משנה עירובין ח י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ח · משנה י | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

רבי אליעזר בן יעקב אומר, ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת.

וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה, לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך מגג לגג, והמים יורדין לביב.

החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֲפִלּוּ גַּג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה,
לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב.
אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב.
הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:

נוסח הרמב"ם

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

ביב, שהוא קמור ארבע אמות, ברשות הרבים -
שופכין לתוכו מים - בשבת.
וחכמים אומרים:
אפילו גג או חצר, מאה אמה -
לא ישפוך - על פי הביב.
אבל שופך הוא לגג, והן יורדין - לביב.
החצר, והאכסדרה - מצטרפין לארבע אמות.

פירוש הרמב"ם

ביב - אמה או קילון, נשפכין שם המים ויוצאין לרשות הרבים.

ואמר רבי אליעזר בן יעקב, כי כשיהיה הבנין קמור חוץ ברשות הרבים, מותר לשפוך לתוכו מים בשבת מן החצר, אף על פי שיהיו המים היוצאין מן החצר הולכין ארבע אמות תחת הקמירה, הוא מותר לשפוך המים באותו הקילון על פי הביב שבחצר, לפי שאינו יוצא לרשות הרבים אלא שהמים כלין תחת אותן ארבע אמות הבנויות מבחוץ.

וחכמים אוסרין לשפוך על פי הביב באיזה צד שיהיה לפי שהוא כשופך ברשות הרבים, אבל שופך חוץ לביב והמים שותתין אליו.

וכבר ביארנו כי אכסדרה - הוא מקום מוקף משלש רוחותיו. וכשיש בחצר עם האכסדרה ארבע אמות על ארבע אמות מותר לשפוך המים בחצר, ואין צריכין לחפירה שיתקבצו שם המים.

והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ביב - חריץ העשוי כדי שיקלחו המים [ששופכין] בחצר לרה"ר. והוא קמור במשך ד' אמות לרה"ר, דבד' אמות יש שיעור לבלוע בהן סאתים מים שאדם מסתפק בכל יום:

שופכין לתוכו - דתיימי מיא ואין יוצאין לרשות הרבים:

לא ישפור על פי הביב - דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרשות הרבים והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרשות הרבים . והלכה כחכמים:

מצטרפין לד' אמות - אם יש בחצר עם האכסדרה ד' אמות על ד' אמות מצטרפין, ומותר לשפוך לתוכה מים ואין צריך עוקה:

פירוש תוספות יום טוב

ביב שהוא קמור ד' אמות. כתב הר"ב דבד' אמות יש שיעור לבלוע כו' וכפירש"י וכתב הרא"ש דלפירושו נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל. וכתב רש"י דכשיש השיעור דתיימי מיא שופכים מים בשבת. ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלוע ה"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון. וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוון לא איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוון שרי לכתחילה. ועי' במשנה י"א:

וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה כו'. לשון הר"ב דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרה"ר והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרה"ר וכ"כ רש"י ומסיים ובעי דליפקו. ע"כ. וכלומר ונתקיימה מחשבתו. ובלשון זה שאמרו מקלחי להדיא כו' ובדברי רש"י ובכח כל זה לחלק באו מה בין ביב לעוקה דעוקה העשויה ברשות הרבים אם היא קמורה דתיימי מיא לא פליגי רבנן במתניתין דלעיל והכא פליגי אלא היינו טעמא דעוקה שהיא גומא עמוקה כשנשפכים לשם דרך ירידה לגומא נשפכים ואין יוצאין כלל. אבל בביב שהוא חריץ ארוך אע"ג דקמורה בד' אמות ובד' אמות הא אמרן דתיימי מיא מ"מ חכמים אוסרין משום דהכא השפיכה שבה היא מקלחת להדיא והמים הולכים ונזחלין דרך החריץ איכא טפי למיחש דלא תיימי ויצאו לרה"ר מכח שפיכתו והרואה יאמר כו'. ודוקא בביב שהוא חריץ חיישי' להכי דמפני שהוא חריץ לא יוכלו המים להתפשט אנה ואנה ומקלחי להדיא אבל בלאו הכי לא הלכך במתני' דלעיל לא בעינן עוקה אלא בחצר הפחות מד' אבל כשיש בה ד' לא בעינן עוקה. ואע"ג דמים נשפכים על שטח קרקע החצר שלא כדרך ירידה לגומא. מ"מ הואיל ואין כאן חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ותיימי מיא קודם שיצאו לחוץ. כל זה ראיתי ונתון אל לבי כדי ליישב סתם מתני' דלעיל אליבא דחכמים. כ"ש שהר"ב והרמב"ם פסקו כחכמים ולא השגיחו למשנתו של ראב"י דקב ונקי כדאמרינן בפרק החולץ דף מ"ט משום דס"ל דלאו כללא הוא לכל מקום. וכן במ"ד פ"ט דסוטה פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כראב"י לגבי ר"ע. ותדע דהא הרי"ף בפ"ק דמ"ק דפסק כראב"י יהיב טעמא משום דאמוראי כוותיה אזלי. והרא"ש נמי כתב כראב"י אע"ג דלרש"י לא אזלי כוותיה מ"מ הירושלמי מוכיח כן. ואי איתא דכללא הוא לא היו צריכין לראיה אחרת. והרז"ה פסק שם דלא כראב"י ולפיכך ראוי לפרש משנה דלעיל כרבנן. אבל כי דייקינן במלתא לא מתקיימה שפיר האי פירושא ומאי דקא מפליגינן בין ביב הקמור בד"א לחצר שהיא ד"א. דהא כתבינן לעיל בשם הרא"ש דביב נמי דקמור ד' על ד' הוא והכי ודאי מוכחא מלתא. והשתא כיון שהוא ד' על ד' כמו החצר הרי המים מתפשטין בתוך ד' על ד' ונבלעים. וממ"נ אם כל הד"א הם בשפוע א"כ יש כאן נמי כעין גומא ונבלעים כמו בעוקה ואם רק חריץ באמצעו הרי מ"מ יכולין להתפשט בביב עצמו שהוא ד' על ד' ונבלעים קודם צאתם לרה"ר כמו שנבלעים בחצר קודם צאתם לרה"ר דחריץ זה לא מעלה ולא מוריד כולי האי. אלא עיקרן של הדברים דלפום האי פירושא דפי' הר"ב במתני' דלעיל דשריותא תליא במקום שהוא שיעור לבלוע המים לא אתיא מתני' דלעיל כרבנן דהכא. דלרבנן דהכא לא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים שהרי הכא דיש שיעור לביב כדאמרן ואפ"ה אסרי והכי מוקים בהדיא בגמ' דלהאי פירושא כולה מתני' ראב"י היא וחסורי מחסרא וה"ק חצר שהיא פחותה כו' הא ד"א שופכין שראב"י אומר ביב הקמור כו'. ועל רש"י אין כאן מקום תלונה כלל דברישא לא פי' כלום אלא כתב כדמפרש בגמ'. ואיכא פירושא אחרינא בגמ' כדבעינן למימר לקמן דסלקא מתני' דלעיל כרבנן. ועוד דרש"י שפירושו בסדר הגמ' לא הוצרך לפרש דרישא דלא כרבנן דבגמ' קחזית ליה. וגם על הרמב"ם אין מקום להתלונן דבפירושו למשנה דלעיל כתב כשיש בחצר פחות מד"א על ד"א ונתכוין בזה לטעמא דרב שבגמ' דמפרש דפחות מד' דתנן היינו פחותה מד' על ד' וכדתניא בהדיא בגמ' וכלומר כי פחותה מהריבוע כזה אע"ג שהוא ארוך ח' אמות ברוחב ב' שיש לרבע בה ד' על ד' כל שאין ברוחב גם כן ד' אין החצר ראוי להשתמש בו דרך כבוד לזולפו ולרבצו ולכבדו ונמצא שכל המים ששופכין שם אין דעתו לזלף החצר אלא שיצאו לחוץ וכי נפקא הא מתקיימת מחשבתו הלכך גזור רבנן עליה דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר וע"י עוקה שרינן שהמים אינם מקלחים לרה"ר אלא מתקבצין בגומא אבל כשיש בו ד' על ד' ברבוע דרגילין לזלף מסתמא לזלף הוא שופך וכי נפיק לא מתקיימת מחשבתו וליכא למיגזר. ובביב סבירא להו רבנן דכיון ששופך ע"פ הביב מגלי דעתיה דשפיך ולא לדלוף ואיכא למגזר משום זריקה ברה"ר. ומיהו כי שופך על הגג עצמו או בחצר שלא על פי הביב דאין יורדין מכחו לרה"ר לא גזרו אבל כששופך ע"פ הביב שהמים אינם מתקבצים אלא נזחלים ויוצאים ומכחו יוצאים איכא למגזר אע"ג דיש כאן שיעור לבלוע הא אמרו דלפי' זה לא נפקא מינה מידי בשיעור הבליעה. אלא להר"ב דפוסק כחכמים ומפרש למתניתין דלעיל בטעמא דלא סלקא אליביה דרבנן ולא פירש דאתיא כראב"י יש מקום תלונה בדבריו. והטור מפרש מתניתין דלעיל כהר"ב. אבל פסק כראב"י משום דמשנתו קב ונקי:

[אבל שופך מגג לגג. והטור סוף סי' שנ"ז כתב שופך על הגג. והב"י העתיק שופך הוא לגג ע"כ. ובמשנה שבסדר ירושלמי אבל שופך הוא על הגג]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לא) (על הברטנורא) ואפילו כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין. וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפילו מתכוין לא איסורא דאורייתא איכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה. אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מכוין שרי לכתחלה:

(לב) (על הברטנורא) ובעי דלפקו. רש"י. וכלומר ונתקיימה מחשבתו. וכל זה לחלק באו מה בין ביב לעוקה דעוקה העשויה ברה"ר אם היא קמורה דתיימי מיא לא פליגי רבנן דלעיל והיינו טעמא דעוקה שהיא גומא עמוקה כשנשפכים לשם דרך ירידה לגומא נשפכים ואין יוצאין כלל. אבל בביב שהוא חריץ ארוך אף על גב דקמורה בד"א דאמרינן דתיימי מיא. מ"מ אוסרין משום דשפיכה שבה מקלחת להדיא והמים הולכין ונזחלין דרך החריץ איכא טפי למיחש דלא תיימי ויצאו לרה"ר מכח שפיכתו והרואה יאמר כו'. ודוקא בביב חיישינן להכי דמפני שהוא חריץ לא יוכלו המים להתפשט אנה ואנה ומקלחי להדיא אבל בלא"ה לא הלכך לעיל בחצר ד' לא בעינן עוקה. ואע"ג דמים נשפכים על שטח קרקע החצר שלא כדרך ירידה לגומא. מ"מ הואיל ואין כאן חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ותיימי מיא קודם שיצאו לחוץ ועתוי"ט שמסיק דלהאי פירוש דהר"ב במתניתין דלעיל מסקינן בגמרא דכולה רבי אליעזר בן יעקב וחסורא מחסרא והכי קאמר חצר שהיא פחותה כו' הא ד' שופכין שראב"י אומר כו: ולרבנן אין חילוק בין חצר לביב:

(לג) (על המשנה) מגג לגג. והטור סימן שנ"ז כתב שופך על הגג והב"י כתב שופך הוא לגג:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ביב שהוא קמור ד' אמות בר"ה שופכין וכו':    פי' רבינו שמואל טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר ע"כ. ורעז"ל תפס פי' רש"י ז"ל וז"ל רש"י ז"ל ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ד' אמות דבד' אמות יש שיעור לבלוע וכו': ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תת"ט:

וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כך:    צ"ל: כתב הר"ס ז"ל מפי' רש"י ז"ל בגמ' נראה שהוא גורס אפי' ביב מאה אמה וכו' ומיהו בכל הנוסחאות יש גג או חצר וכן גורס הרמב"ם ז"ל ומפרש גג ק' אמה בגובה שהיה הכותל שנזחלין עליו המים מן הצנור גבוה ק' אמה. או חצר פי' הדרך שתחת הביב שבחצר עיין בפט"ו מהלכות שבת ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל דלפי' רש"י ז"ל נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל ע"כ. ולשון אפי' גג דקתני מתני' דחוק ומתיישב עם פי' רש"י שהעתיק בקיצור רעז"ל: וביד שם פט"ו סי' י"ח וז"ל ז"ל. ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לר"ה וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לר"ה אפי' הי' ארך הכותל או ארך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לר"ה אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב עכ"ל ז"ל: ובטור א"ח סי' שנ"ז פסק כראב"י: ובגמ' אמרי' מתני' דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצינור החקוק בו דלא כחנניה דלדידיה בחצר שרי בגג אסור דתניא חנניא אומר אפי' גג מאה אמה לא ישפוך לפי שאין עשוי לבלוע אלא לקלח ונלע"ד כי בזה יתורץ הא דלא הדר תנא אבל שופך הוא לגג או לחצר והן וכו' כדרישא דנקט תרווייהו: תו גרסי' בגמ' תנא בד"א דצריך עוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ובגמ' מפרש טעמא: ועיין בסמ"ג בסי' ס"ה דמל"ת:

החצר וכו':    ביד שם סי' ט"ז ובטור א"ח סי' שנ"ז. וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל ראב"י אומר ביב קמור ד' אמות וכו' ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ד' אמות בר"ה מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד' אמות בתפירה יש שיעור להבלע בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא וא"נ לא תיימי דיש בו מבע"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון שלא נתקיימה מחשבתו שרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא הכא דלאו לר"ה זריק להו אינהו גופייהו אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא איכוין שרי לכתחלה:

לא ישפוך על פי הביב:    כלומ' בתוך החריץ אע"פ שיש ארך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור כיון דבגופיה קשפיך גלה דעתו שכונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לר"ה אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב:

החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות:    ואין צריך לעוקא כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרא ונבלעין השופכין במקומן ואין מתקלקלין במים כיון שרחבן ד' אמות עכ"ל ז"ל: ובספר תוס' יום טוב האריך להתלונן על רעז"ל שפסק במתני' כחכמים והוא פי' מתני' דלעיל בטעמא דלא סלקא אליבייהו דרבנן:

תפארת ישראל

יכין

ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב:    (רעננע):

שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים:    ופיה בתוך החצר שאין בה ד' אמות. ונקט קמור, דבאינה קמור אפי' הביב ארוך הרבה אסור לשפוך מים דרך פיה שבחצר, דהו"ל כשופך מים לר"ה כסי' נ"ו, מיהו אפי' אם הביב מכוסה, אם אין בארכו ד' אמות אסור לשפוך מים לשם, דגרע מגומ' לעיל, דבגומ' המים הנשפכים נשארים שם, משא"כ הכא המים זוחלין מהביב לר"ה. אבל ביש ב' לטיבות' שהביב ארוך ד' אמות, והוא מכוסה, אפשר שיבלעו שם סאתיים מים שמסתפק בכל יום ולא יצאו לר"ה, ואם גם יצאו לא אתעביד מחשבתו. ודוקא שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראויין להבלע בה, גם צריך שיהי הביב רחב ד' על ד' טפחים (שנ"ז):

וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה:    שיש בביב ק' אמה בחצר, א"כ וודאי יבלעו בפנים:

לא ישפוך על פי הביב:    דלא דמי ביב לגומ' (במ"ט), דהכא יוצאין לר"ה להדיא. ומיירי הכא שיש חריץ בחצר במקום השפיכ' עד פה הביב, משא"כ לעיל (מ"ט) מדאין חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ויבלעו במקומן, ולהכי לא פליגי התם רבנן:

החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות:    ארישא קאי, דביש בחצר עם האכסדר' ד' אמות, א"צ עוקה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים