משתמש:Roxette5/ספר החינוך/קטו - קמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קטו. מצות מעשה העלה.

לעשות העלה כמשפטה, שנאמר (ויקרא א ג) אם עולה קרבנו וגו' כמו שכתוב בפרשה.

משרשי המצוה, מה שכתבתי (מצוה צה) במצות הבית על ענין הקרבנות סדר ויקחו לי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהנה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופרשו זכרונם לברכה (חולין יא א) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח. וצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהם מחברים מקטירים הכל, שנאמר (שם ט) והקטיר הכהן את הכל. פרשו לא יעלו, שנאמר (דברים יב כז) ועשית עלותיך הבשר והדם.

וסדר הנתוח כיצד היה (עי' תמיד פ"ד) והדחת בני המעים כיצד, ובכמה בני אדם מוליכין את האברים למזבח, שאמרו זכרונם לברכה (יומא כו ב) כי הכבש בששה, והשור בארבעה ועשרים בעולות צבור, ועולות (יומא שם במשנה) יחיד בפחות. וענין עולת העוף כיצד נעשית, ויתר פרטיה מבארים בזבחים (סד ב).

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן שעבר ולא עשאה כסדר הזה, ביטל עשה.

הערות[עריכה]


קטז. מצות קרבן מנחה.

לעשות מלאכת המנחה על הענין הנזכר בתורה בפרשיותיה, שנאמר (ויקרא ב א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה. וכתיב (שם ה) ואם מנחה על המחבת, וכתיב עוד (שם ז) ואם מנחת מרחשת.

וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חלשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעלות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משרש בהמי.

והקרבן במה שהוא שאינו בעל חיים אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרף (מ) ממונו ולכלותו, באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה מפני שענינה מעט מקרבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא מנחה.

ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קרבן אחר. שלש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם (מנחות סח ב) עמר בפסח, שתי הלחם בעצרת, לחם הפנים בכל שבת, ושלשתן נקראות מנחה. ותשע של יחיד ואלו הן

  • א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחיב חטאת ולא תגיע ידו.
  • ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה טו).
  • ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך.
  • ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין.
  • ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה.
  • ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה.

מנחות אלו, מהן סלת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כלן, ואחד מהם חמץ, והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח. ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל, ועליהם נאמר שם (ויקרא ב יב) קרבן ראשית תקריבו אתם ליי, כלומר באלו לא אסרתי לכם החמץ, ומכל מקום אל המזבח לא היו עולים מכיון שהיה בהן חמץ, וכמו שנאמר בהן (שם) ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח. כל השאר היה מצה. וסדר הבאתן כך היא (סוטה יד ב) אדם מביא סלת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של מתכת ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקמץ כלו במזבח והשאר נאכל לכהנים. זהו סדר הנאכלות וסדר הנשרפות והמלאכות שנעשות במנחות על ידי זרים והנעשות בהן על ידי כהנים. ויתר פרטיה מבארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת מנחות (מו א, נז א)

ונוהגת עשית המנחות בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן שעבר ושנה מעשה המנחה המפרש בה בטל עשה.

הערות[עריכה]


קיז. שלא להקריב שאר או דבש.

שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי. ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ. והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע. וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפרות המתוקין ובכלל לא תקטירו הוא גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטרת, וכמו שהפטמים אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה.

שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצא אפילו רמז קטן מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שכונתי באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחלת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חלשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחלה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו (להבל) בהבל. על כן אכתב בהם כל אשר יעלה בתחלת המחשבה, ואל יתפש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכונה.

ואמר עניני הקרבן כלם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז), ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהיה גדולה, מקרבנו יקח דמיון לקנות מדת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ה מ"כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'. ונתחיב הענין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.

ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סבה לדמיון שימעט האדם מלרדף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחיתו ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכון במזונו ושתיתו לא לכונת הנאת משוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל ענין חוש המשוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכון אליו ולהנות בו רק הצריך אל הטבע בהכרח, ומאנשי החכמה כתבו חוש המשוש אשר חרפה לנו.

ועוד שמעתי טעם באסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו לרמז כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפרוש הרמב"ן זכרונו לברכה (שם) שכתב כן וזה לשונו ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת העולם שתף מדת הרחמים במדת הדין ובראו, עד כאן.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שכל המנחות (מנחות נב ב) הקרבות לגבי המזבח באות מצה כמו שאמרנו. וכן שירי המנחות שאוכלין הכהנים אף על פי שהם מתרין לאכל אותם בכל מאכל ובדבש, אין אוכלים אותן חמץ. שנאמר (שם ו י) לא תאפה חמץ חלקם. ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שיריה לוקה. ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה. כיצד? לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר לא תעשה חמץ לא תאפה חמץ, לחיב על מעשה יחידי, שבעשיתה חמץ חיב מלקות. ואין לותתין (רש"י פסחים לו א) חטים של מנחות שמא יחמיצו. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (מנחות נה א) שהמנחות הנאפות היו נלושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזים הן. ושאר ודבש אסורן (אוסרים) בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו. כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חיב (רמב"ם פ"ה איסורי מזבח ה"א) אלא אם כן הקטירן עם הקרבן או לשם הקרבן. ואחד המקטיר עצמן או תערבתן (מנחות נח א) לוקה. אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים (זבחים עו ב) פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה מבארים במסכת מנחות (נב ב נח ב). הרמב"ם זכרונם לברכה (בספר המצוות ל"ת צח ובהלכות אסורי מזבח פ"ה ה"א) חשב אסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר, שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד אינו לוקה אלא אחת, וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו, שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים. והרב רבנו משה בר נחמן זכרונו לברכה (בהשגותיו על ספר המצוות שס) חלק עליו לחשב שאר ודבש שני לאוין, ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מיחד לאוה בפרוש, שנאמר לא תאפה חמץ ואם כן לאו דדבש אף על גב דאכא שאור בהדיה (בתריה) יש לנו לומר הדבש נדרש אותו לחודה, ונמצא לאו בכל אחד. ויתר ראיותיהם בספרם. ונוהגת בזמן הבית בכהנים בזכרים, כי להם העבודה.

הערות[עריכה]


קיח. שלא להקריב קרבן בלא מלח.

שלא להשבית מלח מעל הקרבן או המנחה, כלומר שלא יקריבו הכהנים שום קרבן או שום מנחה אלא אם כן ישימו בהן מלח, שנאמר (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, וכתוב גם כן (שם) על כל קרבנך תקריב מלח.

משרשי המצוה. כתבתי למעלה בראש הסדר.

מדיני המצוה, אמרו זכרונם לברכה (מנחות כא א) שמצוה למלה הבשר יפה כעין מלוח הבשר לצלי שמולחו משני צדדים. ובדיעבד (רמב"ם פ"ה איס רי מזבח הי"א י"ג) אפילו מלח כל שהוא כשר. ומלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל צבור, כמו העצים. ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנות, וכל זה מהגדלת הבית דבמקום עשירות ליכא עניות (שבת קב, ב). ובשלשה מקומות היו נותנין המלח, בלשכת המלח ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין האברים, ובראשו של מזבח מולחין הקמץ והלבונה והמנחות הנשרפות ועולת העוף. ויתר פרטיה מבארין בפרק שביעי מזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה כי להם להשלים צרכי הקרבן. וכהן העובר עליה והקריב קרבן או מנחה בלא מלח כלל, בטל עשה וגם עובר על לאו זה ולוקה, שהרי מעשה יש כאן כשהוא מקריב הבשר התפל שהזהר עליו שלא להקריבו בלא מלח.

הערות[עריכה]


קיט. מצות מליחת הקרבן.

להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקרבן וכן בקמח המנחות, שנאמר (ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מלח.

כבר אמרנו במצות בנין הבית (מצוה צה), כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו. ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטוה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מן השרש הזה, כדי שתהיה אותה פעלה שלמה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כ א) כי כל הקרבנות נמלחין קדם שיעלו למזבח. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא. ואם עבר והקריב בלא מלח הקרבן כשר ונרצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכבה שנאמר בה בפרוש ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. ויתר פרטיה מבארים בספרא ובמקומות ממנחות (יח א, כא ב) [הל' איסורי מזבח פ"ד הי"א].

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר על זה והקריב מנחה או קרבן בלא מלח בטל עשה, ועוד שהוא עובר על לאו, דכתיב (שם) ולא תשבית מלח וגו'.

הערות[עריכה]


קכ. מצות קרבן בית דין אם טעו בהוראה.

שיקריבו סנהדרי גדולה קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה בעברות חמורות שחיבין עליהם כרת, ועשו הקהל או רבן על פיהן, שנאמר (ויקרא ד יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו'.

כבר כתבתי למעלה (מצוה צה) כי מכונות הקרבן להכנעת נפש המתאוה ולהגדיל נפש השכלית, ועל כן בהגיע אל הגדולים טעות בדבר ידוע כי בחלשת השכל ארע להם, וראויים לחזקו על כל פנים, ועל כן יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו ויעשו מעשה הקרבן וישיבו אל לבם בכח הפעלה גריעות הנפש הבהמית הטועה וחשיבות השכלית המישרת והזכה, ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו בכל הוראותם לעולם.

מדיני המצוה. (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ד ב) שיש טעות בהוראות בית דין חיבין להביא הקרבן ולא (על) העושה על פיהם, ויש שהעושה חיב ולא הם. ואלו מן התנאים הצריכים בדבר שיהיו בית דין חיבין ולא העושים על פיהם שיהיו המורים של שבעים ואחד. ויהיה ראש הישיבה עמהם בשעה שהורו, ויהיו כלם ראוים להוראה, שנאמר (במדבר טו כד) אם מעיני העדה עד שיהיו להם לעינים, כלומר ראוין להוראה, ויטעו רבם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפרוש שיאמרו לעם מתרים אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רבם על פיהם, ויהיו העושין שוגגין על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בית דין כדת הורו, ולא שידעו אותן עושין שטעו ועשו אף על פי כן. ועוד שיורו לבטל מקצת ולקים קצתה (הוריות ג ב). אבל לא לעקר כל מצוה אחת, שנאמר (ויקרא ד יג) ונעלם דבר, ולא כל הגוף. וזהו (גרסת) גזרת הכתוב. ואפשר כי טעם הענין ששגגת עקירת כל גוף המצוה אין לחוש שלא תתגלה במהרה. וכשיודע להם החטאת, שידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה ולא שיספקו על אי זה דבר ארעה להם השגגה ואף על פי שידעו כי בודאי שגגו באחת. ואף שהודיעום החוטאים ואמרו להם בזו שגגתם, כיון שהם אינם זוכרים אותו דבר בכוון פטורין, שנאמר (שם יד) ונודעה החטאת. כלומר, להם ולא שיודיעום אחרים. כל אלה התנאים צריכין להיות בדבר שיתחיבו הבית דין בקרבן ולא העושים על פיהם.

ואמרי שיתחיבו הבית דין קרבן, רוצה לומר שיביאו קרבן שבטי ישראל כנגדם, כמו שמבאר בהוריות (ה, ב). ואם בהוראת עבודה זרה שגגו מביאים שנים עשר שבטים שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת. ואם בהוראת שאר כרתות שחיבים על שגגתם חטאת, מביאים שנים עשר פרים. ואם חסר אחת העושה על פיהם חיב חטאת קבועה, והן פטורין, שלא חיבה התורה בית דין בקרבן זה אלא כשהם בשלמותם לפי שיש בזה הוראה לחטאת כל העם שישגו ראשיהם והם בשלמותם. ויתר רבי הצדדין שהיחיד חיב והם פטורין, או הם חיבין והוא פטור, וחלוק הקדבנות שביניהם, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ט א) כל המצות שבתורה, שחיבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, היחיד מביא כשבה או שעירה והנשיא שעיר, וכהן משוח ובית דין מביאין פר, והוא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, (שם יא ב). ויתר פרטיה מבארין במסכת הוריות, ובמקומות מזבחים [הלכות שגגות פי"ד]

ונוהגת בזמן הבית שיש לנו סנהדרי גדולה.

הערות[עריכה]


קכא. מצות קרבן חטאת ליחיד ששגג במצות לא תעשה שחיבין עליה כרת.

שיקריב כל שוגג בחטא מהחטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת. שנאמר (ויקרא ד כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. וזאת היא הנקראת חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם קרבן בהמה ולא יעלה וירד לפי עשר המקריב ועניו. והחטאים שיתחיבו עליהם חטאת (יבמות ט ב) הם לעולם אותן שחיבין על זדונם כרת, ובתנאי שתהיה מצות לא תעשה ויהיה בה מעשה (מכות יג ב).

כבר אמרנו כי משרשי הקרבן להשפיל הנפש החוטאת, כחטאת כאשם תורה אחת להם (ויקרא ז ו). אינני צריך להחזירו על כל אחד ואחד.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) שאין חיוב השוגג להביא חטאת אלא על עבירה שחיבים על זדונה כרת, ויש בתורה שלשה חטאים שאף על פי שיש בזדונן כרת אין בשגגתן חטאת. ואלו הן, מגדף, ומבטל מילה, וחדל מעשות הפסח, ונתנו טעם בכל אחד ומפרש במקומו. כל שאר העבירות שזדונן כרת, שגגתן חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל את הקדש. וטמא שנכנס למקדש, שאף על פי שזדונן כרת אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, שהוא עוף או קמח, כמו שמפרש בכתוב (ויקרא ה ו יג). נמצאת למד, שכל העברות שבתורה שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלש וארבעים הם. (רמב"ם פ"א מהל' שגגות ה"א) צא וחשב, כי כן תמצאם, ורבם בעריות. וכן מענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב א) שאין חיוב הקרבן עד שיהא שוגג מתחלה ועד סוף. וחלוקי הידיעות שאפשר שיהיו לשוגג בשגגתו, רבות. ויתר רבי פרטיה מבארים בהוריות (יא א) ובכריתות (ב א), ובמקומות משבת (ע ב) ושבועות (יט א) וזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב חטאת קבועה על שגגתו, בטל עשה.

הערות[עריכה]


קכב. מצות עדות.

להגיד העדות בפני (בר"ד לפני) הדינים. בכל מה שנדעהו, בין שיתחיב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. בכל ענין, חובה (רמב"ם פ"א עדות ה"א) עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב"ק נה ב).

ואולם חלוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר אסורין שבתורה, שפדיני ממונות אין אדם חיב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני שאר אסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חיב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאסור.

משרשי המצוה. לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.

דיני המצוה. כגון החלוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש שלא כל האדם חיב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות, (כמבואר בשבועות לו ב). (רמב"ם שם ה"ג) וכהן גדול גם כן אינו חיב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין (שם כז ב) נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם פ"ג ה"ד) שעקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו'. אלא שחכמים מפני תקון העולם שימצאו בני אדם ללות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ בסוף השורש השני) הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה ויארך הענין אם באתי לכתב כלו. וכלל הדבר, כי הרמב"ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאוריתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום.

ומדיני המצוה. גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח ב) כל אדם שהגיד (שהעיד) עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזר ולסתר דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם ושוב אין העדים יכולים לחזר בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או (שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך, אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקימין ממנו. ומפרש בגמרא (שם כ א) שאין מקימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גליה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתבות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זיף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והחזק בבית דין.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקים השטר, ושבעדות זה נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות (מצוה עה) אל תשת רשע עד. וכן (וכמו) (קידושין מ ב) מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים (סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ"א]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או ובאסורין של תורה מעצמו, בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חיב להביא קרבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בענין, כמו שמפרש במקומו בשבועות. (ל א) והוא אחד משלשה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד. (כריתות ט א).

הערות[עריכה]


קכג. מצות קרבן עולה ויורד.

להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיחדים, והם, טמאת מקדש. כלומר, אדם שהוא טמא באב הטמאה ונכנס למקדש בשגגה, וטמאת קדשיו גם כן שהוא טמא ואכל בשר קדש בשגגה. ושבועת בטוי. כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת בטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות. כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד, על אלו החטאים חיב אדם להביא קרבן עולה ויורד כלומר, לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפרש בכתוב, שנאמר (ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף הענין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחיב בקרבן בין בשוגג בין במזיד.

וכתיב בטמאת מקדש וקדשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. ונעלם ממנו וגו'. ונאמר על הכל בסוף הענין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפרש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קדש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפרוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קדש או נכנס במקדש, שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה וגו'. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר יט כ) כי את מקדש ה' טמא ונכרתה. ואחר שנכתב כרת בזדונן יש קרבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת בטוי (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו', והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה (בם) בקרבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה יא) ואם לא תשיג ידו וגו'.

משרשי המצוה. כבר אמרנו (מצוה צה) כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו, קלות שכל בני איש ומעוט הבנתם ודלות כחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם וענים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טמאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשמרו עד שיש לו להזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטמאה, ויאריך הענין אם באתי לכתב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין (עי' במורה נבוכים ח"ג פמ"א) 

ומן השרש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בענינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד.

ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הרחוק. והענין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו. מדיני המצוה. שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחיב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שרחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סבה לגזל את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז ב) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא ב) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו (פסחים עא ב) מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחיב, והצדדין שאינו מתחיב בו אלא קרבן אחד (שבועות שם) אפילו על כמה שבועות או קרבן אחד על כל שבועה ושבועה.

וכן בענין קרבן טמאת מקדש וטמאת קדשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטמאה והקדש או מקדש תחלה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא ובא לידו בשר קדש ויודע שהוא בשר קדש או בא לכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטמאה ומן הקדש בתחלה ואחר כך יש העלמה ששכח טמאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקדש או המקדש וחשבן לחלין ואכל מן הקדש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קדש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בענין זה מביא קרבן ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב א) ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים.

וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש ואחר כך נודע לו שנטמא בענין זה הוא פטור מקרבן. ודין זה אינו כשאר חיבי כרתות שבתורה, שבשאר הכרתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחלה לא ידע חיב קרבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן דכתיב בטמאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן והוא ידע, הא למדת שצריך ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חיבי כריתות כתיב (שם ד כז כח) בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה. ומענין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו (שם) ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קרבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחלה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחלה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין עליו. ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקרבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חלוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחיבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבארים בכרתות ושבועות.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקרבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, בטל עשה.

הערות[עריכה]


קכד. שלא להבדיל בחטאת העוף.

שלא יפריד הכהן מן העוף הבא לקרבן והוא הנקרא חטאת העוף הראש מן הגוף כשימלק אותו, שנאמר (ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. ופרוש מליקה הוא (רש"י זבחים סה א) שנועץ הכהן צפרניו ממול ערפו דהינו עצם הנקרא עצם המפרקת, וחותך העצם בצפרניו עד שמגיע לסמנין וחותך גם הסמנין בצפדנו או רבו של אחד מהם, וזאת היא שחיטתו של חטאת העוף, וצריך הכהן שלא יחתך הכל לגמרי עד שיהא נפרד הראש מן הגוף. ועל זה נאמר ולא יבדיל. כבר אמרנו במצות בנין הבית שאין בנו יכלת וגם לא לאשר קטנו עבה ממתנינו למצא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתנו זאת להודיע בענין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט, וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) מה שידעתי ושמעתי.

וענין המליקה והאזהרה שלא יבדיל גם זה מפרטי הקרבן הוא. ואך אמנה אשר לא יחוש להוציא כל רוחו יוכל להשיב כי אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קרבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צרכו של עני, ועל כן אינו צריך קרבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המכן אל ידו ולא יצטרך להפך הצואר אל צד הסימנין. ועוד יש רמז בענין המליקה שהיא ממול הערף בתורים ובני יונה, שנמשלו ישראל בהן שלא נהיה קשי ערף.

וענין אסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי להדור הקרבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו הוא יותר מהדר, וראוי לנו להדר קרבנו של עני בכל כחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו לפחת תאר קרבנו. וכל זה מן היסוד אשר בנינו תחלה כי משרשי הקרבנות לקנות בנפשנו מדות טובות ומעלות, ולהכשיר פעלותינו בכח הדמיונות שאנחנו עסוקים בהם, כי מהיות האדם בעל חמר לא יציר ויקבע הדברים ציור חזק בנפשו כי אם על ידי הפעלות. ועד ששמענו טעם אחר נחזיק בזה.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים סד ב) כיצד אוחז הכהן חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגלי העוף בין שתי אצבעותיו, ושתי גפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שנה ואחז, מכל מקום כשרה. וכל המקום מן המזבח כשר למליקה. (שם סג א) פרוש גם זה נאמר שהוא למהר ענינו של עני, ולפיכך אין לו מקום מיחד. ויתר פרטיה מבארים בזבחים (סג א, ע ב) [הלכות מעשה הקרבנות פ"ו].

ונוהגת בזמן הבית בכהנים ובכל אדם, שכל מי שהבדיל בחטאת עוף, לוקה.


קכה. שלא לתן שמן זית במנחת חוטא.

שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) לא ישים עליה שמן. ואף על פי שבשאר מנחות היו נותנין שמן. ומפני כן אמרתי חוטא עני, כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם, כי אם קרבן בהמה, כמו שמפרש בתורה.

משרשי המצוה. לפי שהשמן רמז למעלה ולגדלה, שאם אתה מערבו בכל משקים הוא צף על כלן, והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהנה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עברה בידו. ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן כי השם ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חיבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח. וזה יספיק לנו גם על הלבונה.

מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (מנחות עו ב) שמנחת חוטא היתה עשרון אחד לא פחות ולא יותר. וכל המנחות (שם נט א) הקרבות לגבי מזבח טענות שמן ולבונה ולג שמן לכל עשרון וקמץ לבונה לכל מנחה, בין שהיתה עשרון אחד או אפילו ששים עשרון, אבל יותר מששים אין מביאין מנחה אחת, חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שאין בהן שמן ולבונה, שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ויתר פרטיה מבארים במנחות.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם העבודה. וכהן העובר עליה ונתן שמן במנחה זו של חוטא עני לוקה.

הערות[עריכה]


קכו. שלא לתת לבונה במנחת חוטא.

שלא לתת לבונה במנחה זו שאמרנו של חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) ולא יתן עליה לבונה. ולשון המשנה (מנחות נט ב) וחיב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, לפי שהן שני לאוין בלי ספק. כל הענין הלבונה כענין השמן שכתבנו, (מצוה קכה) אין להאריך בו.

הערות[עריכה]


קכז. מצות תוספת חמש לאוכל מן ההקדש או מועל בו.

לשלם כל הנהנה מן ההקדש (עי, סהמ"צ עשה קיח), אחד קדשי מזבח ואחד קדשי הבית ואף בחרמי כהנים וכן בקדשים קלים, או אוכל קדש בשגגה, כלומר התרומה, כל מה שאכל או נהנה ממנו בתוספת חמש, ויביא קרבן על שגגתו איל בשני סלעים או יותר, והוא הנקרא אשם מעילות, והוא אחד מחמש אשמות ודאות הידועים, שנאמר (ויקרא ה טו) נפש כי תמעול מעל וגו', והביא את אשמו וגו'. ונאמר (שם טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו.

משרשי המצוה. לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקדש. וכבר כתבנו למעלה (מצוה צה קא) תועלת היראה וההגדלה בקדש אל בני אדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין נד ב) שהמועל אחר המועל אם הראשון בשגגה האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחיב בתשלומין ובקרבן. ואם הראשון במזיד שאינו בתורת קרבן האחרון בתורת מעילה. ואין (מעילה יט ב) מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. והנוטל פרוטה מן ההקדש על מנת שהיא שלו לא מעל, עד שיוציאנה בחפציו. נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלים כמו שאמרנו.

ודיני המעילה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית. ושעור (שם יח א) מעילה בשוה פרוטה. דברים שהתרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא באלו, הואיל והן מתרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת התר, אין חיבין עליהן מעילה. נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מתשלומין וקרבן. ותשלומי הקרן והבאת הקרבן מעכבין הכפרה ולא החמש, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החמש מעכב. ואחר שהוסיף המוסיף החמש אם נהנה בחמש, אחר כך מוסיף חמש על חמש, דכתחלת הקדש הוא חשוב. והחמש הוא אחד מארבעה על הקרן עד שיהא הוא וחמשו חמשה. ויתר פרטיה מבארים במעילה ובתמורה.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל או נהנה בעשית מעשה מן ההקדש בשוה פרוטה במזיד לוקה ומשלם מה שחסר מן ההקדש הקרן לבד, כי המזיד אינו בתוספת חמש. ואזהרה של מעילה להלקותו מדכתיב (דברים יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר ראה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חמש ומביא קרבן כמו שכתבנו.

הערות[עריכה]


קכח. מצות קרבן אשם תלוי.

להקריב קרבן מי שנסתפק לו אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה (כריתות כה א). ויתחדש עליו הספק בענין זה, כמו שתאמר על דרך משל שהיו לפניו שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן כשר, ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת ודואג בנפשו שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן, זה הקרבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי. ומלת תלוי נאמרת על כל דבר שראוי לבא אחריו ענין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקדם, כגון שאם יודע אל החוטא שחלב אכל, הרי נגלה לו שהראשון לא הספיק לו וצריך להביא עוד קרבן אחר הנקרא חטאת קבועה לתשלום כפרתו. ואם נודע אליו שההתר אכל, הרי נגלה לו שהראשון הספיק לו ואינו צריך עוד לקרבן אחר אחריו. זהו פרוש תליתו. וצווי קרבן זה מדכתיב (ויקרא יז יח) ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. כלומר על היותו לא ידע אם שגג או לא שגג. וזה הענין יקראו אותו חכמים לא הודע.

משרשי המצוה. שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך, שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל כשיודע אליו החטא מיד צריך לקרבן שלם כמו שהיה חיב אם לא הקריב הראשון.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות יח א) שאין חיוב קרבן זה לעולם עד שיהא שם אסור קבוע, כגון שיהיו לפניו שתי חתיכות ובודאי אחת מהן חלב, שהרי יש כאן אסור קבוע, ואכל אחת מהן. וכן נמי אם אכל בודאי חלב, אבל הוא מספק אם היה כזית שלם או לא, (שם יז א) גם זה הוא אסור קבוע. אבל היתה לפניו אחת וספק אם היתה חלב או שומן ואכלה, פטור מן הקרבן, שאין כאן אסור קבוע דשמא אין כאן אסור כלל. ומן הטעם הזה אמרו (כתובות כב ב) שהבא על ספק מגורשת חיב בקרבן, שהרי יש כאן אסור קבוע שנעמידנה בקביעותה שתהיה נשואה. אבל הבא על ספק מקדשת, פטור מן הקרבן, שאין כאן אסור קבוע והרי זה כחתיכה אחת וספק אם הוא חלב או שומן שפטור מקרבן כמו שאמרנו. ויתר פרטיה מבארים בכריתות [הלכות שגגות פרק ח'].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבן זה אם אירע לו ספק המחיב בו בטל עשה.

הערות[עריכה]


קכט. מצות קרבן אשם ודאי.

להקריב קרבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקרבן נקרא אשם ודאי, והוא קרבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב ב). ויש מן החטאים אלו שקרבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד.

ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שתפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חיב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חיב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החמש שחיב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. ואמר רבי עקיבא (ספרא ויקרא כב ד) מה תלמוד לומר מעל ביי? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. וכתיב בתריה (שם ה כג כה) והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, והשיב את הגזלה וגו', ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו', וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד.

ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז).

ועוד חיבה התורה גם כן קרבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חיבה התורה גם כן בקרבן זה למצרע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן ענין שגגה וזדון.

ועוד חיבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר (ויקרא יט כ כא) ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו', והביא את אשמו איל אשם (ויקרא יט כ כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד (כריתות ט א). נמצאו בין כלם האשמות ודאות חמשה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (זבחים פ"ה מ"ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצרע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלשה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצרע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו.

ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פרוש חרופה מיעדת, כלומר מקדשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (ו א) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה והפדה לא נפדתה, כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה (לעבד עברי או) לישראל אחר (עי' רמב"ם איסורי ביאה פ"ג הי"ג), בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחיב להביא קרבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קרבן כפרה למי שבא עליה לפי שאין קדושיה קדושין גמורים כמו אם היתה בת חורין, שאלו בבת חורין מקדשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין מחמת חצי שפחות שבה עדין ולפיכך מספיק קרבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקילה התורה בביאתה לפטור בקרבן גם המזיד מה שאין דרך בשאר זדונות לפטרן בקרבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה קלה היא בעיני כל אדם, והכשלון קרוב מאד עליה לפי שאין לב ההמון חושב באתה לחטא גדול, ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקרבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי.

ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחיב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקרת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה בקראי תהא, כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה (שם) היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של קריה לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא ה' וכו'.

משרשי המצוה. לבל יחשב אדם שאף על פי שענין אסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכפר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חמש צריך קרבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בענין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקרבן והקדן מעכבין את הכפרה ואין החמש מעכב.

דיני המצוה. כגון באיזה ענין יתחיב בשבועה זו שיהיה חיב עליה אשם זה, ובאי זה ענין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחיב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחיב אלא אשם אחד, ויתר פרטיה מבארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ"ט]

ונוהגת מצות חיוב קרבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין ענשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהכה חברו ונתחיב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.

הערות[עריכה]


קל. מצות השבת גזל.

שנצטוינו להשיב את הגזלה בעין. (ב"ק סו א). כלומר שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו שחיב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קב א) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר אשר גזל? יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזלה ברשותו של גוזל, חיב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ממנה (ב"ק סו ב). ואי זהו שנוי הפוטר מהשיב את הגזלה, כעין זה השנוי שאינו יכול לחזר אחר כך לבריתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו או הגוזל מטוה ועשה ממנו בגד וכל כיוצא בזה. אבל הגוזל לוחות עץ, אף על פי שבנה מהן תבה, אין זה שנוי שאינו חוזר לבריתו, שהרי אפשר לפרק אותם והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חיב להחזיר אותם בעין, וכן כל כיוצא בזה.

שרש המצוה ידוע. דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) כמה תהיה הגזלה שיתחיב הגוזל להשיבה? כל גזלה שוה פרוטה. אבל פחות מכאן, אף על פי שעבר על אסור תורה, אינה בתורת השבון. וכמו שנכתב בארכה על לאו דלא תגזל (מצוה כ כט), לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קה א) שהגוזל שלש אגדות ששוות בשעת גזלה שלש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות אף על פי שהחזיר השתים, חיב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזלה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזלה יש כאן, השב גזלה אין כאן.

ודיני יאוש ושנוי רשות רבים. וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזלה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתיאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא כג א) כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר וי ליה לחסרוניה. כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה (ב"ק קיא ב) שחיבין להחזירה לנגזל כמות שהיא. אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. ובא הפרוש אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה. אבל חכמים תקנו (ב"ק צד ב) מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים, יהיה שלו, וכשיבא להחזירה יחשב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזלה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כח פיד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד צווי התורה, כמו שידוע (יבמות פט ב, גיטין לו ב) שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קדם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי (השבח לנגזל מכררה מנחת יצחק) לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שנוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזלה ליד לוקח או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזלה זו יאוש ושנוי רשות, קנאה הלוקח לגופה של גזלה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפרסם, תהיה שלו לגמרי ואינו חיב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן. ואם הוא גזלן מפרסם חיב להשיב הלוקח דמי הגזלה לנגזל, והוא יעשה דין עם הגזלן. ודיני הגזלה עד היכן הוא חיב לטרח ולהשיבה אל בעליה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קג א) הגוזל מחבירו שוה פרוטה שחיב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרבה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן. ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה (גיטין נה א). ודין גזל בישוב ורצה להחזיר במדבר (ב"ק קיח א). ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינן. ודין שבח הבא מחמת יקר שאינו מן התקנה, אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גזות וולדות, אבל שבח היקר לא. ודין תוקף עבד חברו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, ויתר פרטיה, מבארין בפרקים האחרונים מן קמא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגזל ולא השיב, בטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעות ואינו מתקנו טרם מותו (יומא פה ב).

הערות[עריכה]


ספר ויקרא-פרשת צו

- פרשת צו יש בה תשע מצות עשה ותשע מצות לא תעשה,

קלא. מצות הרמת הדשן.

שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח, וזהו שנקרא תרומת הדשן, שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד וגו', והרים את הדשן.

משרשי מצוה זו. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכלתנו מן הטעם שאמרנו שם. ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כג ב) שהרמת הדשן היא עבודה מעבודות הכהנה. ובגדי הכהנה שהיו תורמין בהן הדשן, היו פחותין מן הכלים שמשמש בהן שאר עבודות, שנאמר (שם ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ואף על פי שפסוק זה נאמר בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, מכל מקום גם בתרומת הדשן, דהינו כשמסלק אותה מעל המזבח ומורידה לרצפה שאצל המזבח, יש לנו ללמד גם כן שאין ראוי לעשות אותה מלאכה באותן בגדים שהוא משמש. ונאמר בזה על דרך משל (שבת קיד א) בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו.

ואימתי תורמין הדשן בכל יום? משיעלה עמוד השחר, ובמועדים משליש (האחרון) [האמצעי] (עי' יומא כ א) של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה. וכיצד תורמין אותה, מי שזכה ובא גורלו להסירה, טובל ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו, והיו אומרים לו אחיו הכהנים הזהר, שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף היתה, נתונה במקצועות בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח מפנה את הגחלים הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום מראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה. וחתיתה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ואחר שיורד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה ונוטלין את המגרפות והצנודות ועולין לראש המזבח וגורפין את הדשן מכל צדי המזבח, ועושין ממנו ערמה על גבי תפוח, והוא מקום מן המזבח שנקרא כן. וכשאותו תפוח היה גדול מורידין ממנו קצת למטה בכלי גדול מחזיק לתך שנקרא פסכתר (עי' תמיד לג א), ועומד שם עד שמוציאין אותו כלו מחוץ למחנה. ויתר פרטיה במסכת תמיד ויומא (כא כד ב).

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ולא הסירה כמצותה בטל עשה.

הערות[עריכה]


קלב. מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום.

להבעיר (י"ג להיות) אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח. ובא הפרוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבקר ובין הערבים, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (יומא כא ב) אף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצרך הקרבן שנתחיבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו נותנים אש למזבח במצוה זו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שם מה א) שלש מערכות של אש מן הכתובים, כמו שנכתב בדינין של מצוה זו.

משרשי המצוה. הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפרסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו חוץ מיום שמיני של מלואים ושל גדעון (שופטים ו כא) ומנוח (שם יג כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית. ועדין אנו צריכין לומר מהו ענין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקרבן. [ונאמר] (ונראה) על צד הפשט שהוא כענין מה שכתבנו במצות לחם הפנים (מצוה צז), שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו. ועל זה הדרך אמרנו שהברכה מצויה בכל לחם חול מתוך עסקנו במצוה בלחם קדש, כאלו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום שיתברך האדם בענין האש שבו.

ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלמות. כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדאי והוא הקדחת. ובני אהרן הוסיפו באש מבלי שנצטוו ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעלת בני אדם יבא ענשם או תנוח ברכת השם [בו] (עליהם).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה, שאף על פי שהאש ירדה מן השמים בימי משה, מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר (ויקרא א ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו'. ובבקר (תמיד פ"ב) היו עורכים עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר (שם וה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומעוט עצים שנים. וכן מוסיפין גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר וערכו, ושל שחר כהן אחד.

ושלש מערכות של אש היו עושים במזבח בכל יום. (יומא מג ב) הראשונה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקים מצות האש, שנאמר אש תמיד תוקד וכו' ושלשה כתובים בענין שהם מורים על שלש מערכות אלה כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה (שם מה ב) על מוקדה זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שניה של קטורת, והאש על המזבח תוקד בו זה מערכה שלישית של קיום האש. ויתר פרטיה מבארים בפרק רביעי מיומא ושני מתמיד [שם].

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, בטלו מצות עשה זו.

הערות[עריכה]


קלג. שלא לכבות אש מעל המזבח.

שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

משרשי מצות האש. כתבתי למעלה במצות עשה דאש תוקד, ושרש הצווי באש להבעירה ושלא לכבותה אחד הוא, ואין צרך להחזירו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא מו ב) שאפילו הוריד האש מעל המזבח וכבהו לוקה. אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה אף על פי שכבה אותה בראש המזבח פטור, שהרי נתקה מן המזבח ואין אני קורא בו אש המזבח. ולא הזהרנו אלא על כבוי אש המזבח, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואמרינן בספרא (צו פרק ב מ"ז) (צו ב ז) לא תכבה מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה. ויתר פרטיה, בפרק עשירי מזבחים (צא ב).

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות אפילו ישראלים. ועובר עליה וכבה אפילו גחלת אחת מאש המזבח לוקה.

הערות[עריכה]


קלד. מצות אכילת שירי מנחות.

שנצטוו הכהנים לאכל שירי מנחות, כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר (ויקרא ו ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וכו'. ולשון ספרא (צו פרק ב מ"ט) (צו ב ט) מצות תאכל. מצוה, יבמה יבא עליה (דברים כה ה), מצוה, כלומר, ששניהם מצות עשה, לא רשות.

משרשי מצוה זו. כתבנו למעלה (מצוה קב) במצות ואכלו אתם אשר כפר בהם בואתה תצוה שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי השם יתברך בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כלו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהנה שאינה נקמצת, שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נמצא שמנחת חנוך וחבתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכוהנת (סוטה כג א) מנחתה נקמצת ושיריה נאכלין, דכהן דוקא אמרינן ולא כהנת. ויתר פרטיה מבארים במנחות [ה' מעשה הקרבנות פ"י]

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. שנאמר (שם יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה. עבר ולא אכלה בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


קלה. שלא לעשות שירי מנחות חמץ.

שלא לבשל שירי מנחות חמץ והוא חלק המנחות אשר לכהנים, שנאמר (ויקרא ו י) במנחה לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, והוא כאלו אמר חל, קם שהוא שירי המנחה, לא יאפה חמץ. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה במשנה (מנחות נה א) וחיבים על אפיתה חמץ.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נו א) שהמחמץ אחר המחמץ חיב, והמחמץ (שם נז א) מנחה פסולה פטור, שנאמר (שם ב יא) אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ, הכשרה לשם ולא הפסולה. חמצה בראש המזבח אינו לוקה, שנאמר (שם) אשר תקריבו ליי לא תאפה חמץ, וזו כבר קרבה. ויתר פרטיה מבארים בפרק ה' ממנחות.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות. אפילו עבר ישראל אחד ואפאה חמץ חיב מלקות, ואין צריך לומר כהן.

הערות[עריכה]


קלו. מצות קרבן מנחה של כהן גדול בכל יום.

שנצטוינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים בבקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי וגו', והיא הנקראת חבתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח ‏[1].

משרשי המצוה. לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, כי הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפלותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום נתחיב הוא גם כן להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקרבן כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכונתו אצל השם ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם, ואין ספק שאין דומה התעוררות האדם כשמקריב קרבנו המיחד לו לכשהוא מקריב קרבן שהוא משתף עמו, וזה דבר ידוע ומנסה בכל אדם, כי למה שמיחד לו לבדו מתעורר יותר, אין להאריך בזה.

מדיני המצוה. מה שאמרו. כיצד (מנחות נ ב) עשית חבתי כהן גדול? מביא עשרון שלם של קמח וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, שאף על פי שמנחת העשרון קרבה לחצאין, כלומר חציה בבקר וחציה בערב, אינה מתקדשת לחצאין, כלומר שכלה מביאה ביחד. ומביא עמה שלשה לגין שמן, ובולל הסלת בשמן וחולט אותה פרותחין ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצא שהם שתים עשרה חלות, ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה? מחלק השלשה לגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט ואחר כר קולה אותה על המחבת עם השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה, ואחר כך חולק כל חלה לשתים כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב, ולוקח החצאין וכופל כל אחד מהם לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים. ומקריב החצאין עם חצי קמץ לבונה בבקר, והחצי הנשאר עם חצי קמץ לבונה בערב. והוא כליל לאשים.

ונוהגת בזמן הבית בכהן גדול. ומנחת הבקר והערב מצות עשה אחת, אין חולק בזה, כי גם הרמב"ן זכרונו לברכה ‏[2] שמנה שני תמידין שתי מצות מודה בזה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (כ"ה בסהמ"צ להרמב"ם עשה מ)
  2. ^ (בסוף סהמ"צ בד"ה ואתה אם תבין)


קלז. שלא לאכול מנחת כהן.

שלא לאכל ממנחת כהן שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל.

משרשי המצוה. היסוד שאמרנו תחלה כי כונת הקרבן לעורר לב המקריב אותו, ואם יאכל הכהן מנחתו לא יתעורר לבו עליה יפה שהיא דומה בעיניו כאופה פת לצדכו ואוכלו, ואף כי יאכלו חבריו שלו והוא שלהן, יעלה הכל לחשבון אחד, לכן צוה שתהיה כליל לא תאכל לשום אדם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כלו לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים חוץ ממנחת זכרי כהנה שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כלה, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ולמדנו מעתה שמנחת חנוך וחבתין וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה כלן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה קלד) בסדר זה. וענין הקמיצה היא, שנוטל הכהן מן הקמח בקמצו, כלומר בראשי אצבעותיו, כדרך שקמץ כל אדם, שפושט פס ידו וקמץ בראשי (מנחות יא א) אצבעותיו, כלומר שאצבעותיו דבקים עם הכף ואינם מחזיקים מן הקמח הרבה. ואם הוסיף בקמץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, פסל. ויתר פרטי המצוה במנחות.

ונוהג אסור אכילת מנחת כהן בזכרים ונקבות בזמן הבית. ועובר על זה ואכל ממנה כזית לוקה. ולשון ספרא (צו פרק ה מ"ד) (צו ה ד) כליל תהיה לא תאכל, כל שהוא בכליל תהיה, לתן לא תעשה על אכילתו.

הערות[עריכה]


קלח. מצות מעשה החטאת.

שנצטוינו שיעשו הכהנים קרבן החטאת על הענין הנזכר בכתוב איזה חטאת שיהיה של בהמה או עוף, שנאמר (ויקרא ו יח) זאת תורת החטאת.

כבר אמרנו למעלה (מצוה צה) כי בפרטי הקרבנות, כלומר בסדר שחיטתן באיזה מקום וענין הקרבתן והזאתן ומקום וזמן אכילתן או שרפתן בקצת מהן, אין לנו ליגע מחשבותינו אחר שרשי ענינים אלה שאין להם חקר, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין. אחד מעיר חכם מקבל יהיה שיזכה לדעת קצת ראשי דברים מן הענין, ודי לנו אחרי כתבנו מה שעלה במחשבתנו מן הטעם על דרך הפשט בקרבנות דרך כלל. ובזה אני פוטר עצמי בקרבן החטאת וכל כיוצא בו מכתב בהן שרש כמנהגי בשאר, כי בכלל פרטי הקרבן הם, שהכלל הוא הקרבת הקרבן, והפרטים הם תורת הקרבתו כיצד.

והנה הרמב"ן זכרונו לברכה ‏[1] לא יחשב תורת החטאת והאשם והעולה והשלמים מחשבון המצות מיסוד זה שאמרתי, לפי שעקר הצווי יבוא על חיוב הקרבת הקרבן, וסדר עשיתו אחר כן אינו בדין שיחשב מצוה בפני עצמה, כי על כל פנים יצטרך הכתוב ללמד אותנו מעשה כל אחד מהם אחר שחיבנו בהם, וזה לשונו, כל מעשה הקרבנות מצוה אחת ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם, והיא מצות עשה אחת, שנאמר (במדבר יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם, ופרושו תעבדו בכל עבודת הכהנה כי היא עבודה ומתנה לי ומתנה לכם, שיש לכם בה שכר כאשר תקחו משלחן גבוה יתברך, עד כאן. ועם כל זה מדרך חשבון הרמב"ם זכרונו לברכה אשר (תפשנו) [נתפשט] במצות לא נטה והדבר אשר יקשה, נתלה הקשי בנו ולא בו, כי הוא באמת סבתנו בעסק זה, ומידו זכינו לו, ינוח הצדיק על משכבו.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם מעשה הקרבנות פ"א ה"ט) שהחטאות באין מחמשה מינים, מכבשים ועזים ובקר, בין גדולים בין קטנים, וקטנות וגדולות שלהם נפרש ענינם בשלמים (לקמן מצוה קמא) בעזרת השם. ובאין גם כן בין מן זכר או נקבה, ומן התורים או מן בני היוגה. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קכד) קצת דינין בחטאת העוף. ויש מן החטאות שהיו באין על הצבור כלן, ויש שהן באין על היחיד, ומהן מן הצבור ומן היחיד שהיו נשרפות כלן על מזבח החיצון, ומהן שהיו נאכלות כלן חוץ מן האמורין שבהן שהיו נשרפין על מזבח החיצון, שאין עושין בפנימי כל השנה אלא הקטרת, כמו שאמרנו למעלה (מצוה קד).

ואלו הן האמורין של שור או של עז החלב שעל הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד הנקרא פוליגא"ר בלעז, ונוטל מן הכבד מעט מן היותרת. (ויקרא נדבה פרק יד ח) (ספרא ויקרא יד ח) והאמורין של מין כבש, הם אלו בעצמן ומוסף עליהן מין הכבש שנוטלין עוד ממנו האליה תמימה עם חליות שבשדרה עד מקום הכליות, שנאמר (ויקרא ג ט) לעמת העצה יסירנה, כלומר מלעמת מקום הכליות, וכנו המקום ההוא כן, מפני שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא א) שהכליות יועצות. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה במעשה חטאת הנאכלת בשחיטה וזריקה, ויתר כל עניניו, וכן במעשה החטאת הנשרפת גם כן, ואם יעשה בהם שום מעשה של הפסד מה דינם, ויתר פרטיה כלם בזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן העובר ולא עשה החטאת כמשפט, בטל עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (בסהמ"צ שורש יב)


קלט. שלא לאכל מבשר חטאות הנעשין בפנים.

שלא יאכלו הכהנים מבשר החטאות הנעשות בפנים. כלומר מאותן חטאות שהיו מזין מדמן במזבח הפנימי שהיה בהיכל. שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. ולשון ספרא (צו פרק ה מ"ד) (צו ה ד) באש תשרף כל שהוא טעון שריפה לעבר עליו בלא תעשה על אכילתו, וכל החטאות שדמן טעון הזיה בפנים, כלומר במזבח שהיה בהיכל, היו נשרפין, ידוע הדבר [ומפרסם] ומפרש בכתובים. וכל החטאות שלא היו מזין מדמן אלא במזבח שבחוץ, היו נאכלים ועל זה נאמר (שם) מקרא זה שכל חטאת שדינה בשרפה, לא יאכלו ממנה. ופרטי החטאות איזה מהן נשרף ואיזה נאכל, מפרש בכתוב. ומה שאינו מבאר יפה במקרא, פרשו לנו חכמינו זכרונם לברכה בזבחים (פא ב) כבר אמרנו (מצוה קלח) כי בפרטי הקרבנות אין לנו בהם עסק וגם זה מפרטיהם הוא אם נאכל אם לא נאכל.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שמכיון שנכנס דם חטאת הנאכלת באהל מועד פסול, ולמדו לומר כן מזה המקרא שאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לא תאכל. ודוקא שנכנס דרך שער ההיכל כמו שכתוב יובא כלומר דרך ביאה. אבל הכניסו בפשפש או דרך חלון או גג, אינו נפסל, דלאו דרך ביאה הוא. והוא הדין לחטאות הנשרפות, שמזין דמן במזבח הפנימי, שאם הכניס דמן לפנים מן הפרכת דזהו קדש הקדשים שפסולין, שגם בהן אני קורא וכל חטאת אשר יובא מדמה פנימה שמקום זה פנימה למקומן הוא. ויתר פרטיה בזבחים. (פב ב)

ונוהג אסור אכילת חטאת פנים בכהנים, והוא הדין לכל אדם, שדרך כלל נאמר לא תאכל. והעובר ואכל ממנה כזית לוקה.

הערות[עריכה]

קמ. מצות מעשה האשם.

שנצטוינו שיעשו הכהנים מלאכת קרבן האשם על הענין הנזכר בכתוב, שנאמר (ויקרא ז א) וזאת תורת האשם וגו', כמו שכתוב בפרשה. הלא אמרתי לך (מצוה קלח), שאין לנו לכתוב שרש במלאכות אלו לפי שהן כעין פרטי הקרבן, ואין לחזר אחר טעמן כי סתומין הדברים וחתומים.

דיני האשם זכרנו קצתם למעלה בפרשת ויקרא (מצוה קכט), ועדין נודיע שהאשם אינו בא לעולם אלא מזכרי כבשים בלבד. יש אשם בא מגדולי המין, ויש מן הקטנים. מעשהו בשחיטה וזריקה ומליחה והאמורין והתנופה באשמות שוה, חוץ מאשם מצרע, שיש שנוי קצת בקבלת דמו. ויתר פרטי המצוה מבארים בזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. וכהן העובר עליה ולא הקריב האשם כמשפטו, בטל עשה.

הערות[עריכה]


קמא. מצות מעשה זבח השלמים.

שנצטוו הכהנים שיעשו מעשה (קרבן) השלמים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא ג א) ואם זבח שלמים קרבנו וגו', ואמר עוד בהשלמת המלאכה (שם ז יא יב) וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ובארבעה שמות נכללים עניני הקרבנות כלן, והם עולה, חטאת ואשם ושלמים, שכל קרבן שיקריבו צבור או יחיד מאחד מאלה יהיה לעולם. כבר כתבתי פעמים (מצוה קלח) שאין לכתב שרשים באלו המלאכות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות קז ב) שהשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים. וקטנים נקראים מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום. נתעברה השנה נתעברה לו, כלומר ויהיה קטן עד תשלום העבור. וגדול נקרא בבקר משנה עד שלש שנים, ובצאן משנה עד שתי שנים שלמות, יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. וארבעה מינין הם השלמים האחד שלמי צבור, והשלשה שלמי יחיד. שלמי צבור נקראים קדשי קדשים, ואין לצבור שלמים כי אם קרבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, אותן שני כבשים הם הנקראים זבחי שלמי צבור, ונאכלים לכהנים חוץ מן האמורין כחטאת וכאשם. המלאכות שלהן, כגון שחיטה זריקה הפשט ונתוח ומליחה והקטרת אמורין, מפרש במנחות (כ א). ושלמי היחיד נקראים קדשים קלים. ומקום שחיטתן ומעשה הזריקה והפשט וניתוח ותנופה והפרשת אמורין, מפרש במנחות (סא א). והשלשה מינין אלו של שלמי יחיד, שוין הן במלאכות אלו. אבל יש לך לדעת ענין החלוק שביניהם בקצת עניניהן דרך כלל.

דע כי משלשה מינין של שלמי יחיד האחד הוא קרבן השלמים הבא בלא לחם עמו, והם שלמי חגיגה ושמחה, ואלו הם הנקראים שלמים. והשני, שלמים הבאים עם הלחם הידוע, והוא הבא בנדר או בנדבה, ואלו השלמים נקראים תודה, והלחם הבא עמו נקרא לחם תודה. והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו והם באים גם כן עם לחם, ואלו השלמים נקראים איל נזיר. ובארו זכרונם לברכה שם בגמרא (חולין קלד ב) חזה ושוק מהן הנאכלין לכהנים כמה שעורן, והזרוע בשלה מן איל נזיר הנאכל לכהנים מלבד חזה ושוק גם כן כמה שעורו, ובאיזה מקום מן הבית מבשלין אותו.

ודיני הלחם (מנחות עו ב) הבא עם שני מינין מן השלמים והם תודה ואיל נזיר מכמה עשרונים הוא, ואי זה מהן בא חמץ ואיזה בא מצה לבד. והבא חמץ ומצה איך יחלק, וכיצד מחמצן, וחשבון החלות הבאות מצה כמה מהן מאפה תנור ורקיקין ומרבכות הכל בזבחים ‏[1].

וענין אותן הבאות מצה בתודה היתה כן מעשרה עשרונים של קמח היו עושין שלשים חלות, העשרה מהן היו נעשות מאפה תנור, כלומר שלא היה נעשה בהן דבר רק שהיו משימין בעסתן בשעת לישה שמינית לג שמן, שכן הוא הלכה למשה מסיני ואופין אותן. והעשרה מהן נקראות רקיקין, ואין חלוק בין העשרה של רקיקין לעשרה של מאפה תנור, אלא שבעשרה של מאפה תנור היו מערבין בהן שמינית לג של שמן בשעת לישה, והעשרה של רקיקין היו מושחין אותן בשמינית הלג שמן אחר אפיתן בתנור, והעשרה מהן היו מרבכות, ופרוש רביכה הוא שחולטין החלה במים רותחין ואופה אותה מעט ואחר כך קולה בשמן כדרך שקולין בני אדם הספגנין באלפס, ומרבץ בשמנן של עשר הרבוכות כי השמן שקלו בו היה רביעית לג כשעור כל השמן של העשרים חלות, וגם שעור זה של שמן הרבוכות הלכה למשה מסיני. וזה שאמרנו הוא פרוש מרבכת בכל מקום בתורה. ושם מתבאר (מנחות עז ב) כמה חלק יש לכהן בחלות, והשאר נאכל לבעלים. ויתר כל פרטיה שם במסכת זבחים.

ונוהגת מצות השלמים בזמן הבית בזכרי כהנה כי להם חיוב העבודה. והעובר עליה ושנה את סדרן בצדדין ידועין בגמרא בטל עשה, מלבד שיש צדדין שהקרבן פסול.

הערות[עריכה]

  1. ^ (צ"ל מנחות עו ב)


קמב. שלא להותיר מבשר קרבן התודה.

שלא להותיר שום דבר מקרבן התודה עד הבקר. כלומר למחרת יום זביחתו. שנאמר (ויקרא ז טו) בקרבן תודה לא יניח ממנו עד בקר. וממנו למדנו לשאר קדשים גם כן שכל מה שישאר מהם אחר זמן אכילתו, שהוא נותר וחיב לשרפו לפי שהוא נתק לעשה שישרפנו, כמו שכתבנו למעלה, (מצוה קמג) בסדר זה, ושם כתבנו רמז משרשיו וקצת דיניו כמנהגנו.

הערות[עריכה]


קמג. מצות שרפת נותר הקדשים.

שנצטוינו לשרף הנותר, והוא בשר הקדשים שנשאר אחר עבר זמן אכילתן המגבל להן שנאמר (ויקרא ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. וזאת השרפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכלתא גבי פסח (שמות יב י) ולא תותירו ממנו וכו' והנותר באש תשרפו וכו' בא הכתוב לתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שרפת נותר עשה הוא, ודין הפגול והנותר שוה בזה שיש מצות עשה גם כן בשרפתו, שמצינו הכתוב מוציא הפגול בלשון נותר.

משרשי המצוה. לפי שטבע כל בשר (להפסד) [להפסל] בשהיה ולבא לידי (סרחון) [חסרון] ועל כן להגדלת דבר הקרבן כמו שאמרנו למעלה (מצוה קב) נצטוינו לשרפו מיד ולבערו מן העולם לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפרוד וזריה לרוח או לכל דבר אחר. גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קדש משעברה שעתו כליון גמור ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת לא אדם ולא בהמה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים פב ב) שבכלל הנותר והפגול הם כל פסולי המקדשין שכלן נשרפין גם כן. וקרבן ‏[1] שנפסל או נתפגל בודאי מיד נשרף, ואם ספק תעבר צורתו ואחר כך נשרף, וכל בשר (שקליט פ"ז ה"ב) הנמצא בעזרה אברים עולות. פרוש נדין אותן שהן עולות. ואם נמצא חתיכות חטאות. והנמצא בירושלים שלמים. ונפקא מנה לענין שאם עבר אחד ואכל מהן, מביא על כל אחד כפרתו כפי חזקה זו. ועל הכל אמרו זכרונם לברכה תעבר צורתן ויצאו לבית השרפה שמא נותר הוא. ואין שורפין את הנותר אלא ביום. (פסחים ג א) שנאמר ביום השלישי באש ישרף. ואף על פי שהשלמים אסורין באכילה מתחלת ליל שני אין שורפין אותם אלא ביום. ויתר פרטיה מבארים בפסחים וסוף תמורה.

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, כי להם העבודה. וכהן שעבר ולא שרף הנותר בטל עשה, ועבר על לאו דלא תותירו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פ"יט מהל' פסולי המוקדשין ה"ב) (רמב"ם פ' י"ט מפסולי המוקדשין ה"ב)


קמד. שלא לאכל פגול.

שלא לאכל הפגול. ופגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה.

ואולם אזהרתו כלומר הלאו המפרש על זה מלבד הענש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים (שמות כט לד) לא יאכל כי קדש הוא. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאכלו כמו הנותר והפגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז סו א) שנכללו באזהרות (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה שדרשו (חולין קיד ב) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בענש האוכלו שכן בא לנו הפרוש עליו. וזה שאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה (זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פגול הוא, כף אזנך לשמע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חיב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר (שם יט ח) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת.

משרשי מצוה זו. היסוד אשר בנינו תחלה שאמרנו כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולציר בנפשם מתוך הפעלה שבין ידם רע החטא וטוב דרכי הישר, על כן מהיות עקר סבתו של דבר המחשבות היה ראוי להפסל במחשבה הנטויה בו מן הישר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים מג א) שאין חיוב כדת אלא לאוכל מן הקרבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקרבן אין חיבין עליו כרת משום פגול. כיצד? האוכל כזית מן הדם מקרבן שנתפגל אין חיב עליו כרת משום פגול שהרי הדם החלק המתיר הקרבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מתדין לקרב ולא קדם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקרבן או אפילו מן האמורין חיב כרת משום פגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחיב האוכל בכל השאר, ולפיכך חיב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו.

וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חיב משום פגול, אבל האוכל כזית מן הקמץ שלה או מן הלבונה שהן המתירין אין חיבין עליו כרת, ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואלו הן הדברים שאין מחיבין עליהן משום פגול לעולם, הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כלן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חיבין משום פגול עליו. ולג שמן של מצרע גם כן אין חיבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים.

וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פגול עובר בלאו, שנאמר (שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו (שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלש מאות ששים וחמשה לאוין לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים (ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה (בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקדשים. וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רפז). וגם הענין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי השם ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קרבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפגול וגם נותר הדומה לו, מבארים במקומות רבים מסדר קדשים.

ונוהג אסור אכילת הפגול בזמן הבית בזכרים ונקבות, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חיב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים (מצוה קח קכא) שקרבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע.

הערות[עריכה]


קמה. שלא לאכל בשר קדשים שנטמא.

שלא נאכל בשר קדשים שנטמא, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין אדם טמא שאסור לאכל בשר טהור, וכמו שנכתב (מצוה קסז) בלאו בפני עצמו בעזרת השם. ובפרק שני דפסחים (כד ב) אמרו טמאת הגוף בכרת טמאת בשר בלאו.

משרשי מצוה הזו. מה שכתבנו למעלה שנצטוינו להגדיל עניני הקרבן בכל ענין, ובודאי ממעלתו שלא לאכלו כי אם בטהרה ובגוף נקי ובדבר הגדלתו מה תועלת לנו בו כבר כתבנו טעמו (מצוה קג).

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יד ב) שאסור לטמא הקדשים או לסבב להם טמאה, אבל המטמאן אינו לוקה, אלא טהור האוכלן טמאים הוא שלוקה, מדכתיב (שם) לא יאכל ואף על פי שכתוב זה במלואים, הוא הדין לשאר הקרבנות כלן. ואפילו האוכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה. שגם היא חלק מחלקי הקרבן. ואין החיוב אלא בטמאת אב הטמאה או ולד הטמאה של תורה, אבל מפני טמאה של דבריהם אינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות. ויתר רבי פרטיה בפרק שלשה עשר מזבחים.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית במזיד מבשר קדש שנטמא, לוקה.

הערות[עריכה]


קמו. מצות שרפת בשר קדש שנטמא.

שנצטוינו לשרף קדשים שנטמאו, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף.

משרשי המצוה. מה שכתבנו בנותר (מצוה קמג).

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים ח ו) שאם נטמא בפנים שורפין אותו בפנים, נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ. ובין שנטמא באב הטמאה או בולד הטמאה שורפין אותו. ונותר של קדשים קלים שורפין אותו הבעלים בבתיהם, וכל עצמות הקדשים שאין בהן מח אינן טעונין שרפה, חוץ מעצמות הפסח. והענין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד, אינן טעונין שרפה חוץ מעצמות הפסח לפי שהם באזהרת (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו, תשאר בהם ברב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכלן שיהיו טעונין שרפה. ואלו הן הנשרפין. בשר קדש שנטמא או נותר או קרבן שנפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא (אחר) [קדם] שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. הרי אלו ישרפו. ואגב גררא נכתב הנקברין, ואלו הן קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפרי מצרע, ושער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחלין שנשחטו בעזרה ויתר פרטי המצוה מבארים בפסחים וסוף תמורה. (שם לב לד)

ונוהגת שרפת הקדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים. כיצד? קדשים שטעונין שרפה במקדש שרפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר, כגון קדשים קלים הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


קמז. שלא נאכל חלב.

שלא נאכל חלב בהמה טהורה, שנאמר (ויקרא ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.

כבר כתבתי באסור טרפה בסדר משפטים (מצוה עג) כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כשר פעלותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים במהות גופו להעמידו על ישרו ובריו וכחו. וידוע הדבר ומפרסם בין בני אדם כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחלי, כי בשר הגוף היה ונפסד בכל יום ויום, ולפי המזונות הטובים יתהוה בהפך. ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו לחות רעות. וזה הכלל שיש לי לפי הפשט בכל אסור המאכלות, כמו שאמרנו למעלה. וידוע כי החלב דבק ומוליד לחות רעות.

מדיני המצוה, כגון מה שפרשו לנו זכרונם לברכה (כריתות ד ב) שאין אסור חלב אלא בשלש בהמות שבכתוב שור וכשב ועז, ואותן שלש בין כשרות או טרפות ונבלות, חיב על חלבן, אבל שאר מיני בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה, חלבה כבשרה. וכן עבר הנקרא שליל הנמצא במעי שלש בהמות הנזכרות אין בו גם כן אסור חלב, ולפיכך אמרו (חולין עד א) השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מתר ואפילו מצאו חי. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי, אף על פי שלא הפריס על גבי קרקע ואינו טעון שחיטה חלבו אסור, וחיבין עליו כרת, והרי דינו כשאר הבהמות בענין חלבו. ולפיכך יש לנו להוציא ממנו כל החוטין וכל הקרומות האסורין זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ג) בשליל שכלו לו חדשיו שיש חיוב כרת בחלבו אבל רבי המפרשים חולקים בזה ואמרו דחלבו מתר, ודברי הגמרא (שם צב ב) מכרעת כמותן, דהא אשכחן רבי מאיר ורבי יהודה דפליגי בחלבו, ורבי יהודה דקימא לן כותיה הוא דשרי ליה.

ועוד למדונו זכרונם לברכה (שם עה א) בדין שליל שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. שאם נטרפה אמו שוחטה והשליל מתר, דלאו ירך אמו הוא. ומה שאמרו שם (עמוד ב') שאם הפריס על גבי קרקע דבעי שחיטה, מפני מראית העין לבד הוא דבעינן למשחטיה, ולפיכך לא מפסיל בשהיה ודרסה ושאר מיני טרפות. ושלשה חלבים הם בבהמה, שהן בחיוב כרת שעל הקרב ושעל הכליות ושעל הכסלים. ופרוש שלשתן בבאור רחב במקומו בגמרא (שם צג א), ובכלל אמרו זכרונם לברכה בחלין (שם) חלב שהבשר חופה אותו מתר, שעל הכסלים אמר רחמנא (ויקרא ג ד), ולא שבתוך הכסלים.

ועוד יש בבהמה מלבד אלו השלשה חוטין וקרומות שאסורין משום חלב. ואמרו זכרונם לברכה (שם פט ב), שהטבחים הבקיאים בנקור החלב, נאמנין על הדבר כל זמן שלא יצאו מחזקת בקיאותן וכשדותן. וחלב הלב וחלב המעים והן הדקים המלופפים מתרין והרי הוא כשומן, חוץ מראש המעים הסמוך לקבה, שהוא תחלת בני מעים שצריך האדם לגרר החלב שעליו, וממנו אמרו ז"ל בגמרא (שם צג א) ריש מעיא באמתא בעיא גרירא ‏[1]. ויש מן הגאונים שאמרו (רמב"ם שם טו) שזה המעי הוא המעי שיוצא בו הרעי. שהוא סוף המעים. ויתר פרטי המצוה וכל ענייניה, מבארים בפרק שביעי מחלין ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל כזית חלב במזיד לוקה. בשוגג מביא חטאת קבועה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (רש"י כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן אורך אמה)
  2. ^ יורה דעה סימן ס"ד


קמח. שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף.

שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, (כריתות כ ב) שנאמר (ויקרא ז כו) וכל דם לא תאכלו. ונאמר במקום אחר (שם ג יז) לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה. (חולין עא א) ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה.

כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באסורי המאכלות באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמז). ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו, כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחר הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא יז יא) בטעם הדם, כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה, וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא א) שדם דגים וחגבים, שקצים ורמשים, ודם האדם אין חיבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מתרין, שמתר לאכל דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא נכר לכל שהוא דם דגים. וכמו שאמרו בגמרא (שם ע' ב) שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור, לפי שהוא כחלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו, שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא.

ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו (שם כב א) דם שבין השנים מוצצו ובולעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת. וכן דם ביצים מתר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ‏[1] וכדמשמע בפשטא דברייתא בכריתות (דף כא.). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שרקמה, וסמכו הדבר לקרא דשרץ השורץ (שם יא מב). ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום, אבל כל שאין בו ספק רקום, לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסר כל הביצה.

והדם האסור מן התורה, יש שאסורו בכרת ויש ממנו בלאו. דם הנפש הוא בכרת, שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם נפש, שנאמר (ויקרא יז יא) כי נפש הבשר בדם הוא. ומה שאינו דם הנפש אלא דם האברים אין אסורו אלא בלאו, שעליו נאמר סתם וכל דם לא תאכלו. ולפיכך בארו זכרונם לברכה ואמרו (שם כב א) שחיבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ודם הקזה כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חיבין עליו. ודוקא מקלח להוציא השותת בתחלת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חיבין עליו כרת. וכן דם התמצית. כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע. וכן דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם שמתכנס ללב בשעת שחיטה, אין חיבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית.

דם הבלוע בשאר הבשר שנקרא גם כן דם האברים, כל זמן שלא פרש מתר לאכל הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו כל זמן שלא פרש מן הבשר. ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאכל בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה שלא יהיה על פניו דם בעין. אבל כל זמן שפרש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ חיבין עליו בלאו כמו בדם האברים שמנינו למעלה שהן בלאו.

ולפיכך הרוצה לאכל בשר מבשל בקדירה חיבוהו חכמים להוציא ממנו הדם [שלא] (ש) יהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבשול, ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח, שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע וכחו רב ונכנס בבשר, ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כח בו להוציא הדם מתוך העבי. וכן הדבר ידוע ומנסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשעור שנתנו חכמים למליחה ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום. ואחר שהדבר כן בברור ונראה לעין, מתר לתת כל בשר שנמלח כשעורו בקדירה, בין שיהיו המים רותחים או פושרים וצוננים, לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשעור לכל דבר כאלו נתמצה ממנו כל דם האסור. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם אין לו תורת דם אלא כמהל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא (חולין קיב א) רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו.

ויש בבהמה קצת אברים של רבוי דם שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכח האש טרם שיבשלום בקדרה ולא רצו לסמך בהם במליחה לבד, והם המח והכבד, צולים אותם מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלם בפני עצמן או עם בשר אחר, ומנהגן של ישראל תורה היא. עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מתר, ובלבד שלא יכון אדם לעשות כן לכתחילה כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באסורין אוסרין עליו הכל כמו בתחילה, ואני קורא עליו (קהלת י ח) ופרץ גדר ישכנו נחש.

וסדר מליחה כך היא, מדיח הבשר יפה מדם שעליו, ואחר כך מניח עליו מלח בינוני לא עבה ביותר, כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר, ‏[2] ומניחו במלחו כדי הלוך מיל, ואפילו לבשר שור עבה, די בכך. ואחר שיעמד במלחו שעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה או בכלי מנקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלש או יותר עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהה הבשר במלחו יותר מן השעור הראוי למליחה אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מחל הבשר והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצונו לומר כל זמן שלא יפלט הבשר שום דבר, לא דם ולא ציר.

וכמה יהיה שהוי זה שנחזיק הבשר שיפלט עדין ציר, אמרו הרבנים שהוא עד שתים עשרה שעות. נשתהא יותר מכן במלחו אסור לאכלו עד שיקלף פני הבשר כלו, ומיהו בקליפה סגי לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאסור הנוגע בצלי קימא לן קליפה, בשאין שם אסור מפעפע, ודם אינו מפעפע. ואם לא רצה לקלף הבשר מתר לאכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כח האש חזק מן המלח להוציאו, ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי, מתר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדירה, כמו שאמרנו. ויתר רבי דיני מליחה, כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהם מה דינם, והמלח עצמו שמלחו בו מה דינו, ויתר רבי פרטי המליחה, מבארים בחלין פרק כל הבשר {{הערה|[[שולחן ערוך יורה דעה סט|יו"ד סימן ס"ט]}}, ובפרק חמישי מכרתות יתבאר גם כן דיני הדם וחלוקי דם הנפש ודם האברים.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש, במזיד חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם אכל כזית מדם האברים במזיד לוקה, בשוגג, פטור.

  1. ^ (חולין סד ב, ד"ה והוא)
  2. ^ (כדי שלא ידבק בו יותר מדי. ד"ו)