ברטנורא על פאה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה פאה, פרק ג':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

מלבנות - ערוגות מרובעות. ובשביל שעשויות כדפוסי הלבנות קרויין מלבנות:

שבין הזיתים - וה"ה לכל שאר אילנות. ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב"ה, וכ"ש שאר אילנות שאין חייבין בפאה דפשיטא דלא מפסקי:

ב"ש אומרים פאה מכל אחד ואחד - מכל מלבן ומלבן, הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו קסברי ב"ש דמפסקי זיתים. [אבל] היכא דראשי שורות מתערבים מזה לזה [מודו] דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה אין בו י' אילנות, מודים ב"ה שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקים נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בבית סאה:

(ב)

המנמר - מלקט שדהו מקומות מקומות, דמחזי כמנומר, לשון ונמר חברבורותיו (ירמיהו יג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה :

ושייר קלחים לחים - אותן שלא נתבשלו:

נותן פאה לכל אחד ואחד - כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר. דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא :

בזורע שבת - ירק שקורין לו אניט"ו בלע"ז:

שהוא נותן פאה לכל אחת ואחת - מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבים בפאה אף על פי שאין נותנין פאה לירק, משום דלזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:

(ג)

המחליק בצלים - אית דמפרשי ל' ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום:

נותן פאה לאלו לעצמן - דכשני מיני חטים דמו:

וכן בכרם - וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים:

המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר - בזמן שהבצלים זרועים רצופים נוטל מהם אחד מבינתיים כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים. וזהו הנקרא מדל שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל נוטל אחת ומניח שנים. ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים אינם חייבין בפאה לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום דלא חשיבא קצירה:

המחליק מאחת יד - כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק. ורמב"ם פירש מאחת יד ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק אינו נוטל אותו מכאן ומכאן אלא כולו מצד אחד :

(ד)

האמהות של בצלים - בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק , ולכך פטר רבי יוסי. ואין הלכה כמותו:

מלבנות הבצלים שבין הירק - סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק. ואין הלכה כרבי יוסי:

(ה)

שלקחו את האילן - מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה:

המוכר קלחי אילן - שרשי צמחים שחייבין בפאה, ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד:

בזמן שלא שייר - כלומר אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה. אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו, שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתא וכן הלכה:

(ו)

קרקע בית רובע - מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב. ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב :

העושה סאתים - רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתיים שהן י"ב קבין :

לקצור ולשנות - דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר, כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים חייבת בפאה:

קרקע כל שהוא חייבת בפאה - דס"ל פאת שדך כל שהוא משמע , ופליג אכולהו :

ובבכורים - דכתיב בהו אדמתך . והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו:

ולכתוב עליה פרוזבול - הלל תקן פרוזבול, כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, ומשכתבו לו שטר זה שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהוא ללוה דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין ותו לא קרינא ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שווה כל החוב דאין אונאה לקרקעות :

ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות - דמטלטלין נקנין אגב קרקע, בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפ"ק דקדושין ושם מפורש:

(ז)

שכיב מרע - השוכב על מטתו מחמת חולי:

שייר קרקע כל שהוא - כל הני שייר קרקע כל שהוא, דתנן במתניתין, מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע דהוא הדין מטלטלים כל שהן. אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא:

מתנתו קיימת - אם קנו מידו על המתנה אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה:

לא שייר קרקע כל שהוא - לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו:

וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה - בשכיב מרע מיירי, שמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה:

רבי יוסי אומר אם קבלה עליה - שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה, והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה, אבדה כתובתה ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי:

(ח)

הכותב כל נכסיו לעבדו - שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו. והא דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר:

שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין - דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה, כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי. ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מכל מקום לא יצא לחירות, דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל ליה דלא פלגינן דבורא והוי בטל לגמרי ולא קנה לא עצמו ולא נכסים :

ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין - בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים לעולם הוא בן חורין. ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר חוץ בטל דבורו שאמר כל נכסי, דפלגינן דבורא, ומקיימינן ליה בעבד ויצא בן חורין:

חוץ מאחד מרבוא - ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים ואע"ג דשוי טפי, ואין הלכה כר' שמעון: