מקבלת מאמא עלאה שלא על ידו.

והנה כאשר חטא אדם הראשון יום ו', חזרה למטה תחת היסוד באחוריו ונשארה שם בבחינת נקודה לבד כלול מי', ואז אותן הט' ספירות עליונים שבה לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בזעיר אנפין עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד'. אמנם כיון שהיה מפני חטא -- לכן כל אלו הט' ספירות ירדו למטה בקליפות כמ"ש בע"ה, והרי היא בתכלית המיעוט האחרון שבכולם, ואז היא ילדה קין והבל ע"י זווג זו"ן (כנזכר אצלינו בדרוש קין והבל וחטא אדה"ר ע"ש איך היו למעלה בשעה זו), ואח"כ כשבא יום שבת ראשון חזרה הנוקבא להתתקן בכל הו' בחינות הנ"ל ונגמרה בחינת הו' והוא שחזרה עמו פב"פ בכל שיעור קומתו זולת בחינת הכתר לבד שהיה גדול מכתרה אחר שהיא בחינה יותר עליונה מכולם וגבוה ממנה. ולכן היתה עדיין צריכה לקבל מאמא על ידו, ואז לא היו משתמשין בכתר אחד (שהיא הבחי' היותר עליונה מכולם כנ"ל). ואח"כ ביום ראשון דחול חזרה לבחינה הב' והיתה פרצוף שלם מי' ספירות באחורי החזה דז"א. ועדיין ג"כ לא היו מאירין בה ה' ראשונות דז"א.

והנה ענין זה נמשך מבריאת אדה"ר עד שיצאו ישראל ממצרים, כי בכל יום שבת חוזרת עמו פנים בפנים, שוה בשוה, בבחינת ו' הנ"ל. ובימי החול היתה חוזרת אחור באחור פרצוף שלם בבחינת ב' הנ"ל, וה' ראשונות דז"א לא היו מאירין בה. וזה נמשך עד צאת ישראל ממצרים בליל פסח.

אמנם אע"פ שבחינה זאת היתה כך יש בו קצת שינוי בהמשך זמן הנ"ל, והוא כמ"ש רז"ל שאדה"ר סילק את השכינה לרקיע ראשון ודור אנוש כו' עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים עד שבא אברהם ויצחק ויעקב לוי קהת ועמרם ומשה והורידוה למטה מז' רקיעים כבתחלה.

והענין הוא כי כבר נתבאר כי בשבת ראשון חזרו פב"פ ועדיין כתרו גדול מכתרה וגבוה ממנה. נמצא כי המלכות שבה למטה מכל בחינת ז"א ואין לה מקום יניקה כנגד הזכר כנ"ל, וע"כ צריך שתתעלה המלכות ביסוד שבה ואז יהיה מקום יניקה גם אל המלכות שבה. וא"כ נמצא ששבעה רקיעים התחתונים שבה כבר עלתה בימי אדה"ר רקיע ראשון מלמטה למעלה, שהיא בחי' המלכות שבה, ועלתה אל יסוד שבה. ונמצא שאין לה עתה פרצוף רק מט' ספירות עליונות שבה בלבד. וזה היה בכל השבתות. וגם בחול כאשר היתה חוזרת עמו אחור באחור מהחזה ולמטה, לא היה לה רק פרצוף מט' ספירות עליונים שבה, נכללין בשיעור קומה ד' תחתונות שבו, כי המלכות שבה (שהוא רקיע א') נסתלקה משם ועלתה ביסוד. וכן עשו כל הז' דורות, עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז' תחתונות שלה בג' ראשונות שבה, ואותן ג' ראשונות שבה היה עומדין נגד ג' פרקין עילאין דנה"י דז"א ונאחזות בהם אחור באחור, וכל הז' תחתונות שבה נכללין שם. ונשארו כל שארית נה"י דז"א מגולין בלתי לבוש ומשתלשלין למטה מן שיעור קומת הנוקבא. ואז היתה עולם מתנהג ע"י ז"א. וזהו שכתוב באנשי סדום "וה' המטיר על סדום מאת ה' מן השמים", כי עיקר ההנהגה מן השמים שהוא ז"א. אמנם להיות כי גם נוקבא היתה כלולה בג' פרקים עליונים דנה"י דז"א לכן נזכרת בכללות עמו כמו שאמרו "וה' המטיר וגו' - הוא וב"ד".

וזהו ענין מ"ש בזוהר "דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא", כי כל דיני הז"א הם בנה"י שלו וכאשר הם מתפשטין בנוקבא ונעשין בה מוחין אז נייחין שם בסופם שחזרו להיות בחי' מוחין. אמנם כאשר הוא בבחינה הנ"ל שנכללין ז' תחתונות שבה בג' ראשונות שבה בריש נה"י שלו -- אז הם דינין תקיפין בסופם, ועל כן "וה' המטיר גפרית ואש" שהם דינין תקיפין, "מן השמים", לפי שאז הז"א אינו רחמים אלא דין. ואם הוא נקרא רחמים הוא כאשר נה"י שלו נעשין מוחין ברישא דנוקבא.

וזהו נמי ענין הוצאת חמה מנרתקה הנזכר בדברי רז"ל ובתיקונים שהם הוי"ה אדנ"י כנזכר בתיקון כ"א דף נ"ח (תיקוני זהר מד, ב). והענין כי חמה הוא ז"א, ונרתקו הוא נוקבא שמלבשת נה"י שבו שהם דינין תקיפין הנקרא "חמה בתוך נרתקה", רישא דנוקבא, ונחלש כוחם. ובצאת חמה מנרתקה כנ"ל שורפת העולם כולו בדינים הקשים. וכבר נתבאר לעיל כי אין דבר זה אלא בימי החול, אבל בשבתות היה פנים בפנים על דרך הנזכר לעיל.

וזה נמשך עד שבא אברהם והורידה רקיע א', והוא בחינת החסד אשר בה שנתפשט למטה כנודע, כי אברהם איש חסד. וכן עשו השאר עד משה, ואז נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט'‏[5] ספירות שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה, ועדיין אין האור ה' ראשונות שבו מאירין בה. וכ"ז בימי החול כנ"ל. וטעם הדבר היה לפי שכל הנשמות שבאותן הדורות שהיו מבחינת ישראל היו מעורבים בדור הפלגה ובדור סדום ובדור מצרים, והיה הטוב מעורב ברע (וכמ"ש בדרוש בפ"ע בע"ה), וע"כ לא יכלו הצדיקים ההם להמשיך אור הה' ראשונות למטה שיאירו בה, וכמ"ש בע"ה בענין גלות מצרים. וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים, היה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה' ראשונות דז"א מד' תחתונים שבו אשר שם קומת המלכות [ הגהה - נל"ח זהו סוד וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, כי בעלייתם ממצרים חזרו הה"ר כ"א כלול מי' שהוא נ' וק"ל ]. וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל נמשך הגלות ת' שנה.

אח"כ בהגיע תור גאולת מצרים בעשרה לחודש לקחו הפסח להורות כי אז היתה פרצוף שלם בסוד אחור באחור בי' ספירות, ולכן לקחו מבעשור. ואח"כ המתינו עד ה' ימים והאירו בה עוד ה' ראשונות שבו ואז היה ליל פסח בט"ו לחודש. וזהו סוד מ"ש בזוהר אמור דף קי"ב על בט"ו לחודש כי "כדין קיימא סיהרא באשלמותא ה' על י'", פי' בהיותה בסוד אחור הוא בחי' י' ספירות ושיעור קומתה אינה רק ד' ספירות תחתונות דז"א, וה' ראשונות דז"א גבוהין עליהן. וכאשר היא נגדלת עמו למעלה לוקחת מקומם, ונמצא שהיא עתה בחי' ה' על י'. וזהו בליל פסח שהוא בט"ו לחודש, כי אז חזרה פב"פ עמו בבחי' ו' הנ"ל.

ולכן אנו אומרים בלילה ההוא הלל גמור (כי הנוקבא הנקרא אדנ"י שהיא גימטריא הלל נגמרת קומתה). ותיכף ירדה כבתחילה, לכן אין הלל גמור בז' ימי הפסח.

