ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר דברים/פרשת עקב
פרשת עקב יש בה ששה מצות עשה ושתי מצות לא תעשה
מצות ברכת המזון
[עריכה]לברך את השם יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים הנזכרים בכתוב (דברים ח ח), כשהוא זן מהם ולחם סתם נקרא פת העשויה מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכסמת, ובכלל השעורה שבלת שועל ושיפון, ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר (שם י) ואכלת ושבעת וברכת את יי אלהיך על הארץ הטובה וגו'. וזאת השביעה אינה שוה בכל אדם, אלא כל אדם יודע שביעתו, וידענו שעור שביעת הצדיק, שהוא באכלו לשבע נפשו, ארצה לומר, כדי מחיתו לבד, והראיה, שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות (דף כ:) דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפרוש הכתוב הזה ובדינין היוצאין ממנו בדיני מצוה זו, בעזרת השם, ואודיע המחלקת שיש לרבותינו במשמעותו.
משרשי המצוה. הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכלת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כונת הענין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורד, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת הענין, כי כבר הגד לי ושמעתי מפי חכמים, כי יש בדברים אלה, יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים, אבל רב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.
ידוע הדבר ומפרסם, כי השם ברוך הוא, פועל כל הנמצא וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה, וממדותיו ברוך הוא, שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מיטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו, רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המבדך, ומברך יכלל כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשינו ויחוד מחשבתינו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו, ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עשר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרין ומודים אליו בזה לומר, כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תאר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות, ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל נאמר, שהכונה בו שאנחנו מתחננים אליו שיהיה רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פרוש יתברך כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט בכל, ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם, וישלם חפצו, שהוא חפץ להטיב, כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמיה, ומן הפרוש (נ"א השרש) הזה, מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, לומר, שחפצו שיעשו פעלה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מטוב שלמותו כמו שכתוב, וזהו השרש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו, באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.
ומן השרש הזה שאמרתי שהזכרת ברוך הוא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחלת השאלה ובסופה, לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות, יצאו לפי דעתי החלוקין שקבעו לנו רבותנו זכרונם לברכה (ברכות יא א) בענין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות, כיצד? כל ברכה שבעולם שיש בה בקשת דבר מאת השם יתברך או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת פותחת בברוך וחותמת בברוך. כגון יוצר אור דשחרית ומעריב ערבים דערבית, וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך, אבל אינה פותחת, מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפל הודאת קבלת האדנות פעמים בבת אחת בשביל חלוק השאלות שאנחנו שואלים לפניו, אבל ראוי ל, היות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו ראוי לו לחזר ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כולן, אם תחשב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקדושא ואבדלתא ואחרות, כבר תרצום לנו מורינו ישמרם אל, והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר, כשתבוא בסמיכות תאמר בענין כן, וכשלא בסמיכות כן, כי הם יברחו מן החלוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת.
וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון, הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארך, ידוע הדבר לכל יודע ספר, שכולן פותחות בברוך ולא חותמות, מן הטעם הנזכר, דמכיון שהזכיר מלכות השם ואדנותו ומיד גמר דבריו אינו מן החיוב לחזר פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צרך, דבר ברור הוא.
וכל הברכות שהן קבועות לשבח השם לבד, כגון, הרואה ים הגדול ואילנות טובים וכן שומע קול רעמים, ויתר הענינים הנזכרים בפרק הרואה מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר, כי המזכיר שבחים, די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחלה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל, שאלו המבקש דבר או רוצה להנות ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא, וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך וכן ברכות המצות פותחות בברוך לרב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לה א), שאף על פי שהתורה לא תחיב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים זכרונם לברכה חיבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפרות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר, בראותם שהתורה תחיב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקים גופו קיום חזק, והלכו הם אחר הטעם הזה, וחיבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן, מכיון שיהנה האדם בו, וכמו כן חיבונו זכרונם לברכה לברך קדם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, עשו הברכה, על דרך משל, כנטילת רשות מבעל הבית לאכל מן הנמצא בביתו.
ויש מרבותינו שדעתן לומר, כי התורה תחיבנו ברכה אחר כל שבעת המינין כמו שנתחיבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין, כגון תמרים ויין ודבלת תאנים (עי' ברכות יב א), ואמרו שעל כולן נאמר ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו גם כן ששביעה דאוריתא היא בכביצה לבד, דבהכי מיתבא דעתה דאיניש ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיא בגמרא למצא חיוב ברכה דאוריתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה וטעון ברכה, נראה מכאן, שאין חלוק בשבעת המינין, בין אותן הזנין מהן לאחרים, שבכולן חיוב הברכה מן התורה, אבל מכל מקום, ראיתי הרמב"ם זכרונו לברכה [1] ואחרים עמו, שנראה לי מדבריהם לומר, שאין עיקר חיוב ברכה דאוריתא אלא על אכילת שביעת מזון ולא על שאר מינין אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים, וענבים, ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זיני, כי התורה לא תחיב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה, כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה.
ואחר הכרעה זו, מי שנסתפק לו אם ברך מעין שלש אחר כל שבעה מינין חייב לברך מספק, וכן אם נסתפק לו בברכת המזון, ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך, ובלבד שאכל כביצה, אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה, ונסתפק אם ברך או לא מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים, כל זמן שלא שבע במזון לא יתחיב לחזר ולברך מספק. ואומר אני שאולי כי מה שנראה רבים מהמון העם מקילים בברכת מעין שלש ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעקר צווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא, ענין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על שבעת מינין הנזכרים בתורה.
וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפרש בגמרא בברכות (כא א), והיא ברכת התורה לפניה. גם הרמב"ן זכרונו לברכה (במצות עשה טו שהוסיף למנין הרמב"ם) יחשב אותה מצות עשה בפני עצמה. והענין הזה שחיבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה ובמזון לאחריו מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא, לא ישאל מן החמר לעובדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקדם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחיבנו האל להודות לפניו קדם קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי.
ואחרי זאת, נגיד, דרך כלל חיוב הברכות דרבנן, והם, לברך קדם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך, ואחריו כמו כן, וכן חיבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קדם הריח, אבל לא אחריו, וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו ברכה, וכן חיבונו (פסחים ז ב) לברך השם ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותינו מצותיו היקרות, ואמרו שמברכין עליהם ועובר לעשיתן. והענין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה, וכמו כן חיבונו לברך ברכות בשבח העורא על עצם גבורותיו, כגון, הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים, כמו שמזכר בפרק הרואה (שם נד א).
ונוסח הברכות כולן [2] עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מח ב) משה תקן ברכת הזן, יהושע ברכת הארץ, על עיקר הענין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרע בנוסח שלהם, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה, ומכל מקום בדיעבד מי ששנה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה אין מחזירין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לב א), שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת השם ומלכות שמים.
וחיבונו זכרונם לברכה (שבת כד א) להזכיר בברכת המזון, קדושת היום, כלומר, ענין שבת או ימים טובים, כמו שידוע, והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחיב אדם לאכל על כל פנים, והן שתי סעדות מחיבות, דהינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסכות, ודעת קצת המפרשים, בכל שבת, ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן.
ואכתב לך, בני, עוד מעט בדיני ברכות הסעדה. ואף על פי שהרבה הרחבנו הדבור בזאת המצוה מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה, כל ישראל צריך לטל ידיו קדם אכילת פת במים הראויין, כלומר, שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשתה בהן מלאכה, ושעורן רביעית לג, שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך לטל לאכילת פת עד הפרק שבסוף האצבעות, ומברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחלה ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה.
וכל דבר שבא בסעדה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים, כגון, תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פרות בעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע רעבונו למלא בטנו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעדתו, בין אחר שגמר מלאכל פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו. וכן הדין אם אינן באים דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם, ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעדה, אי מידי דזיין הוא, כגון, תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אנשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון, פרות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון מברך לפניהם ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן, ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעדה זית מליח וכיוצא בו לפתח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פדות דין מזון יש להם ופטורין בברכת הפת לפנהם ולאחריהן.
הביאו לפניו מיני פרות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכולן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פרות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחלה על הקודם בפסוק, וכולן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר, אותו שרצונו לאכל בתחלה, ואם אין שם חביב לו יותר מחבירו מקדים החשוב בברכה, דהינו פרי עץ, שהברכה מיחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה. יין (ברכות מא ב) אינו בכלל פת כלל, ואין ברכת הפת פוטרתו, וענין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים זכרונם לברכה (שם נט ב), ברכה אחרת על היין, היכא שהביאו יין שני בתוך הסעדה או אחר סעדה, מלבד אותו שהביאו תחלה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהיו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון (שם מב א) פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו, בין בתוך הסעדה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא, דאיהו נמי זיין ומשמח.
