עץ חיים/שער לו/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עץ חיים · שער לו · פרק ב· >>

פרק ב[עריכה]

ועתה נבאר ז'‏[1] בחינות אלו איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה.

הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחינת נקודה א' כלולה מי', והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א. וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' לו' ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור, והוא עד שתהיה בחינת פרצוף גמור בי' ספירות באחור, באחורי החזה. ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה. וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אחור באחור. וכאשר הירח קטרגה -- אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט יותר גדול שאפשר להיות. והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט' ספירות של ז"א -- כי משם יצאו כנ"ל, ולא נשאר רק המלכות שבה שהיא נקודה א' כלולה מי' תחת אחורי היסוד של ז"א.

וזהו ענין "לכי ומעטי את עצמך", שנסתלקו ט' ספירות שלה העליונים ועלו בז"א, והיא נשארת נקודה מעוטה, וירדה תחת אחורי היסוד. וענין מיעוט הירח היה ביום ד'.

אח"כ ביום ו' חזרה להתגדל בבחינת הג' הנ"ל היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א, ואז יש בה ה' אורות של ה' ספירות ראשונות דז"א, שהם בחי' ה' ימים ראשונים דימי בראשית -- כולם האירו ביום ו' (שהוא הת"ת שבו), ואז ניבנית המלכות ונגלית שם. וה' ראשונות מאירין בה מרחוק. ואז ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחינת אחור באחור ונברא אדה"ר בבחי' זו לבדו. ואלו לא חטא אדם הראשון היה מעורר מ"נ באותו שבת הראשון ועל ידי זה היו מזדווגין זו"נ פנים בפנים בבחינה יותר עליונה שבכולם, שישתמשו שניהן בכתר אחד ופנים בפנים, אשר אין הגדלה גדולה מזה, ותהיה היא מקבלת מאמא עלאה שלא על ידו.

והנה כאשר חטא אדם הראשון יום ו', חזרה למטה תחת היסוד באחוריו ונשארה שם בבחינת נקודה לבד כלול מי', ואז אותן הט' ספירות עליונים שבה לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בזעיר אנפין עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד'. אמנם כיון שהיה מפני חטא -- לכן כל אלו הט' ספירות ירדו למטה בקליפות כמ"ש בע"ה, והרי היא בתכלית המיעוט האחרון שבכולם, ואז היא ילדה קין והבל ע"י זווג זו"ן (כנזכר אצלינו בדרוש קין והבל וחטא אדה"ר ע"ש איך היו למעלה בשעה זו), ואח"כ כשבא יום שבת ראשון חזרה הנוקבא להתתקן בכל הו' בחינות הנ"ל ונגמרה בחינת הו' והוא שחזרה עמו פב"פ בכל שיעור קומתו זולת בחינת הכתר לבד שהיה גדול מכתרה אחר שהיא בחינה יותר עליונה מכולם וגבוה ממנה. ולכן היתה עדיין צריכה לקבל מאמא על ידו, ואז לא היו משתמשין בכתר אחד (שהיא הבחי' היותר עליונה מכולם כנ"ל). ואח"כ ביום ראשון דחול חזרה לבחינה הב' והיתה פרצוף שלם מי' ספירות באחורי החזה דז"א. ועדיין ג"כ לא היו מאירין בה ה' ראשונות דז"א.

והנה ענין זה נמשך מבריאת אדה"ר עד שיצאו ישראל ממצרים, כי בכל יום שבת חוזרת עמו פנים בפנים, שוה בשוה, בבחינת ו' הנ"ל. ובימי החול היתה חוזרת אחור באחור פרצוף שלם בבחינת ב' הנ"ל, וה' ראשונות דז"א לא היו מאירין בה. וזה נמשך עד צאת ישראל ממצרים בליל פסח.

אמנם אע"פ שבחינה זאת היתה כך יש בו קצת שינוי בהמשך זמן הנ"ל, והוא כמ"ש רז"ל שאדה"ר סילק את השכינה לרקיע ראשון ודור אנוש כו' עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים עד שבא אברהם ויצחק ויעקב לוי קהת ועמרם ומשה והורידוה למטה מז' רקיעים כבתחלה.

והענין הוא כי כבר נתבאר כי בשבת ראשון חזרו פב"פ ועדיין כתרו גדול מכתרה וגבוה ממנה. נמצא כי המלכות שבה למטה מכל בחינת ז"א ואין לה מקום יניקה כנגד הזכר כנ"ל, וע"כ צריך שתתעלה המלכות ביסוד שבה ואז יהיה מקום יניקה גם אל המלכות שבה. וא"כ נמצא ששבעה רקיעים התחתונים שבה כבר עלתה בימי אדה"ר רקיע ראשון מלמטה למעלה, שהיא בחי' המלכות שבה, ועלתה אל יסוד שבה. ונמצא שאין לה עתה פרצוף רק מט' ספירות עליונות שבה בלבד. וזה היה בכל השבתות. וגם בחול כאשר היתה חוזרת עמו אחור באחור מהחזה ולמטה, לא היה לה רק פרצוף מט' ספירות עליונים שבה, נכללין בשיעור קומה ד' תחתונות שבו, כי המלכות שבה (שהוא רקיע א') נסתלקה משם ועלתה ביסוד. וכן עשו כל הז' דורות, עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז' תחתונות שלה בג' ראשונות שבה, ואותן ג' ראשונות שבה היה עומדין נגד ג' פרקין עילאין דנה"י דז"א ונאחזות בהם אחור באחור, וכל הז' תחתונות שבה נכללין שם. ונשארו כל שארית נה"י דז"א מגולין בלתי לבוש ומשתלשלין למטה מן שיעור קומת הנוקבא. ואז היתה עולם מתנהג ע"י ז"א. וזהו שכתוב באנשי סדום "וה' המטיר על סדום מאת ה' מן השמים", כי עיקר ההנהגה מן השמים שהוא ז"א. אמנם להיות כי גם נוקבא היתה כלולה בג' פרקים עליונים דנה"י דז"א לכן נזכרת בכללות עמו כמו שאמרו "וה' המטיר וגו' - הוא וב"ד".

וזהו ענין מ"ש בזוהר "דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא", כי כל דיני הז"א הם בנה"י שלו וכאשר הם מתפשטין בנוקבא ונעשין בה מוחין אז נייחין שם בסופם שחזרו להיות בחי' מוחין. אמנם כאשר הוא בבחינה הנ"ל שנכללין ז' תחתונות שבה בג' ראשונות שבה בריש נה"י שלו -- אז הם דינין תקיפין בסופם, ועל כן "וה' המטיר גפרית ואש" שהם דינין תקיפין, "מן השמים", לפי שאז הז"א אינו רחמים אלא דין. ואם הוא נקרא רחמים הוא כאשר נה"י שלו נעשין מוחין ברישא דנוקבא.

וזהו נמי ענין הוצאת חמה מנרתקה הנזכר בדברי רז"ל ובתיקונים שהם הוי"ה אדנ"י כנזכר בתיקון כ"א דף נ"ח (תיקוני זהר מד, ב). והענין כי חמה הוא ז"א, ונרתקו הוא נוקבא שמלבשת נה"י שבו שהם דינין תקיפין הנקרא "חמה בתוך נרתקה", רישא דנוקבא, ונחלש כוחם. ובצאת חמה מנרתקה כנ"ל שורפת העולם כולו בדינים הקשים. וכבר נתבאר לעיל כי אין דבר זה אלא בימי החול, אבל בשבתות היה פנים בפנים על דרך הנזכר לעיל.

וזה נמשך עד שבא אברהם והורידה רקיע א', והוא בחינת החסד אשר בה שנתפשט למטה כנודע, כי אברהם איש חסד. וכן עשו השאר עד משה, ואז נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט'‏[2] ספירות שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה, ועדיין אין האור ה' ראשונות שבו מאירין בה. וכ"ז בימי החול כנ"ל. וטעם הדבר היה לפי שכל הנשמות שבאותן הדורות שהיו מבחינת ישראל היו מעורבים בדור הפלגה ובדור סדום ובדור מצרים, והיה הטוב מעורב ברע (וכמ"ש בדרוש בפ"ע בע"ה), וע"כ לא יכלו הצדיקים ההם להמשיך אור הה' ראשונות למטה שיאירו בה, וכמ"ש בע"ה בענין גלות מצרים. וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים, היה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה' ראשונות דז"א מד' תחתונים שבו אשר שם קומת המלכות [ הגהה - נל"ח זהו סוד וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, כי בעלייתם ממצרים חזרו הה"ר כ"א כלול מי' שהוא נ' וק"ל ]. וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל נמשך הגלות ת' שנה.

אח"כ בהגיע תור גאולת מצרים בעשרה לחודש לקחו הפסח להורות כי אז היתה פרצוף שלם בסוד אחור באחור בי' ספירות, ולכן לקחו מבעשור. ואח"כ המתינו עד ה' ימים והאירו בה עוד ה' ראשונות שבו ואז היה ליל פסח בט"ו לחודש. וזהו סוד מ"ש בזוהר אמור דף קי"ב על בט"ו לחודש כי "כדין קיימא סיהרא באשלמותא ה' על י'", פי' בהיותה בסוד אחור הוא בחי' י' ספירות ושיעור קומתה אינה רק ד' ספירות תחתונות דז"א, וה' ראשונות דז"א גבוהין עליהן. וכאשר היא נגדלת עמו למעלה לוקחת מקומם, ונמצא שהיא עתה בחי' ה' על י'. וזהו בליל פסח שהוא בט"ו לחודש, כי אז חזרה פב"פ עמו בבחי' ו' הנ"ל.

ולכן אנו אומרים בלילה ההוא הלל גמור (כי הנוקבא הנקרא אדנ"י שהיא גימטריא הלל נגמרת קומתה). ותיכף ירדה כבתחילה, לכן אין הלל גמור בז' ימי הפסח.

אח"כ מאז ואילך עד שבנה שלמה בית ראשון היתה בכל ימי שבתות פב"פ בבחי' ו' כנ"ל, ובכל ו' ימי החול היתה אחור באחור בבחינת ג' הנ"ל (שהיתה בפרצוף שלם י' ספירות מהחזה ולמטה וגם אור ה' ראשונות דז"א האירו בה תמיד). וזהו טעם זכירת יציאת מצרים, כי היתה גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחינה ב' לבד והוא פרצוף י' ספירות באחור מהחזה ולמטה, בלי הארות ה' ראשונות שלו בה (משא"כ בחורבן בית ראשון כמו שיתבאר בע"ה).

ואח"כ כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה נתוסף עוד בה בחינה אחרת והיא כי בין בשבת בין בחול לעולם היתה עמו פנים בפנים בחינה ו'. אמנם הבחינה ז' שהוא היות ב' מלכים משתמשין בכתר אחד כנ"ל -- לא היתה כך לעולם עד לעתיד לבא. ואילו היה כן בבית ראשון לא היתה אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד.

ואמנם עוד נתוסף עתה בבית ראשון הארה גדולה והוא זה הענין כמ"ש במ"א, כי הז"א היה ו' קצוות, חג"ת נה"י, ואח"כ עלו חג"ת ונעשו חב"ד, ונה"י נעשו חג"ת, וצריך הבינה להתפשט בו ולעשות נה"י חדשים. נמצא כי יש בז"א הוד ראשון והוד אחרון. והוד הראשון נעשה אח"כ בו גבורות. ונודע כי הבינה בז"א אתפשט עד הוד שבו. ואמנם קודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון שהיה אח"כ בחי' גבורה. נמצא כי התפשטות בינה תוך ז"א לא היתה כי אם בה' ראשונות שהם חכמה בינה דעת חסד גבורה (וכתר אינו נמנה מפני שהכתר ודעת הכל א' כנודע). גם ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה, כי נצח-הוד דאמא ארוכים מתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך היסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו. ואז ה"ר לבד היתה הבינה מתפשטת. אך אחר בנין בית ראשון נתפשט בינה עד הוד שני דז"א, והם עתה ז' ספירות שמתפשטת בהם הבינה תוך ז"א.

ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א, אמנם ט' ספירות העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן (כנ"ל בענין מיעוט הירח), ואלולי שנתמעט המיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולאומות העולם להחריב בהמ"ק. אך אמנם חזרו ט' ספירות עליונים להתעלם למעלה בז"א לא שלטו בהם הקליפות. אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנוקבא להתתקן בבחינה ג' ונעשה פרצוף של י' ספירות אחור באחור מהחזה ולמטה, ואף כי גם אז היו מאירין בה ה' ראשונות של ז"א. וכל זה בחול -- כי בשבת היתה פב"פ בבחינה ו'.

נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל היתה הנוקבא ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזהו שאמר הכתוב "המדבר הייתי לישראל וגו'". ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות, לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור שאפילו בהיותה אב"א בימי החול לא היו אור ה' ראשונות שלו מאירין בה, ולכן כאשר נתוסף הארת ה' ראשונות נחשב לגאולה. אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פנים בפנים וקומתן שוה, ואח"כ כשחזר לבחינה ג' דאחור באחור -- אע"פ שאור הה' ראשונות מאירין בה -- נחשב לגלות גמור. אמנם הגירעון שהיתה עתה בגלות בבל הוא כי אותן הארות שהיו מאירין ז"ס עליונים שבהם נתפשטה בינה בז"א כנ"ל בימי בהמ"ק ראשון וכולם היו מאירין בה בבחינת פב"פ כנ"ל -- הנה אלו האורות ירדו כולם ונמשכו אל הקליפות בעו"ה אך לא ט"ס ראשנים עצמם שבה כנ"ל שעלו בז"א אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א כנ"ל בימי החול. וזהו ענין גלות בבל ע' שנה נגד ז' אורות אלו שהיא בחי' ז', כל א' כלול מי'. לכן נקרא גלות בבל שהוא גימטריא ד"ל כנודע, כי מלכות נבנית ע"י בוכ"ו חילוף אהי"ה שהוא גימטריא ד"ל. ואז שיעור קומת המלכות היא אורך היריעה שלשים באמה ורוחב ארבע באמה כמנין ד"ל. ועתה נתמעטה בניינה וקומתה הראשון שהוא גימטריא ד"ל.

אח"כ בבית שני עלתה בימי השבת פנים בפנים בבחינה ו' אך בימי החול עלתה פנים בפנים של בחינת הה'; שהיתה פרצוף בי' ספירות שלימות ושיעור קומתה מהחזה שלו ולמטה פב"פ, והיו ה' ראשונות שלו מאירין בה מרחוק, אמנם לא עלתה היא כנגדן ממש כמו שהיתה בבית א' בימי החול. וזה הענין שחסר ה' דברים בבית שני ואלו הם: אורים ותומים וכו'.

וזהו ענין מ"ש בזוהר פרשת שמות כי בית ראשון לקבל ה' עילאה ובית שני לקבל ה' תתאה. והענין הוא שכבר בארנו שבבית ראשון היו פב"פ עד למעלה בחינת ו', והיו ה' ראשונות מאירין בה, ואז נקרא "סיהרא באשלמותא", במלוי הלבנה בט"ו לחודש בסוד חמשה עשר, ה' על י' כנ"ל. נמצא כי בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה. אך בבית שנה שהיתה בימי החול פב"פ בד' תחתונות שבו והיא חמישית להם אז נקרא ה' תתאה.

ועוד טעם אחר עם הנ"ל, כי בבית ראשון אמא עלאה הנקרא "ה' עלאה" נתפשטה עד הוד שני דז"א. ואמנם המלכות היתה יונקת ממנה, כי שם מקום המלכות. אך בבית שני לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דז"א בלבד (שהוא בחינת גבורה של עתה כנ"ל). נמצא כי המלכות עתה בחול בבית ב' -- אע"פ שהוא פב"פ -- היא מחזה ולמטה, ואינה יונקת מה' עילאה, לכן נקרא "ה' תתאה" לפי שאינה יונקת מה' ראשונות. ושמור הקדמה זו על ענין בינה המתפשטת עד הוד ראשון אימתי הוא ואימתי מתפשטת עד הוד ב'.

והנה אח"כ בחורבן בית ב' היתה המיעוט היותר מועט שבכל הזמנים והוא דומה ממש אל זמן חטא אדה"ר, והוא כמו שהיתה בבחינה ראשונה של אצילות אחור באחור שהיתה בבחינת נקודה כלולה מי', שהיא המלכות שבה בלבד, אחור באחור תחת היסוד שלו. ונתוסף בה פגם שאותן הט' ספירות שלה ירדו למטה בין הקליפות, ואז "סמכין אתאבידו" -- שהם נה"י ז"א הסומכים אותה. וזהו סוד (איכה ב, א) "השליך משמים ארץ וגו'", כי "תפארת ישראל", שהוא ז"א, "השליך" את המלכות הנקרא "ארץ" -- שהיתה תחלה בת"ת שבו הנקרא "שמים", ומשם השליכה אפי' למטה מ"הדום רגליו", שהם נה"י שבו, ונפלה תחת היסוד שבו באחוריו. וזהו "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום" (איכה ד, ו). כי בדור אנשי סדום היתה המלכות באחורי נה"י דז"א כנ"ל בסוד "וה' המטיר", אך עתה נפלה בסוד נקודה לבד תחת היסוד וט' ספירות שלה ירדו אל הקליפות, מכ"ש הארת ה' ראשונות דז"א שנפלו בחרבן בית ראשון.

נמצא כי חטא אדה"ר וחטא חורבן בית שני הכל א', אלא שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות מה שמתחלה היו בלתי תיקון כמ"ש בע"ה, אבל בעת החרבן בחטא ישראל כבר היו הקליפות מתוקנים ומה שגמרו הם הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה כנ"ל. וזהו סוד "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז). וזהו הטעם שבימי המשיח "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים", כי בגלות הזה גדול מאד מגלות מצרים הנ"ל.

והנה ענין התלבשות אלו הט' ספירות שבה בקליפות -- הענין כמו שכתבנו במ"א כי גם אלו הקליפות הם מבחינת אצילות בריאה יצירה הטמא, וכל עולם ועולם כלול מי' ספירות המתחלקים לה' פרצופים. והנה הנוקבא דזעיר אנפין דקליפה דאצילות היא לילי"ת, אשת סמא"ל, והיתה תחילה בבחי' נקודה כלול מי' תחת היסוד של סמא"ל בעלה. ועתה אלו הט' ספירות נתלבשו בה ונעשין בה י' ספירות שלימות. וזהו ענין "ומלכותו בכל משלה" שאמרו בתקונים, שהוא אדם דעשיה שנתלבש בי' קליפות, ואדם דעשיה הוא בחינת ט' ספירות אלו דמלכות דאצילות דקדושה הנקרא עשיה שבאצילות, ונתלבשה בנוקבא דקליפה שהוא כדוגמתה בעולם הטמא דאצילות. וזהו ענין "אמלאה החרבה" שאמרו רז"ל "לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים" נוקבא דקדושה דאצילות. וזהו ענין במסכת חגיגה (חגיגה ה, ב) "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה - מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאו"ה". והבן זה היטב.

נמצא כי בהתלבש ט' ספירות דמלכות בלילית דקליפה עיקר האבדה זו הוא לז"א, כי ממנו יצאו כנ"ל. וזהו מאמר בזוהר פרשה במדבר דף קי"ט (ח"ג קיט, ב) ע"פ "קולה כנחש ילך". והבן ענין זה היטב. והוא כי בחינת מה שנשארה במלכות דאצילות הוא בחינת מלכות שבה הנקרא "זנב" בסוד שאמרו רז"ל "ויבן ה' אלהים את הצלע - רב אמר זנב היתה". וזה הזנב נשאר בה בלבד, והט' ספירות ראשונות שבה (שהם רישא דילה) ירדו בקליפות ושכיבא לעפרא בסוד "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". לכן ישראל שיניקתן מן המלכות אינם שולטין בגלות אלא שחה לעפר נפשם, אך האומות שיניקתן מן הזנב הם השולטין, כי אין הנהגה ושלטון עתה אלא בזנבא הנ"ל, ומשם מקבלין אומות העולם שהם ג"כ בחי' זנבא שפע, ושולטין בגלות זה. וזהו סוד גם כן מ"ש הכתוב (ישעיהו נב, יד) "כן משחת מאיש מראהו" והבן זה:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל

  1. ^ כאן הגהתי מדעתי כאשר על בסיס תוכן המאמר נראה שכוונתו אל הז' בחינות שהזכיר בפרק הקודם. אולם בדפוס ירושלים כתוב ג' בחינות ובדפוס קארעץ כתוב סתם "נבאר בחינות אלו". -- ויקיעורך
  2. ^ נלע"ד שצ"ל ז' ספירות, אלו שהיה נכללות בג' ראשונות שבה -- ויקיעורך