אח"כ מאז ואילך עד שבנה שלמה בית ראשון היתה בכל ימי שבתות פב"פ בבחי' ו' כנ"ל, ובכל ו' ימי החול היתה אחור באחור בבחינת ג' הנ"ל (שהיתה בפרצוף שלם י' ספירות מהחזה ולמטה וגם אור ה' ראשונות דז"א האירו בה תמיד). וזהו טעם זכירת יציאת מצרים, כי היתה גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחינה ב' לבד והוא פרצוף י' ספירות באחור מהחזה ולמטה, בלי הארות ה' ראשונות שלו בה (משא"כ בחורבן בית ראשון כמו שיתבאר בע"ה).

ואח"כ כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה נתוסף עוד בה בחינה אחרת והיא כי בין בשבת בין בחול לעולם היתה עמו פנים בפנים בחינה ו'. אמנם הבחינה ז' שהוא היות ב' מלכים משתמשין בכתר אחד כנ"ל -- לא היתה כך לעולם עד לעתיד לבא. ואילו היה כן בבית ראשון לא היתה אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד.

ואמנם עוד נתוסף עתה בבית ראשון הארה גדולה והוא זה הענין כמ"ש במ"א, כי הז"א היה ו' קצוות, חג"ת נה"י, ואח"כ עלו חג"ת ונעשו חב"ד, ונה"י נעשו חג"ת, וצריך הבינה להתפשט בו ולעשות נה"י חדשים. נמצא כי יש בז"א הוד ראשון והוד אחרון. והוד הראשון נעשה אח"כ בו גבורות. ונודע כי הבינה בז"א אתפשט עד הוד שבו. ואמנם קודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון שהיה אח"כ בחי' גבורה. נמצא כי התפשטות בינה תוך ז"א לא היתה כי אם בה' ראשונות שהם חכמה בינה דעת חסד גבורה (וכתר אינו נמנה מפני שהכתר ודעת הכל א' כנודע). גם ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה, כי נצח-הוד דאמא ארוכים מתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך היסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו. ואז ה"ר לבד היתה הבינה מתפשטת. אך אחר בנין בית ראשון נתפשט בינה עד הוד שני דז"א, והם עתה ז' ספירות שמתפשטת בהם הבינה תוך ז"א.

ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א, אמנם ט' ספירות העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן (כנ"ל בענין מיעוט הירח), ואלולי שנתמעט המיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולאומות העולם להחריב בהמ"ק. אך אמנם חזרו ט' ספירות עליונים להתעלם למעלה בז"א לא שלטו בהם הקליפות. אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנוקבא להתתקן בבחינה ג' ונעשה פרצוף של י' ספירות אחור באחור מהחזה ולמטה, ואף כי גם אז היו מאירין בה ה' ראשונות של ז"א. וכל זה בחול -- כי בשבת היתה פב"פ בבחינה ו'.

נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל היתה הנוקבא ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזהו שאמר הכתוב "המדבר הייתי לישראל וגו'". ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות, לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור שאפילו בהיותה אב"א בימי החול לא היו אור ה' ראשונות שלו מאירין בה, ולכן כאשר נתוסף הארת ה' ראשונות נחשב לגאולה. אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פנים בפנים וקומתן שוה, ואח"כ כשחזר לבחינה ג' דאחור באחור -- אע"פ שאור הה' ראשונות מאירין בה -- נחשב לגלות גמור. אמנם הגירעון שהיתה עתה בגלות בבל הוא כי אותן הארות שהיו מאירין ז"ס עליונים שבהם נתפשטה בינה בז"א כנ"ל בימי בהמ"ק ראשון וכולם היו מאירין בה בבחינת פב"פ כנ"ל -- הנה אלו האורות ירדו כולם ונמשכו אל הקליפות בעו"ה אך לא ט"ס ראשנים עצמם שבה כנ"ל שעלו בז"א אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א כנ"ל בימי החול. וזהו ענין גלות בבל ע' שנה נגד ז' אורות אלו שהיא בחי' ז', כל א' כלול מי'. לכן נקרא גלות בבל שהוא גימטריא ד"ל כנודע, כי מלכות נבנית ע"י בוכ"ו חילוף אהי"ה שהוא גימטריא ד"ל. ואז שיעור קומת המלכות היא אורך היריעה שלשים באמה ורוחב ארבע באמה כמנין ד"ל. ועתה נתמעטה בניינה וקומתה הראשון שהוא גימטריא ד"ל.

אח"כ בבית שני עלתה בימי השבת פנים בפנים בבחינה ו' אך בימי החול עלתה פנים בפנים של בחינת הה'; שהיתה פרצוף בי' ספירות שלימות ושיעור קומתה מהחזה שלו ולמטה פב"פ, והיו ה' ראשונות שלו מאירין בה מרחוק, אמנם לא עלתה היא כנגדן ממש כמו שהיתה בבית א' בימי החול. וזה הענין שחסר ה' דברים בבית שני ואלו הם: אורים ותומים וכו'.

וזהו ענין מ"ש בזוהר פרשת שמות כי בית ראשון לקבל ה' עילאה ובית שני לקבל ה' תתאה. והענין הוא שכבר בארנו שבבית ראשון היו פב"פ עד למעלה בחינת ו', והיו ה' ראשונות מאירין בה, ואז נקרא "סיהרא באשלמותא", במלוי הלבנה בט"ו לחודש בסוד חמשה עשר, ה' על י' כנ"ל. נמצא כי בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה. אך בבית שנה שהיתה בימי החול פב"פ בד' תחתונות שבו והיא חמישית להם אז נקרא ה' תתאה.

ועוד טעם אחר עם הנ"ל, כי בבית ראשון אמא עלאה הנקרא "ה' עלאה" נתפשטה עד הוד שני דז"א. ואמנם המלכות היתה יונקת ממנה, כי שם מקום המלכות. אך בבית שני לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דז"א בלבד (שהוא בחינת גבורה של עתה כנ"ל). נמצא כי המלכות עתה בחול בבית ב' -- אע"פ שהוא פב"פ -- היא מחזה ולמטה, ואינה יונקת מה' עילאה, לכן נקרא "ה' תתאה" לפי שאינה יונקת מה' ראשונות. ושמור הקדמה זו על ענין בינה המתפשטת עד הוד ראשון אימתי הוא ואימתי מתפשטת עד הוד ב'.

והנה אח"כ בחורבן בית ב' היתה המיעוט היותר מועט שבכל הזמנים והוא דומה ממש אל זמן חטא אדה"ר, והוא כמו שהיתה בבחינה ראשונה של אצילות אחור באחור שהיתה בבחינת נקודה כלולה מי', שהיא המלכות שבה בלבד, אחור באחור תחת היסוד שלו. ונתוסף בה פגם שאותן הט' ספירות שלה ירדו למטה בין הקליפות, ואז "סמכין אתאבידו" -- שהם נה"י ז"א הסומכים אותה. וזהו סוד (איכה ב, א) "השליך משמים ארץ וגו'", כי "תפארת ישראל", שהוא ז"א, "השליך" את המלכות הנקרא "ארץ" -- שהיתה תחלה בת"ת שבו הנקרא "שמים", ומשם השליכה אפי' למטה מ"הדום רגליו", שהם נה"י שבו, ונפלה תחת היסוד שבו באחוריו. וזהו "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום" (איכה ד, ו). כי בדור אנשי סדום היתה המלכות באחורי נה"י דז"א כנ"ל בסוד "וה' המטיר", אך עתה נפלה בסוד נקודה לבד תחת היסוד וט' ספירות שלה ירדו אל הקליפות, מכ"ש הארת ה' ראשונות דז"א שנפלו בחרבן בית ראשון.

נמצא כי חטא אדה"ר וחטא חורבן בית שני הכל א', אלא שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות מה שמתחלה היו בלתי תיקון כמ"ש בע"ה, אבל בעת החרבן בחטא ישראל כבר היו הקליפות מתוקנים ומה שגמרו הם הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה כנ"ל. וזהו סוד "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז). וזהו הטעם שבימי המשיח "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים", כי בגלות הזה גדול מאד מגלות מצרים הנ"ל.

והנה ענין התלבשות אלו הט' ספירות שבה בקליפות -- הענין כמו שכתבנו במ"א כי גם אלו הקליפות הם מבחינת אצילות בריאה יצירה הטמא, וכל עולם ועולם כלול מי' ספירות המתחלקים לה' פרצופים. והנה הנוקבא דזעיר אנפין דקליפה דאצילות היא לילי"ת, אשת סמא"ל, והיתה תחילה בבחי' נקודה כלול מי' תחת היסוד של סמא"ל בעלה. ועתה אלו הט' ספירות נתלבשו בה ונעשין בה י' ספירות שלימות. וזהו ענין "ומלכותו בכל משלה" שאמרו בתקונים, שהוא אדם דעשיה שנתלבש בי' קליפות, ואדם דעשיה הוא בחינת ט' ספירות אלו דמלכות דאצילות דקדושה הנקרא עשיה שבאצילות, ונתלבשה בנוקבא דקליפה שהוא כדוגמתה בעולם הטמא דאצילות. וזהו ענין "אמלאה החרבה" שאמרו רז"ל "לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים" נוקבא דקדושה דאצילות. וזהו ענין במסכת חגיגה (חגיגה ה, ב) "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה - מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאו"ה". והבן זה היטב.

נמצא כי בהתלבש ט' ספירות דמלכות בלילית דקליפה עיקר האבדה זו הוא לז"א, כי ממנו יצאו כנ"ל. וזהו מאמר בזוהר פרשה במדבר דף קי"ט (ח"ג קיט, ב) ע"פ "קולה כנחש ילך". והבן ענין זה היטב. והוא כי בחינת מה שנשארה במלכות דאצילות הוא בחינת מלכות שבה הנקרא "זנב" בסוד שאמרו רז"ל "ויבן ה' אלהים את הצלע - רב אמר זנב היתה". וזה הזנב נשאר בה בלבד, והט' ספירות ראשונות שבה (שהם רישא דילה) ירדו בקליפות ושכיבא לעפרא בסוד "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". לכן ישראל שיניקתן מן המלכות אינם שולטין בגלות אלא שחה לעפר נפשם, אך האומות שיניקתן מן הזנב הם השולטין, כי אין הנהגה ושלטון עתה אלא בזנבא הנ"ל, ומשם מקבלין אומות העולם שהם ג"כ בחי' זנבא שפע, ושולטין בגלות זה. וזהו סוד גם כן מ"ש הכתוב (ישעיהו נב, יד) "כן משחת מאיש מראהו" והבן זה:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער לו/פרק ג (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לו · פרק ג· >>

פרק ג[עריכה]

ונדבר בבריאה ג"כ, כי אדה"ר חטא בבריאה הקדושה ג"כ, וגרם חשך חסרון גם באבא, לכן אין ניכר בבריאה רק אמא לבד. וזהו סוד "אמא מקננא בבריאה בג' ספיראן עלאין דכורסייא", כי אבא ואמא "ישת חשך סתרם" (תהלים יח, יב עיי"ש). וכנגדן בבריאה הטומאה -- נעשה תיקון אבא ואמא הטמאים אשר שם, ונמשך להם אור מאבא ואמא כמ"ש בע"ה. וגם ביצירה גרם אדה"ר להסיר אור אמא ולא נשאר רק אור זעיר אנפין. וזהו סוד "ז"א מקננא במט"ט". וג' ראשונות שלו היו שם מכוסים בחשך ואינם מאירין. וכנגדן ביצירה הטומאה -- נתקן ז"א שבה ונמשך לו אור. גם בעשייה גרם חטאו להסיר אור הז"א ולא נשאר רק נוקבא, וזהו סוד מלכות "מקננא באופן", וכנגדו נתוסף בעשייה הטמא תקון על מציאות א"א‏[6] והוא סוד גדול אסור לגלותו והוא במקום רדל"א.

והרי בזה ידעת איך האור הולך ומתמעט בסידורו ובטומאה הולך ומתרבה בסידורו. וזהו "אמלאה החרבה" כנ"ל.

ודע מה שאמרנו למעלה כי יצירה ועשייה הם טוב ורע מעורבים -- הכוונה בהם עצמן, ולא בי' ספירות המקננים בהם ח"ו כמ"ש.

גם ידעת כי אדה"ר וישראל חטאו חטא א', רק שאדה"ר תיקן מתחלה מציאות תקוני הקליפות ואח"כ הלביש בהם הקדושה, אבל ישראל מצאו כבר מתוקנת הקליפות ולא גרמו רק להחזיר ולהלביש בהם הקדושה ע"ד הנ"ל. וזה סוד "משחת מאיש מראהו" (ישעיהו נב, יד) "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז) והבן.

והנה אותן הט"ס של המלכות שניתנו לחצונים נרמז במסכת חגיגה (דף ה:) בפסוק "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה - מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאו"ה", כי הוא דרוש הנ"ל ממש. וזהו סוד "ומלכותו בכל משלה", והוא באדם דעשייה שנתלבש ע"י הקליפות, פי' המלכות דאצילות הנקרא "אדם דעשייה". והבן בסוד לבישת שק בענין עשו כולו כאדרת שער הוא ת' איש ואחיזתו מד' עולמות שלהן שיובן מזה שאין תיקון באצילות הטומאה רק בזו"נ סמא"ל ולילית שהוא ביצירת הטומאה נגד יעקב שמקנן ביצירה והוא מקבל י"ג תיקוני דיקנא דא"א, לכן עשו נקרא "כולו כאדרת שער".

והנה נמצא כשנתלבשו ט' ספירות אלו דנוקבא בקליפה נמצא כי עיקר אבידה הוא לז"א, כי משם יצאו למלכות. ובזה תבין שאמרו רז"ל "ירמיהו לא אמר "והנורא" לפי שגוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו, דניאל לא אמר הגבור כו'". והענין שכבר ידעת שבחורבן בית ראשון אותה הארה שהיתה מגעת אליה פב"פ מה' ראשונות שבת"ת נסתלקו והלכה אל הקליפות, אך היה עדיין פרצוף שלם בת י' ספירות. אמנם זה היה אחר החורבן. אבל בעת החורבן לא היתה יכולת אל הגוים ואל הקליפות לשלוט בבהמ"ק אם לא שבאותו רגע חזרה המלכות בסוד נקודה א' ונהרס כל בנינה לגמרי, ואחר גמר החרבן חזרו הי' ספירות אב"א. וכראות ירמיהו ע"ה ענין זה לא רצה לומר "והנורא", כי 'נורא' הוא סוד ת"ת דז"א כמ"ש. והנה מחצי ת"ת הזה משם היה מתחלת גולגלתא דנוקבא ותחלת בנינה, ולהיות שעתה נחרב כל בנינה א"כ אין ראוי להזכיר "נורא".

ודע כי נורא אותיות ארו"ן -- לרמז אל המלכות הנקרא 'ארון' לפי ששם התחלת בנינה. וכן ארו"ן גימטריא נז"ר, כי מן נורא זהו סוד נזר וכתר שלה. גם דע כי לב' חצאין נחלק ת"ת זה באופן שהם ב' נוראות, וזהו סוד (תהלים סה, ו) "נוראות בצדק תענינו", ולכך אמר ירמיהו "גוים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו". גם אמר לשון "איה" לרמז כי מסוד נורא זה נעשה לה ג' ראשונות שהם כח"ב הנקרא "איה", וזהו "איה נוראותיו".

ואמנם דניאל היה בסוף החרבן אחר שנשלמו ע' שנה של הגלות וראה שאפילו אם יחזור הבית למקומה ראה את חורבנה, וכבר ידעת כי בחורבן בית שני נחרבה כל המלכות ונשארה בסוד נקודה לבד, ואז לא היה כמו חורבן ראשון; כי סוד ה' ראשונות ירדו אל החצונים אך שאר ט' ספירות שבמלכות חזרו למעלה אל שרשם (כמו שהיה בתחלה בסוד לכי ומעטי את עצמך שט' ספירות נשארו למעלה), אבל בחורבן בית שני אפילו ט' ספירות שלה ירדו וגלו אל הקליפות, לכן לא אמר "הגבור" כי כל מציאת המלכות הוא מצד הגבורה ומשם נבנית בט' ספירות עליונים בסוד עטרה דגניז באו"א. והנה גבורות הרבה מתפשטין ממנה אל המלכות והם סוד ההוד של ת"ת שנעשית בינה במלכות וסוד גבורה והוד שבמלכות -- כל אלו נקראו גבורות, לכן אמר "גוים משתעבדין בבניו", שהם סוד הגבורות, אלו שהם הבנים של אמא גבורה עלאה, אם כן "איה גבורותיו". לכן לא הזכיר "הגבור" שהוא יותר למעלה מציאותו כי אפילו הט' ספירות שלהם גלו בין הקליפות.

פרק ג - מ"ק[עריכה]

מ"ק. והנה כל זה הוא בימי החול שתמיד היא עומדת בבחינת נקודה שבמלכות שבה בלבד תחת היסוד דז"א. אמנם ע"י תפלות ישראל ומקיימי מצות התפלה יש בנו כח להעלותה בסוד פרצוף שלם אחור באחור מהחזה דז"א ולמטה, ואח"כ חוזרת פנים בפנים, ואז הוא יורד בנצח שלו והיא עולה בהוד שלו. כי אע"פ שהיא מהחזה דז"א ולמטה, שהוא למעלה מנצח-הוד, עם כל זה כדי לבא פנים בפנים צריך לחזור נקודה א' תחת היסוד ואז עולה בהוד דז"א (שהוא בינה דיעקב שבו בחינת שם בוכ"ו כנודע), ואז הוא צריך לכפוף עד הנצח לכוף קומתו להזדווג עמה. ואחר התפלה חוזרת בסוד נקודה אחור באחור ביסוד שלו.

ואמנם בשבת יש לה ממילא ע"י קדושת שבת בעצמו מה שהיה לה בחול על ידי תפלה כנ"ל. ואח"כ ע"י תפלת שבת היא חוזרת פנים בפנים בחינה ו', ואין זה אלא ע"י תפלתינו, שאז עולה כמה מיני מדרגות בעת קבלתינו את השבת, גם בכל התפלות מתפלת שחרית עד מוסף שאז נעשה בחינת ו' דפב"פ. אמנם ממילא ביום השבת היא פנים בפנים בנה"י דז"א, והוא מה שאנו עושין ע"י תפלתינו בחול. ומה שהוא ממילא בימי החול הוא מבחינה א' דאחור באחור שעמדה בבחינת נקודה תחת היסוד והט' ספירות ראשונים יורדות אל הקליפה דמלכות הנקרא לילית דאצילות הטמא, וזה יתבאר עוד באבי"ע דקליפות עיי"ש בדרוש:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




מתוך: עץ חיים/שער לו/פרק ד (עריכה)

<< · עץ חיים · שער לו · פרק ד

פרק ד[עריכה]

ונבאר עתה בדרך כללות ענין ג' זווגים שיש בזכר ונקבה.

  • א' - הוא בחינת זווג דאחור באחור, והוא בהיות הנוקבא אחור באחור מהחזה דז"א ולמטה.
  • ב' - הוא בהיות שניהן שוין בכל שיעור קומתן פנים בפנים.
  • ג' - הוא בהיותה פנים בפנים בבחינת היותה קצר הקומה מהחזה ולמטה כנ"ל.

ודע כי בעת בריאת עולם לא היה רק ב' זווגים ראשונים בלבד אך זווג הג' לא היה אז, וכנ"ל בדרוש, כי ענין זווג זה ג' לא נתחדש רק מזמן בית ב' ואילך.

ונבאר ענין ב' זווגים ראשונים.
הנה קודם שנברא העולם וקודם שנברא אדה"ר היו כל העולמות בבחינת אחור באחור, שהוא בחי' עשיה שהוא אחור, והבן זה היטב. וע"כ ענין אלו הט"ל מלאכות הם בימי החול כי הם בסוד עשיה, כי שם הוא המעשה שהוא בחינת אחור באחור. וענין זה נוהג בכל העולמות. ואז בששת ימי בראשית שהם ימי החול, אז היו אותן הט"ל מלאכות נעשין בבחינת עשייה, שהיא בחי' אחור באחור. והנה טעם היותן אחור באחור היה מפני שכאשר עדיין לא נתקנו הג' ראשונות -- כאשר ירד האור בז' תחתונות -- לא היו יכולין לסובלו ומפני כך מתו בסוד "ואלה המלכים" כנודע, ואחר שנתנו ג' ראשונות (דהיינו ג' נקודות הראשונים, דהיינו אריך אנפין דאצילות הוא כתר דאצילות, וחכמה ובינה הם אבא ואמא) ונעשו בחינת פרצוף, ונתמעט האור ע"י תיקון התפשטות הפרצוף (כמבואר במקומו), ואז ע"י התפשטות‏[7] האור יש תיקון לשיוכלו התחתונים לקבל האור, ואז היה יכולת בזו"ן לקבל האור.

וכאשר נתקנו אבא ואמא ונעשו פרצוף -- הנה פסולת בירורים שנשתיירו מהם והדינין הקשים שבהם כולם ירדו למטה בזו"ן. ואז נתקן זו"ן תחלה בבחינת אחור באחור, והיו כל הדינין וכל הקליפות שם כנ"ל. וכשראה המאציל העלין שאם אז היה מתקן את זו"ן פנים בפנים יהיו הקליפות והדינין מתאחזין באחוריים שלהם (כי אחוריים הם בחי' דין כנודע, ובפרט שהם למטה בבחי' זו"ן) -- לכן הניחם בחינת אחור באחור ועי"ז לא יוכלו הקליפות להתאחז שם, אבל לא היה צריך שמירה כדי שלא יתאחזו בפנים שלהם כי אין שם אחיזה אל הקליפות.

והנה כל העולמות היו אז בבחי' אחור באחור לסבה הנ"ל. וכבר נתבאר בדרוש מדרגות העולמות איך היו קודם שנברא אדה"ר מעלות העולמות העליונים מאד, ובהיות זו"ן שם למעלה במקום או"א היה גם שם בבחינת אחור באחור, ואז נזדווג והולידו לאדה"ר מבחינת אחור באחור בהיותן למעלה. והבן היטב.

והנה אחר שנברא אדה"ר לעבוד את האדמה ולשמרה כמ"ש בפסוק -- אז ע"י תפלתו ביום ההוא קיצץ הקוצים מן הכרם וסילק הקליפות אשר שם ועי"כ חזרו זו"ן פנים בפנים שוין בכל קומתן בבחי' [ו'] הנ"ל. והנה כמו שתיקן בעולם אצילות כן גרם תיקון בכל העולמות של בריאה יצירה, והחזירם פב"פ, אבל עולם עשיה לא תיקן לפי ששם הרע מרובה על הטוב (כמו שיתבאר בע"ה בדרוש אבי"ע), ופסולת מרובה על האוכל, ויש שם קליפות רבים מאד. לכן נשאר עולם העשיה בבחי' אחור. ושם באותן אחוריים נאחזים הקלי' אשר שם בעשיה הנקרא אלהים אחרים.

ואמנם בג' עולמות העליונים תיקן והחזירן פנים בפנים. ותחלה ננסרו האחוריים כנודע ואח"כ החזירו זו"ן פב"פ באצילות, ואז היתה יום השבת. וזהו הטעם שנאסרו ט"ל מלאכות בשבת לפי שהם בחינת אב"א שהם בחי' המעשה הנקרא עשיה, והעושה כן גורם להחזיר העולמות לבחינת אחור באחור כמתחלה. ואמנם הזווג הג' הנ"ל -- שהוא זווג פב"פ מהחזה ולמטה -- זה לא היה בעת בריאת העולם כן רק בזמן בית שני כנ"ל, והוא אשר אנו עושין עתה ע"י תפלתינו בימי החול אחר החורבן כנ"ל:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



  1. ^ פי' שמחזרת לכל ספי' מלכות דידה -- מאמר מוסגר מובא בדפוס קארעץ
  2. ^ כאן הגהתי על סמך המשך המאמר כאן ובפרק הבא. ובדפוסים כתוב ד' בחינות -- ויקיעורך
  3. ^ המספור בסוגריים המרובעים אינם מובאים בדפוס והינם הוספה משלי כדי להקל על הקורא כאשר המחבר מפנה אל בחינות ד'-ז' בפרק הבא -- ויקיעורך
  4. ^ כאן הגהתי מדעתי כאשר על בסיס תוכן המאמר נראה שכוונתו אל הז' בחינות שהזכיר בפרק הקודם. אולם בדפוס ירושלים כתוב ג' בחינות ובדפוס קארעץ כתוב סתם "נבאר בחינות אלו". -- ויקיעורך
  5. ^ נלע"ד שצ"ל ז' ספירות, אלו שהיה נכללות בג' ראשונות שבה -- ויקיעורך
  6. ^ ס"א מ"ל
  7. ^ ס"א המעטת