מים אחרונים (חולין קה א) חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע, כגון קסמין וכיוצא בהן, ומי שלא אכל דבר מזהם, ולא טלטל מלח בסעדתו אינו צריך להן.
בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדושת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר (רמב"ם שם פ"ב הי"ב) ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת (בברכות מט ב והגי' שבתות) מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב אומרים, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חדש וחלו של מועד וחנכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו, ואין מזכירין כלל. כך מקבל אני מרבותי, ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת ברכות [3].
ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ובנקבות (ברכות כ ב) הוא ספק לרבותינו אם חיבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא ברך אחריו פטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה בטלה מצוה דרבנן, ואולי מצוה דאוריתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קדם שיברך הברכות המתקנות בתורה או ברכת אהבת עולם בטל מצוה דאוריתא, ולפיכך מי ששכח אם ברך ברכת התורה בשחרית אם לא ברך חוזר ומברך, ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם, לבד אלו שזכרנו בטל מצות חכמים לבד, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח). והזהיר בהן יתברך, מדה כנגד מדה. וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר ענש חמור שמזכיר שם שמים המקדש שלא לצרך, וחכמים (ברכות לג א) סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם יי אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל, בין לצורך או שלא לצרך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלהים אני (שופטים טז יז). וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט ב), מנא ידעה? ומהם שאמרו נכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלקים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור.
מצות אהבת הגרים
[עריכה]שנצטוינו לאהב הגרים, כלומר, שנזהר שלא לצער אותם, בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמל אותם חסד כפי הראוי והיכלת, והגרים הם, כל מי שנתחבר אלינו משאר האמות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר וגו'. ואף על פי שיכללהו כמו כן הצווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך כמוך (מצוה רמג), שהרי גר צדק בגלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיחדת לו באהבתו, וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו (מצוה שלח), הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיחדת לו, באמרו וגר לא תונה (מצוה כג). ואמרו בגמרא (בבא מציעא נט ב), שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו', ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר.
משרשי המצוה. כי השם בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וצום על דרכי החנינה והחמלה, והזהירם להתעטר בכל מדה חמודה ויקרה למצא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו (יחזקאל לו כ) עם יי אלה. וכמה היא דרך נעימות וחמדה להתחסד ולגמל טובה לאשר הניח אמתו וכל משפחת בית אביו ואמו, ויבוא לחסות תחת כנפי אמה אחרת באהבתו אותה, ובבחירתו באמת ושנאת השקר, ובהיותנו זוכים למדות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא תמנענו ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים, והפכה ברעים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נח ב) שלא יאמר אדם לגר זכור מעשיך הראשונים. ומה שאמרו (סנהדרין צד א) גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באנפיה, וכל זה שלא לצערו בשום ענין. והפלגת האהבה שהפליגו בהם עד שאמרו, שהשוה הכתוב אהבתם לאהבת המקום, שבהם נאמר ואהבתם, ובאהבת המקום ואהבת וגו', והוא כמו שכתבתי בסדר משפטים במצות שלא להונות הגר אפילו בדברים (מצוה סג). ויתר פרטיה, במדרשות ובמקומות בגמרא [4].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומצער אותם, או שמתרשל בהצלתם, או בהצלת ממונם, או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באמה, בטל עשה זה. וענשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם. ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו, והכתוב רמז טעם הצווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גדל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם בחסדיו הוציאנו משם יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.
מצות יראת השם
[עריכה]להיות יראת השם יתברר על פנינו תמיד לבלתי נחטא. כלומר, שנירא ביראת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י כ) את יי אלהיך תירא. והראיה, שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי"ג מצות שנצטוינו מה שאמרו בסנהדרין (דף נו.), על דרך הוכוח בפרוש ונוקב שם יי וגו' (ויקרא כד טז) ואימא פרושי דכתיב אשר נקבו בשמות (במדבר א יז). ואזהרותיה מן את יי אלהיך תירא, ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונקב בהזכרת השם לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דלכא למימר הכי דשתי תשובות בדבר חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך השם בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמיה אזהרה, כלומר דקרא דאת יי אלהיך תירא מצות עשה היא.
שרש המצוה ביראת השם יתברך נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא היא יראת ענשו.
ודיני המצוה, כלולים [בפשט הכתוב] (בחפשנו הכתוב) [5].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן ובכל מין האדם, וזזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רע המעשה. והעובר על זה ולא שת לבו בכר באותן שעות בטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמד זריז ונזכר עליה.
מצות תפלה
[עריכה]לעבוד את השם יתברך, שנאמר (דברים י כ) ואתו תעבוד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר (שמות כג כה) ועבדתם את יי אלהיכם. ובמקום אחר אומר ואתו תעבוד (שם יא יג), ובמקום אחר ולעבדו בכל לבבכם. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות מ"ע ה) אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר, שכוללות כל התורה, כי עבודת האל יכלל כל המצות יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו האל להתפלל אליו, וכמו שאמרו בספרי (פיסקא דוהיה אם שמוע) ולעבדו בכל לבבכם, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעקר תפלה בתוך המצות? מהכא את יי אלהיך תירא ואתו תעבד (דברים ו יג).
משרשי המצוה. מה שהקדמתי כמה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעלתם וטוב לבבם וכשר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא, אשר בידו ההסתפקות והיכלת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודאה להם בזאת המדה, צום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבותינו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ.
ואמנם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, מפני כן מספקים רבותינו בענין הרמב"ם זכרונו לברכה כתב בחבורו הגדול (פ"א מהל' תפלה ה"ב) שמצוה היא להתפלל בכל יום. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסה"מ מצ"ע ה) תפש עליו ואמר, שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תיחד זמן בדבר כלל, ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפלה דרבנן (ברכות כא א), והוא כמספק יאמר, שהמצוה היא להתפלל ולזעק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה. גם הרמב"ם זכרונו לברכה בעצמו כתב, שאין מנין התפלות ולא מטבע התפלה מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו, כי כל הממשלה אליו והיכלת להשלים כל בקשה, עד כאן. ומן הדומה, כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכל לעמד ולכוון בתפלה כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה, לומר צרכי עמך ישראל מרובין וגו' כמו שבא במסכת ברכות (דף כט:).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא א) שחיב אדם להתפלל שלש פעמים ביום שחרית, ובין הערבים ובלילה פעם אחת, ואלו השלש תפילות כנגד הקרבנות תקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ותחילת הערב גם כן תקנו כנגד איברי העולה של בין הערבים, שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה. ומפני שזאת התפלה של לילה, היא כנגד ענין מהקרבנות שאינו חובה, שאם נתאכלה מבעוד יום עולת הערבים, לא היתה מתאכלת בלילה. אמרו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כז ב), שתפילת הערב רשות היא, אם יהיה פנאי לאדם וימצא בעצמו נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל ואין עליו אשם בכך, ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום להתפלל תפילת הערב בקבע בכל לילה, ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים. וכמו כן תקנו זכרונם לברכה בשבתות ובמועדים תפילה רביעית, והיא הנקראת תפלת מוסף, והיא כנגד הקרבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קים, ועוד תקנו תפילה חמישית ביום הכפורים לבד, לרב קדושת היום, ובעבור היותו יום סליחה וכפרה לכל, והיא הנקראת תפילת נעילה, וכל נוסח התפילות עזרא ובית דינו תקנום. ובימי החל תקנו להתפלל שמנה עשרה ברכות הידועות בכל פנות ישראל, מלבד ברכת המינין שתיקן שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא במגילה (יז ב) [6]. ומהן שלש מספרות שבח השם, ושלש הודאה לאחריו, ושתים עשרה שנכלל בהן שאלת צרך כל איש מישראל, והם זכרונם לברכה, סדרום כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל; השלש ראשונות בשבח השם יתברך והאמצעיות בבקשת צרכים, ואחרונות בהודאת האל על כל הטובה שעושה עמנו ברוך הוא, ואחר כך לזמן רב, נשכח כוון סידורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכון, כמו שסגרום עזרא ובית דינו לשאל תחילה דעת, כי הוא ראש ואב לכל הקנינים, שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך תשובה וכו'. כמו שהם מסדרות, ובשבתות וימים טובים (ברכות כא א) כדי שלא להטריח על הצבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם שבע ברכות לבד שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וברכה אחת באמצע, שמזכירין בה ענין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי ענינו, זולתי ביום טוב של ראש השנה, שיש במוסף שלו תשע ברכות שלש ראשונות, ושלש אחרונות, ושלש אחרות שהן, מלכיות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקבל. בפי כל ישראל. גם בפי התינוקות, אין צרך לאריכות בדברים אלו, ואולם יש לך לדעת, כי בתפילת מוסף ראש השנה יש דין מחדש משאר תפילות, ששליח ציבור מוציא בהן הבקי ושאינו בקי, ובשאר הימים אינו מוציא הבקי, כן תמצא הענין אם תזכה ללמד על דרך האמת.
וכן מענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. וענין הכונה זו שחיבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה, ומה שאמרו (ומב"ם הל, תפלה פ"ד ה"א) שיש דברים שהם מעכבים את האדם מהתפלל, אף על פי שהגיע זמן תפילה, ומהם טהרת הידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו. כגון, הצריך לנקביו. ומה שאמרו (שם פ"ה ה"א) שיש דברים שצריך המתפלל להזהר בהן, אבל אין מעכבין התפילה בשבילם, ואלו הן, עמידה, ולכוון שיתפלל נוכח המקדש, ושיתקן הגוף, כלומר, שיעמד ביראה ופחד, עיניו למטה ולבו לשמים, ומניח ידיו על לבו כעבד העומד לפני רבו, ושיתקן מלבושיו, ולא יעמד לבוש דרך הדיוטות, וישוה הקול לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך, ויכרע בברכות הידועות, ואלו הן באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף.
וזמני התפילות אלו הן (שם פ"ג ה"א), תפילת השחר מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית, ומי שעבר והתפלל אחר כן עד חצות יצא ידי חובת תפילה, אבל לא חובת תפילה בזמנה, ומי שהתפלל בשעת הדחק, כגון, הרוצה להשכים לדרך אומר תפילת שחרית אחר שיעלה עמוד השחר ויצא ידי חובתו ותפילת המנחה משש שעות ומחצה ביום עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קדם שיתעסק במלאכות אחרות, כדי שלא יפשע.
ודין טעה ולא התפלל תפילה אחת. שמתפלל שתים מן הסמוכה לה, ודין המתפלל שלא יפסיק בשביל כבוד שום אדם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקביו לא יפסיק תפילתו, אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין. וכן מענין המצוה מה שאמרו (ברכות ח א) שחיב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הצבור, שתפילת הצבור נשמעת יותר מתפילת יחיד. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת ברכות בארכה [7].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפילה כלל בטל עשה זה, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ומי שצר לו ולא קרא אל השם להושיעו בטל עשה זה, כדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, וענשו גדול מאד, שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.
מצות החברה והדביקה עם חכמי התורה
[עריכה]שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקבלים מהם, ועל זה נאמר (דברים י כ) ובו תדבק, ונכפל הצווי במקום אחר, שנאמר ולדבקה בו. (שם יא, כב) ואמרו זכרונם לברכה (כתובות קיא ב), וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, והא כתיב כי יי אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד כד)? אלא הדבק לתלמידי חכמים ולתלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא, ומזה למדו רבותינו זכרונם לברכה לומר, שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו כאלו נדבק בשכינה. ועוד דרשו בספרי (פיסקא דללכת בדרכיו), ולדבקה בו למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם.
שרש המצוה נגלה הוא, כדי שנלמד לדעת דרכי השם יתברך.
ודיני המצוה, כבר כתבתי קצתן [8].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וגם הנקבות מצוה עליהן גם כן לשמע דברי חכמים, כדי שילמדו לדעת את השם. והעובר על זה ואינו מתחבר עמהם וקובע בלבו אהבתם ומשתדל בטובם ותועלתם בעתים שיש ספק בידו לעשות כן מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם, לא במהרה הוא חוטא, והמלך שלמה אמר (משלי יג כ) הולך את חכמים יחכם. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (אבות פ"א מ"ד), הוי מתאבק בעפר רגליהם. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו לספה"מ מצות עשה ז') כי עיקר מצוה זו, היא להשבע בשמו ברוך הוא לקים מצוה, והראיה ממה שאמרו בתמורה (ג ב) מנין שנשבעים לקים המצוה? שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. והשיבו שם ההוא מ ובו תדבק נפקא וכו' כמו שבא שם.
מצוה על כל הצריך לישבע שישבע בשם השם
[עריכה]להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדלה בחקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר (דברים י כ) ובשמו תשבע, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה ב) אמרה תורה השבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצרך, היא חובה והיא מצות עשה, ולפיכך, אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג א), כל המשתף שם שמים לדבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר, במי שמכון להשבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.
משרשי המצוה, כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.
ובדיני מצות השבועות והנדרים. הארכתי בהם הרבה בסדר "וישמע יתרו" (מצוה ל) [9].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצרך בטל עשה זה, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (מ"ע ז ובפי' לדברים ו יג) שאין השבועה בשמו גם בעת הצרך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע, ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהתר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה את יי אלהיך תירא, ואותו תעבוד, ובו תדבק. ואחר כך ובשמו תשבע. ואם נרצה נוכל לומר שיבוא ובשמו תשבע לתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג ב), שנשבעים לקים המצוה כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מ ובו תדבק נפקא לן.
שלא ליהנות מצפוי עבודה זרה
[עריכה]שנמנענו שלא להנות מצפויי עבודה זרה, ואף על פי שהעבודה זרה עצמה אינה אסורה בהנאה, כגון המשתחוה לדבר שאין בו תפיסת יד אדם, כגון, הר או בהמה או אילן, שאינן נאסרין בהנאה אבל הצפוי שעליהם מכל מקום אסור בהנאה, שהיא בכלל משמשי עבודה זרה שאסורין, ועל זה נאמר (דברים ז כה) לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, ואף על פי שנאמר במקום אחר דרך כלל (שם יג יח) ולא ידבק בידך וגו' נתיחד לאו בצפוי, לפי שיתנו עיניהם בו הפתאים.
משרשי המצוה. כדי להרחיק כל ענין עבודה זרה וכל הנטפל לה.
דיני המצוה. יתבארו בפרק שלישי מעבודה זרה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונהנה בצפוין, ואפילו בכל שהוא חייב מלקות.
שלא להדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממונינו וברשותינו ליהנות בו
[עריכה]שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו להנות בו, ועל זה נאמר (דברים ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'.
משרשי המצוה. כדי להרחיק כל ענין עבודה זרה הנמאסת.
דיני מצוה זו, גם כן בפרק שלישי ממסכת עבודה זרה. ובארו לנו (מכות כב א), שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, משום ולא תביא תועבה, ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ששני ענינים הם אחד המכניס דבר עבודה זרה לרשותו כדי להנות בו, ואחד הנהנה בו, שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ עליה, ולוקה על שניהם כמו שכתבנו. ואף על פי ששניהם עיקר אחד להם, והיא ההנאה, שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה, מכל מקום מכיון שיהנה לוקה שתים, וכענין שאמרנו למעלה בסדר אמר (מצוה רעג), בכהן גדול שבעל אלמנה שלוקה שתים, ואף על פי ששני הלאוין עיקר אחד להן, כמו שכתבנו שם.
ובכלל איסור זה. בין עבודה זרה עצמה, בין משמשיה, בין תקרבת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל, או של גוי. ומה בין זו לזו? [10], של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם, משפסלו, ושל ישראל אינה אסורה, עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר.
ומן הנכלל במצוה זו, שלא ידביק האדם אל ממונו שחננו האל בצדק ממון אחר שהוא של גזל, או חמס או מרבית, או מכל דבר מכער, שכל זה בכלל משמשי עבודה זרה הוא, שיצר לב האדם רע, חומד אותו ומביאו אל הבית, והיצר הרע נקרא בשם עבודה זרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא י א) שבו נאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו ט) וכתיב בענין עבודה זרה (שם יג יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'. ובממונות כאלו שזכרנו, ובמשמשי עבודה זרה על כולן נאמר והיית חרם כמוהו, כלומר, שכל הנדבק עמו הוא חרם, שאין ברכת האל מצויה בו, ואבד וכלה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עא א), שפרוטה של רבית מכלה כמה אוצרות של ממון, שבא זה, ומאבד את זה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח שום דבר מעבודה זרה והביאו לרשותו ונהנה בו לוקה שתים משום ולא תביא וגו' ומשום ולא ידבק וגו' כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"ב).
- ^ (ברכות א, א פ"ב יב ועיי"ש בכסף משנה)
- ^ (רמב"ם שם א ה)
- ^ א"ח סי' קפ"ח
- ^ [הל' דעות פ"ו]
- ^ הלכות יסודי התורה פ"ב
- ^ וגם ברכות כח ב
- ^ או"ח סימן צח
- ^ [הלכות דעות פ"ו]
- ^ יו"ד סימן רלז
- ^ (רמב"ם ע"ז פ"ז ה"ד)