משנה עירובין ח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ח · משנה א | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

כיצד משתתפין בתחומין? מניח את החבית ואומר: הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה.

וכל שקיבל עליו מבעוד יום, מותר.

משתחשך, אסור, שאין מערבין משתחשך.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בִּתְחוּמִין?

מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר:
הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי,
לְכָל מִי שֶׁיֵלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל,
אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.
וְכֹל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר;
מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ – אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ:

נוסח הרמב"ם

כיצד משתתפין בתחומין?

מניח את החבית, ואומר:
"הרי זו לכל בני עירי,
לכל מי שילך לבית האבל, או לבית המשתה".
כל מי שקיבל עליו -
מבעוד יום - מותר.
משחשיכה - אסור,
שאין מערבין - משתחשך.

פירוש הרמב"ם

מה שדמהו באמרו בית האבל ובית המשתה, לפי שהם דבר מצוה והם גמילות חסדים, כי העיקר אצלנו אין מערבין אלא לדבר מצוה.

ואמרם כל מי שקבל עליו משחשכה אסור - הני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל אם הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קבל עליו אלא משחשכה מותר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כיצד - לכל מי שילר לבית האבל וכו'. דמילי דמצוה נינהו , וקיי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה :

וכל מי שקבל עליו - לסמוך על עירוב זה מותר:

ומשחשיכה אסור - והני מילי כשלא הודיעוהו מבעוד יום, אבל הודיעוהו מבעוד יום אפילו לא קיבל עליו לסמוך על עירוב זה בודאי אלא משחשיכה, מותר :

פירוש תוספות יום טוב

מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי. ואי משלו כדמשמע. צריך לזכות על ידי אחר וכדתנן משנה ו' פרק דלעיל. והכי אתי מסקנתא דגמרא לעיל דף פ' אמר רב נחמן אחד עירובי תחומים אחד עירובי חצרות אחד שתופי מבואות צריך לזכות:

לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. כתב הר"ב דמילי דמצוה נינהו. דלבית המשתה סתמא היינו כדאמר בעלמא למשתה בנו ור"ל משתה דחתן וכלה. ועיין משנה ז' פ"ג דפסחים. ומה שכתב וקי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. לישנא דגמרא ומדקאמר אין מערבין שמע מינה דקפדינן שלא לערב. ומאי איסורא איכא בעירוב הכי הוה ליה למימר אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. אלא אית לן למימר משום דכשמערב חייב לברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן מלאו דלא תסור. והלכך קאמר אין מערבין כו' כדי שלא לברך ברכה לבטלה. וסייעתא להרמב"ם והטור שכתבו לברך. אבל רש"י פירש אין מערבין לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב אלא לדבר מצוה עכ"ל. אפשר שדעתו כדעת הראב"ד סוף פרק ו' מהלכות עירובין שלא לברך על עירוב תחומין. דבשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות הרבים אלא הכא קולא נפקא מינה לשבת ולא חומרא והמצוה שבשבילה מערבין אינה נוגעת לעירוב. והמגיד כתב דאדרבה יותר ראוי לברך על התחומין דמדאורייתא עד שלשה פרסאות וחכמים אסרו וקבעו תחומים אלפים אמה. ועל ידי עירוב עדיין גזרתן ומצותן קיימת שלא ללכת יותר מאלפים לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו. ומה שנשכר מזה. מפסיד לצד האחר. ובעירובי חצרות ושתופי מבואות הותרה גזירתן לגמרי. מאי אמרת דוצונו היינו שכשנרצה לטלטל מבית לחצר ומחצר למבוי שנערב וכל שכן בתחומין דעדיין גזירתן קיימת כמו שאמרנו. והר"ב בריש פרק ב' דביצה כתב [ומברכין] על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצרות אפשר דמשמע מזה דסבירא ליה כהראב"ד:

וכל שקבל עליו וכו'. [והר"ב העתיק וכל מי וכו'. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי] ומפרש הר"ב כשהודיעוהו ואפילו לא קיבל הכי מיפרשא בגמרא משום דקיימא לן יש ברירה בתחומין לפי שהן דרבנן וכדאיתא במשנה ה' פרק ג' והלכך כשהודיעוהו כשקבל משתחשך אמרינן הוברר למפרע אבל אם לא הודיעוהו מאי ברירה איכא הא לא ידע דאיכא עירוב דדעתיה עלויה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) מניח. ואי משלו כדמשמע צריך לזכות על ידי אחר כדתנן פ"ז מ"ו:

(ב) (על הברטנורא) ולבית המשתה היינו משתה דחתן וכלה:

(ג) (על הברטנורא) לישנא דגמרא. ומדקאמר אין מערבין שמע מינה דקפדינן שלא לערב. והטעם דכשמערב חייב לברך כו' והלכך אין מערבין כדי שלא לברך ברכה לבטלה. ולפרש"י לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב אלא לדבר מצוה. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) הכי מפרשה בגמרא משום דקיי"ל יש ברירה בתחומין לפי שהן דרבנן וכדאיתא במ"ה פ"ג והלכך כשהודיעוהו כשקבל משתחשך אמרינן הוברר למפרע אבל אם לא הודיעוהו מאי ברירה איכא הא לא ידע דאיכא ערוב דדעתיה עלויה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית:    כל פירותיהן היו רגילין להניח בחבית כדתניא לעיל מביאין את החבית של יין ושלש מן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות תוס' ז"ל: הג"ה התוס' והמרדכי ז"ל סוברים דעיקר שיתוף לכתחלה לא הוי אלא ביין משום שיהו ניכרים איזהו עירוב ואיזהו שיתוף ודלא כרש"י ז"ל שכתב ביין וכ"ש בפת דחשיב טפי. וכן ג"כ כתבו התוס' דשתופי המבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובה תשמישה דמבוי אבל בירוש' משמע כפי' רש"י ז"ל דשיתופי מבואות בחצר וכ"ש בבית ע"כ:

מניח את החבית:    משלו ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן בפירקין דלעיל גבי שתופי מבואות ואומר אח"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ד' אלפים אמה ה"ר יהונתן ז"ל:

ה"ז לכל בני עירי:    ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' י"ח:

או לבית המשתה דהוו דבר מצוה:    ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין לדבר הרשות כי אם ברגל שילך וישבות שם הוא בעצמו אבל לדבר מצוה כגון הני הקלו על העשיר לערב בפת ע"כ: וביד שם סי' ו' ובטור א"ח סי' תי"ג. וכתוב בספר לבוש החור סימן תט"ו וז"ל לא התירו חכמים לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ"ל טעמא דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות שגזרו בהם משום ר"ה ובקל יבואו לעבור עליהם שאין כל אדם יכולין ליזהר בהם הצריכו לערב בכל מקום אפי שלא לצורך כדי שלא יבואו לעבור עליהם להדיח אבל עירובי תחומין שאין צריכין לו אלא לפרקים ומיעוטא דמיעוטא הן דצריכין ליה וליכא למיחש כ"כ שיעברו עליו במזיד לא התירו אלא לעת צורך של מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה וכו' ע"כ: ולעיל פ"ד ברייתא שהבאתי דתניא באו גוים למזרח עירובי למזרח ומוקי לה בגמ' במרי מאתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו כתבו תוס' ז"ל דהוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים. ירושלמי ולמה לא תנינן מזכין שמואל אמר תמן תנינן מזכין צריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכין אין צריך לזכות ר' יוחנן אמר קל וחומר בדבר ומה אם תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אומר מזכין עירובי תחומין שהן דברי תורה לא כל שכן:

כל מי שקבל וכו':    ביד שם בה"ע פ' ששי סי' ח:

משחשכה אסור:    גרסי':

תפארת ישראל

יכין

כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי:    ואם משלו, צריך לזכות ע"י אחר (כלעיל פ"ז מ"ו).

לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה:    של נשואין, דלכתחיל' אין מערבין רק למצוה או לטיול לעונג, או משום יראה, אבל לא לדבר רשות (תט"ו) [ולהכי נקט רק הכא כן ולא בפ"ז מ"ו]:

וכל שקבל עליו מבעוד יום:    ר"ל שנודע לו מבעו"י שהניחו העירוב, אפי' לא קבל עליו לסמוך על העירוב עד חשיכ', דבעירוב דרבנן יש ברירה (תי"ג):

משתחשך:    ר"ל אם לא נודע לו עד שתחשך:

שאין מערבין משתחשך:    משא"כ בערובי חצירות אם מערב משלו א"צ להודיע להן כלל (שס"ח):

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים