משנה פאה ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ג · משנה ב | >>
המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים, רבי עקיבא אומר, נותן פאה מכל אחד ואחד.
וחכמים אומרים, מאחד על הכל.
ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות, שהוא נותן פאה מכל אחד ואחדה.
הַמְּנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים,
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
המנמר את שדהו, ושייר קלחים לחים -
- רבי עקיבה אומר: פאה מכל אחד ואחד.
- וחכמים אומרים: מאחד על הכל.
- ומודים חכמים לרבי עקיבה -
- בזורע שבת או חרדל, בשלשה מקומות - שהוא נותן פאה, מכל אחד ואחד.
מנמר — הוא שיזרע מקומות מקומות מן השדה, כדמות עור הנמר שהוא נקודות נקודות.
וביאר התלמוד שזה הדמיון הוא שיעקור היבש ויניח הלח, וזהו מה שאמרו: ושייר קלחים לחים, רוצה לומר שעקר היבש והניח הלח.
ופירוש שבת - בלשון לע"ז "אינטן", ובלשון ערב "אל שבת".
וחרדל - הוא בלשון ערבי "אל-כרדל", ובלשון לע"ז "שינאפרי". וטעם זה העניין, שמנהג בני אדם לזרוע אותן פרודות בערוגות, והוא מה שאמרו בתלמוד: "מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות".
ואין הלכה כרבי עקיבא:
המנמר. קוצר שדהו במקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברבורותיו (ירמיה יג) וכן קאמר בירושלמי כהדין נימרה מקום הזבלים עולין תחלה נמררה קרי לה כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות:
קלחים לחים. דאי הוו גדילים כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחלת קצירה היא:
מכל א' וא'. כשחוזר ללקט מה ששייר דנימור מפסיק דלאו אתחלתא דקצירה חשיבא ובמנחות בשילהי ר' ישמעאל (דף עא:) אמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת כר"מ דהתם קאמר כל לשחת אפילו לאדם לאו שמה קצירה אבל במנמר לאוצר שבישל כל צרכו ומלקט על מנת להצניעו וליישנן לא ור' יוחנן אמר מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר:
שבת או חרדל. בפ' בא סימן (נא.) פי' בקונטרס דלהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים או בשלשה מקומות. ובירושלמי גרסינן שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהם ממתין לאחרון שבהם רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות כלומר כיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הוו להו אותן ערוגות שדות טובא ומסיק על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה והאי דמיחייבי שבת וחרדל בפאה אע"ג דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי דתנן בפ"ג [דכלאים מ"ב] חרדל מין זרעים ותנן נמי בפ"ד (מ"ה) דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק:
המנמר - מלקט שדהו מקומות מקומות, דמחזי כמנומר, לשון ונמר חברבורותיו (ירמיהו יג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה ג:
ושייר קלחים לחים - אותן שלא נתבשלו:
נותן פאה לכל אחד ואחד - כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר. דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא ד:
בזורע שבת - ירק שקורין לו אניט"ו בלע"ז:
שהוא נותן פאה לכל אחת ואחת - מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבים בפאה אף על פי שאין נותנין פאה לירק, משום דלזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:
המנמר. פי' הר"ב שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון. ומפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות ע"כ. ומעתה במשנה ד' בפרק קמא דתנן התבואה והקטניות בכלל הזה. ובכלל ההוא שלקיטתן כאחת ואפ"ה לא מצינו פטור מפאה השדה שלא נזדבל בשיווי וממהרת במקומות המזובלים משום דמ"מ כל קלח וקלח לקיטתו כאחת. ואין גרעין מתבשל קודם לגרעין והכי נמי בפ"ב גבי אינו מפסיק לאילנות. וזה ידוע שאילנות שהן אפי' ממין אחד אינם מתבשלים כאחד. אלא דלקיטתן כאחת היינו לאפוקי תאנה וכיוצא בה שלקיטת פירות האילן האחד אינם כאחת וראיה לדברי מהירושלמי שהביא הר"ש במשנתנו לענין שבת וחרדל שמואל אמר מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן וכו' על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע"כ הא קמן דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחין. [*ועיין לקמן בד"ה מכל אחד וכו' דר"י פליג והכי קיימא לן ומדשמואל נשמע לר"י שא"א לומר שחלוקים הם במציאות]:
רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד. פי' הר"ב כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר וכו' והוא לשון הר"ש. והוא שיטת הראב"ד בהשגותיו פ"ג מהמ"ע שכתב שהמחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. וכתב עוד וז"ל מ"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים ע"כ. ועיין במשנה ד'. ואע"ג דלהרמב"ם בחיבורו שטה אחרת בכל זה אני לא באתי להלאות המעיין בפירושים שונים כשהמשנה מתפרשת ע"פ פי' הר"ב ז"ל:
[*בשנים או בשלשה מקומות. כך מצאתי הגירסא בספרים אחרים והכי מייתי לה בש"ס מס' נדה פרק בא סימן דף נא ושם הגירסא בשנים ובשלשה מקומות ונראין אלו שני הגירסאות דמה טעם יש לומר דדוקא בשלשה אלא ודאי דלאו דוקא והלכך הנכון לגרוס נמי בשנים ואורחא דמלתא נקט. ואין להקשות השתא שנים שלשה מיבעיא]:
מכל אחד ואחד. ולשון הר"ב מכל אחת ואחת בירושלמי הביאו הר"ש שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן. רבי ייסא בשם ר' יוחנן מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח. על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה ע"כ. והר"ב מפרש טעמא דמתניתין כרבי יוחנן הלכך הגרסא הנכונה אחת ואחת. ומאן דגרס אחד ואחד. אליבא דשמואל גרס הכי: ומ"ש הר"ב כאילו כל ערוגה שדה אחת עיין בכלאים פ"ב משנה ט':
(ג) (על הברטנורא) מפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרות לעלות:
(ד) (על הברטנורא) והיא שיטת הראב"ד שהמחלוקת אינו אלא על המשויר לבדו וכ' עוד מ"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים:
(ה) (על המשנה) ואחד כו'. ולשון הר"ב אחת והוא תלוי בפלוגתא שבירושלמי שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן ר' יוחנן אמ' מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגו' על דעתי' דשמואל מפריש מכל קלח ע"ד דר"י מכל ערוגה. וגירסת הפנים אתיא אליבא דשמואל. ושל הר"ב כר"י. תוי"ט:
המנמר וכו': בערוך המנמר פי' הזורע שדהו מינים הרבה. וי"א קוצר מקום ומניח מקום כמו עור הנמר שיש בו גוונים הרבה. ע"כ. והירושלמי מפרש לפי שיש בשדה מקומות מזובלין יותר באותן המקומות התבואה מתבשלת תחלה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלהכי תני מנמר ולא תני הנומר. ע"כ. ופי' הר"ש והרא"ש ז"ל קלחים לחים. שאם נתבשלו כל צרכן לכ"ע אתחלתא דקצירה הואי אבל בשביל שהם עדיין לחים נחלקו ר"ע וחכמים ר"ע סבר לאו אתחלתא דקצירה היא ונותן פאה על מה שקצר עתה ופאה אחרת כשיגמור לקצור הנותרים וחכמים לא חשבי לה הפסק ע"כ. (ועי' במש"ל פ"ב סוף סי' א'). וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל המנמר ל' אתרוג המנומר שמלקט מכאן ומניח כאן. מלקט את המבושלין כ"צ ומניח את הלחין שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר המבושלים דהו"ל מנומר וקאמר ר"ע דנותן פאה מכאו"א מכל מבושל ומבושל ומן כל לח ולח. שהמבושל הקציר הלח שבינתיים מפסיקו. והלח המחובר הקציר שבינתיים מפסיקו דס"ל לר"ע דמבושל בהדי שאינו מבושל שני מינים חשיבי ודמו לזרע אחר. והראב"ד ז"ל סובר דפלוגתא דר"ע ורבנן אינו אלא על הלח המשוייר לבד: מאחד על הכל. מן הלח המשוייר על הלח והמבושל דכולו מין א'. ומפרש בירוש' אי חשיב חד מינא לרבנן כי הוי הלח המשוייר רובא. דדילמא כי הוי רובא מצטרף לח של כאן עם לח של כאן ומן המבושל נותן פאה לעצמו ומן הלח לעצמו ע"כ. ועוד כתב ומודים חכמים לר"ע וכו' בשלשה מקומות. דוקא נקט לאשמעינן דטעמא דרישא פליג ר"ע דיהיב פאה על כל מבושל ומבושל היינו משום דהוי המבושל מופסק כגון יבש מכאן ולח באמצע ויבש מכאן דהוו שלשה מקומות. דאילו חציו לח וחציו יבש אפילו ר"ע מודי עכ"ל ז"ל:
ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת: גרסי' דקאי אערוגות לפי מה שפי' ר"ע ז"ל ואפשר דאפילו לפי' ר"ע ז"ל גרסי' מכל אחד ואחד בדלי"ת דקאי אלשון מקומות דקתני דהוו לשון זכר. ובמס' נדה התם דייק. שבת מדמחייב בפאה מחייב במעשר דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות. ומדמחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דהכי תנן התם נמי כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. אלמא כל מידי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין. דהאי שבת לטעמא עבידא. ורמינהי מהאי דתנן בפ"ג דמס' עוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאים טומאת אוכלין דברי ר"ע. ופי' רש"י ז"ל אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדרה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי. ושני התם רב חסדא שאני שבת דסתמא לכמך עשויה פי' רש"י ז"ל דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבת ובו מטבלין כל אוכל דהא לאו לטעמא עביד דהוא עיקר. וכתב שם תוס' ז"ל ה"מ לאתויי הא דתנן בפ"ד דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק וזירין ובהדיא תנן בפרק בתרא דעוקצין השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמא טומאת אוכלין. הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין אלא דניחא ליה למיפרך דר"ע אדר"ע ע"כ. ואיכא מאן דגריס לה למתני' בס"פ כ"ג ונזיר. וטעות הוא כמש"ש רש"י ותוס' ז"ל:
יכין
המנמר את שדהו: קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר:
ושייר קלחים לחים: שלא נתבשלו:
רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד: מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי:
וחכמים אומרים מאחד על הכל: דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא:
ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת: דילקרויט:
או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד: דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(משנה, פאה ג, ב) ומודים וכו' לר"ע וכו': לכאורה אין ההודאה ממין המחלוקת, ועוד היה לו לפרש לעיל גבי ואלו מפסיקין לפאה. ונראה דה"ק בזורע שבת או חרדל כגון שהיו ג' ערוגות סמוכות זו לזו וזרע את הראשונה בניסן ואת השנים באייר והשלישית בסיון וכשבא לקצור בתמוז את הראשונה והשניה עדיין לא התחילה לגמור עד אב, בוודאי הכל מודים שצריך ליתן פאה לכאו"א, וכן כשקוצר השניה באב והשלישית לא התחילה לגמור עד אלול -- בוודאי כל אחת חשובה שדה לעצמה, ואינו דומה למנמר אעפ"י שמקום הזבלין עולה תחילה מכל מקום אינם חשובים לשדה בפ"ע וק"ל.