תפארת ישראל על פאה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על פאה · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

מלבנות התבואה:    ערוגות מרובעות:

שבין הזיתים:    רבותא קמ"ל דאפילו זתים שחייבים בפאה מן התורה. אפ"ה לא מפסקי לב"ה. וכ"ש שאר אילנות:

בש"א פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל:    ולא נחלקו רק ביש י' אילנות מפוזרים בנ' על נ' אמה. ובמקורבים יותר. מדלמיעקר קאי מודו ב"ש. ובמרוחקים ביותר מודו ב"ה. מדנראה שלא בשביל האילנות נעשה השדה מלבנות מלבנות דהרי יש רווח הרבה בין האילנות שנשאר ולא זרע אותו אלא ודאי התכוון שיהיה כל מלבן ומלבן שדה לבד:

ומודים שאם היו ראשי שורות:    של הערוגות. ולא נקט ראשי מלבנות. נ"ל דמעורבים לא נקראו מלבנות:

מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל:    בכה"ג מודו ב"ש לבית הלל ומדב"ש נשמע לב"ה במרוחקים היו"ד זיתים בטפי מנ' אמה:

משנה ב[עריכה]

המנמר את שדהו:    קוצר תבואה שנתבשל ראשון ראשון בשדה ומחזי כמנומר:

ושייר קלחים לחים:    שלא נתבשלו:

רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד:    מכל נימור ונימור דאע"ג דלעיל [רפ"ב] לכ"ע רק זרע אחר מפסיק ס"ל דשאני הכא דמדלא נתבשלו עדיין הנשארים כזרע אחר דמי:

וחכמים אומרים מאחד על הכל:    דס"ל דמדלוקטין שניהן באופן שוה להכי קצירת ראשונים אתחלתא דקצירת כולן היא:

ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת:    דילקרויט:

או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד:    דאין דרכן לזרוע שדה א'. וכל א' חשיב שדה בפ"ע. ואף דאין פאה לירק. הנהו מיני זרעים נינהו:

משנה ג[עריכה]

המחליק בצלים לחים:    נ"ל דר"ל תולש קצתן כשהן רכים. וחלקים בלי קליפה:

לשוק ומקיים יבשים לגורן:    ר"ל משיירן בקרקע שיתהוה עליהן קליפה. לעשותן גורן ואעפ"כ שניהן נתבשלו כבר:

נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן:    דמדלא נטלן ממקום א' וכדמסיק. הו"ל שוק וגורן ב' מינים. ולא מחשב אתחלתא דקצירה משא"כ במנמר לעיל אפילו נטלן מכמה מקומות ובזמנים מחולפים אפ"ה נותן לרבנן לשניהן פאה א' דהתם נוטל בב' הזמנים שניהן [לחים] הנתבשלים כבר. ושפיר הו"ל בתחלה אתחלתא דקצירה. אבל הכא שבשעת עקירת הראשונים כבר נתבשלו האחרונים רק שאעפ"כ מניחן שיתיבשו כדי לקיימן לגורן אינן דומין לראשונים שאוכלן לחים והו"ל כב' מינים. ומה"ט נמי לא דמי הכא לעושה שדהו ב' גרנות דנותן רק פאה א' [כפ"ב מ"ה] דהתם כבר נתבשלו כולן. רק שאין לו פנאי לקצרן כולן יחד. משא"כ הכא:

וכן באפונין:    באהנען. לקט מקצתן כאן וכאן לאכלן בשרביטין והניח הנשארים לדושן בגורן:

וכן בכרם:    כשלוקט מאיזהו שורות כאן וכאן לאכלם ענבים. והניח הנשארים לכבשן ליין בבית הבד:

המדל:    שולף מבין הנזרעין רצופים כדי שיתעבו הנשארים:

נותן מן המשואר על מה ששייר:    והנעקר פטור. דלא מחשב קצירה. מדנתלשו רק לתקנת הנשארים:

והמחליק מאחת יד:    ר"ל במקום א'. דרישא בעקרן מפוזרים. אבל בעקרן במקום א' אפי' מחליק מחשב אתחלתא דקצירה:

משנה ד[עריכה]

האמהות של בצלים:    בצלים שמשאירן בארץ להרבות זרע. ולא חזו לאכילה:

חייבות בפאה:    דעכ"פ תחלה הוה חזי לאכילה בשעה שלקט הראשונים לאכילה היו גם אלו שהשאירן בקרקע לזרע ג"כ ראויין לאכילה וחייבין. לפיכך נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן כלעיל [מ"ג]:

מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת:    ס"ל ירק כזרע אחר דמי דמפסיק. כפ"ב. ולא דמי לתבואה בין הזתים במ"א. דהתם דרך בני אדם לזרוע בין האילנות. משא"כ הכא:

משנה ה[עריכה]

שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת:    ואע"ג דאפי' בקנה ב' אילנות אין לו קרקע [כב"ב פ"ה מ"ד]. וא"כ היאך יתחייב בפאה והכתיב פאת שדך והרי אין שדה שלו. ואי"ל דכיון דקנה מהמוכר שהיה מחוייב. והמוכר קבל המעות. דמי למכור לי במ"ע של פרה זו. דנותן לוקח לכהן ואין מנכה לו מהדמים [כחולין קל"ב א'] אע"ג שאין הפרה שלו. וה"ג אע"ג שאין השדה של לוקח לא מכר לו הפאה שחייב מאילן זה. ליתא. דהרי לעיל [פ"ב מ"ז] בקצרוה לסטים והניחו התבואה לבעל השדה אפ"ה פטור בעה"ב מהפאה. וכ"ש הכא שהפירות לא יוחזרו לבעל הקרקע כ"ש פטור מפאה. ואי נימא שגם קודם קצירה כבר היה רמי חיוב פאה על הגידולין. אמאי בקצרוה לסטים יפטור מהפאה. אלא נ"ל דמיירי הכא שקנה קרקע בפירוש עם האילן:

לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו:    ולא מכר רק מקום כל קלח וקלח לבדו. דבקנה כל הקרקע הקרקע מחברן [כ"כ בל"ש וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ג ממ"ע. ולפע"ד נראה דאפילו בלא קנה קרקע כלל נמי חייב בפאה ולא דמי לזוכה מהפקר פ"א סי' כ'. דהכא אתא לידו מיד החייב והמוכר קבל המעות. ודמי למכור לי במ"ע של פרה זו דנותנן לכהן ואין מנכה מהדמים (חולין קל"ב א') ועיין שם ודו"ק]:

א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה:    קצת אילנות עוד לעצמו:

אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל:    ודוקא בשגם התחיל כבר המוכר בקצירה. ול"ד לסוף פ"ב דחייב הלוקח דהכא שייר לעצמו:

משנה ו[עריכה]

רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע:    שמחזיק לזרוע רובע. עי' פ"ב יג:

רבי יהושע אומר העושה סאתים:    והוא פחות ממקום שהוא כדי לזרוע בית רובע:

רבי יהורה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות:    שמילא כפו קוצר ב' פעמים:

ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים:    דוקא בכורי חטה ושעורה. אבל בכורי אילן צריך קרקע ט"ז אמה לכל רוח:

ולכתוב עליו פרוזבול:    פרוזבול. ר"ל תקנת עשירים. שחטאו ולא רצו להלות מיראה שתשמיט שביעית. ומדשמיטת כספים בזה"ז מדרבנן. התקין הלל פרוזבל. שיאמר מלוה לב"ד. מוסרני לכם שטרותי אלו. וב"ד כותבין לו שאמר כן. ואז הוא כגבוי ואינו נשמט. ודוקא ביש קרקע ללוה [ועי' מ"ש בס"ד שביעית פ"י סי' יז]:

ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות:    מטלטלי:

בכסף ובשטר ובחזקה:    אף דלבדן אינם נקנין רק במשיכה בהקנן אגב קרקע. נקנין עמה כשקנה הקרקע בא' מג' דרכים הנ"ל. אפי' אין המטלטלין צבורים שם:

משנה ז[עריכה]

הכותב נכסיו שכיב מרע:    נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא:

שייר קרקע כל שהוא:    ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו:

מתנתו מתנה:    בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]:

לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה:    בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות:

הכותב:    בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]:

נכסיו לבניו:    ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]:

וכתב לאשתו קרקע כל שהוא:    ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים:

אבדה כתובתה:    ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב:

רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה:    דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם].

משנה ח[עריכה]

הכותב נכסיו לעבדו:    שכ' "כל" נכסי לעבדי:

יצא בן חורין שייר קרקע בל שהוא:    הוא הדין מטלטלי:

לא יצא בן חורין:    דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור:

ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין:    דפלגינן דבוריה:

עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם:    ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]