עיקר תוי"ט על פאה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ומודים. ב"ש לב"ה ואע"ג דאין הלכה כב"ש ולא נ"מ בהודאתם אשכחן כה"ג טובא בש"ס:

(ב) (על המשנה) ראשי שורות. ל' הר"ש למאי דמפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהול"ל ראשי מלבנות ויש לפרש דמל' שדה הלבן היא דהתבואה שנגמרה מתלבנות כו':

(ב)

(ג) (על הברטנורא) מפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרות לעלות:

(ד) (על הברטנורא) והיא שיטת הראב"ד שהמחלוקת אינו אלא על המשויר לבדו וכ' עוד מ"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים:

(ה) (על המשנה) ואחד כו'. ולשון הר"ב אחת והוא תלוי בפלוגתא שבירושלמי שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן ר' יוחנן אמ' מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגו' על דעתי' דשמואל מפריש מכל קלח ע"ד דר"י מכל ערוגה. וגירסת הפנים אתיא אליבא דשמואל. ושל הר"ב כר"י. תוי"ט:

(ג)

(ו) (על המשנה) נותן כו'. לא דמי למתניתין דלעיל דלחכמים נותן מא' על הכל כדאיתא בירושלמי שמעינן שוק וגורן שני מינים. לח ויבש שני מינים לא:

(ז) (על המשנה) באפונין. פירש הר"מ זרעונים כלומר אפונים השופין שהם זרעונים. לאפוקי אפונים הגמלונים שהן מין ירק ואינן חייבין בפאה:

(ח) (על הברטנורא) לדבריו הוי הך סיפא פירושא דרישא כמו בד"א. והטעם כתב בתבורו הואיל ובוצר הרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור:

(ד)

(ט) (על הברטנורא) ומכל מקום הואיל והבצלים עצמן שלא נשתהו מידי דאכילה נינהו אף האמהות שמשהין אותן בארץ לא יצאו מכללן להפטר מפאה משא"כ ספיחי סטיס שבפ"ק מ"ד שכל המין אינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק. תוי"ט:

(ה)

(י) (על הברטנורא) פי' לפירושו מ"ש כלומר לאסבורי הלכתא ולא פירוש דמתניתין ומ"ש אז הוא דחייב הלוקח פי' מ"מ אפי' אם נשאר לו. ומ"ש שנשאר כו' ר"ל שנשאר למוכר כלומר כו' שלא נלקט ולא מכרן. הלכך על המוכר לתת הפאה לפי שהתחיל בקצירה ורחמנא אמר ובקצרכם וגם נשאר לו הלכך אמרינן דבאותו שיור הויא הפאה ושאני הכא מספ"ב דתנן קצר חציה ומכר חציה כו' דהתם לא שייר כלום ועיין חולין קל"ח. תוי"ט:

(ו)

(יא) (על הברטנורא) ובירושלמי מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע (כלאים פ"ב) אף כאן בית רובע:

(יב) (על הברטנורא) ולפי סדר משנתינו כ"א פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי ר' יוחנן דאמר ד' סאין לכור. ב"מ ק"ה. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) סאתים. בירושלמי מ"ט נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר. בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף באן סאתים ופהר"ש כדתנן בפ"ו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. מ"ט דר"ט מערוגה. וכתב הר"ש כדתנן פ"ג דכלאים ערוגה שהיא ו' על ו' כו':

(יד) (על הברטנורא) ולית ליה ג"ש דשדך ופריך בירושלמי שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור. ומשני שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים:

(טו) (על הברטנורא) לפי שיש מקום לטעות ולפרש כ"ש שר"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כר"י ב"ב ולא בא ר"ע אלא לתת כלל לכל מיני קרקע כ"ש. תוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) בתוי"ט מפלפל אם מי שאין לו קרקע כל שהוא פטור מן הוידוי וע"ש:

(יז) (על הברטנורא) כלומר שהם חותמין ונותנים לו מה שכתב מוסר אני כו':

(יח) (על הברטנורא) בסוף שביעית כתב טעם אחר ושם אפרש בס"ד:

(ז)

.אין פירוש למשנה זו

(ח)

(יט) (על הברטנורא) משמע דכל שכן אם יש לו נכסים אחרים דלא יצא בן חורין וא"כ בדברי ר"ש הו"ל לפרש ביש לו נכסים כי היכא דלא נימא דכי פליג ר"ש באין לו כו' אבל ביש לו אין הכי נמי דמודה לתנא קמא כו'. ורבי שמעון לעולם קאמר דיצא בן חורין. תוי"ט וע"ש: