משנה סנהדרין ג ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ג · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ואלו הן הפסוליןכ, המשחק בקוביא, והמלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית.

אמר רבי שמעון, בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית.

משרבו האנסין, חזרו לקרותן סוחרי שביעית.

אמר רבי יהודהל, אימתי, בזמן שאין להם אומנות אלא היא, אבל יש להן אומנות שלא היא, כשריןלא.

נוסח הרמב"ם

אלו הן הפסולין המשחק בקוביה והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית אמר רבי שמעון מתחילה לא היו קוראין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותם סוחרי שביעית אמר רבי יהודה אימתיי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר.

פירוש הרמב"ם

ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה כו': לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב ואמר המשחק בקוביא והוא שחוק ידוע והוא הנקרא בערבי גר"ר ושרטנ"ג על תנאי שמשימין כספים למי שיעשה כך או שלא יעשה שיקח אותן כפי שמסכימין באותו השחוק ואסור זה לפי שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת לישוב העולם ומיסודי התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני דברים או בתורה כדי שתשלם נפשו בחכמתה או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות או האומניות והסחורות אלא שראוי למעט מאלו ולהרבות בתורה כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד משנה יו"ד) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ואשוב לענין ההלכה. מלוה ברבית בין הלוקח בין הנותן שניהם פסולין: ומפריחי יונים הם לוקחין ממון שאינו שלהם לפי שהם מושכין הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כמו שהוא מפורסם אצל המתעסקים בזה וכן סוחרי שביעית לוקחין ממון שאינו שלהם לעשות סחורה: ופירוש דברי ר"ש מה שאבאר לך בזה כי בראשונה היו אצלם אוספי שביעית פסולין וסוחרי שביעית פסולין וכאשר גברו הגוים ואנסו ישראל והכריחום לתת להם סעודות בכל שנה חזרו בני אדם לאסוף זרע שביעית רוצה לומר התבואות הנעשות באותה השנה ומוציאין אותה במנת המלך ובאותה שעה אמרו אוספי שביעית כשרים לפי שלא היו אוספים לעצמם וסוחרי שביעית בלבד הם הפסולים וזהו שאמר חזרו לקרות' סוחרי שביעית כלומר חזרו לומר שלא יהיה פסול אלא סוחרי שביעית: ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות אבל הם רבים יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים שכוללים רובם אבל לא ימצא יוצא משני אלה העיקרים אלא מעטים וזה כי כל מי שיעשה עון שיתחייב עליו מלקות הוא פסול לעדות ואפילו שלא יהיה באותו העון שום פני' לממון כלל כגון אוכל בשר בחלב אוכל נבלה או משחית פאה או לובש שעטנז וכיוצא בהם לפי שהתורה האמיתית קראה כל מחויב מלקות רשע כמו שנאמר והיה אם בן הכות הרשע והזהירה שלא לקבל עדות רשע כמו שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומפי השמועה למדנו בפירוש דבר זה אל תשת רשע עד וכשהלקו אותו חזר כשר לעדות כמו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך זהו העיקר האחד. והעיקר השני הוא כי כל מי שיקח ממון שלא כדין ואף על פי שאינו מחויב מלקות הוא פסול לעדות כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית ומצד לקיחת ממון שלא כדין גם כן שמו מפריחי יונים והחמסנין והגבאין והמוכסין והרועים ואוכלי צדקה של כותי' פסולי עדות לפי שהגבאים יש שלוקחים לעצמן וכמו כן המוכסין והרועין משלחים מקניהם בשדות בני אדם. וצדקה של כותים אינה מותרת לישראל ולאכול אותה בפרהסיא מבלי צורך הוא עבירה אבל אלו הם פסולי עדות מדרבנן ולפיכך לא תתקיים בהם הפסלנות כדי שתהא עדותן פסולה אלא אחר ההכרזה ושידעו בני אדם שהם פסולין ופסולי עדות דאורייתא אינן צריכין הכרזה אמנם עד זומם הוא פסול לעדות לפי שפעמים יהיה מחויב מלקות ופעמים יהיה מחויב ממון כמו שנתבאר בפרק שלישי מכתובות ואין צריך לומר במחויבי מיתות בית דין שהם פסולין כיון שיבא בהם גם כן שם רשע והוא שנאמר אשר הוא רשע למות וחזרת זה המין השני עד שיהיו כשרים להעיד שיחזרו מה שלקחו מממון שלא כדין לבעלים ואם אפשר לו ראוי שיחזיר הדבר שלקח בעין ואחר כן שיסורו ממעשיהם הרעים מכל וכל ואפילו על הדרך המותר להם כגון שיחזיר הרבית שלקח ולא יתעסק ברבית ואפי' עם הגוים ואף על פי שהוא מותר וכמו כן המשחק בקוביא לא ישחק בו ואפי' בלא תנאי ממון ומפריחי יונים לא יתעסק בהם ואפי' במדבר שאין שם גזילה ועל זה תקיש וכשיתפרסם על אחד מהם שחזר בתשובה כזאת והעידו עליו עדים בכך וכי הוא היה יכול לעשות כמו שהיה עושה מתחלה מן העבירה ולא עשה מפני התשובה הנה חזר להיות כשר והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ואלו הן הפסולים - לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא - פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם:

והמלוה בריבית - אחד הלוה כא ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה כב:

ומפריחי יונים - אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך כג. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור כד:

וסוחרי שביעית - עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא לסחורה: רבי שמעון אומר וכו' בגמרא מפרש מלתיה דר"ש הכי, בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית:

משרבו האנסין - השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת ב"ד או כרת או מלקות, פסול לעדות כה. דמחוייב מיתה נקרא רשע, דכתיב (במדבר לה) אשר הוא רשע למות, ובחייבי מלקות כתיב (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע, והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין, אע"פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית כו. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי כז ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן כח, ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא כט, אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן. ומשחקי בקוביא אע"פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן, משישברו פספסיהן לב ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:

פירוש תוספות יום טוב

ואלו הן הפסולים. פירשו התוס' דפסולי דרבנן קא חשיב. וכמ"ש בשמם בסוף פ"ק דר"ה. ומש"ה כתבו דל"ג הכא ועבדים דאינהו פסולים מדאורייתא מק"ו. כמ"ש שם. וכתב הרמב"ם ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות. אבל הם רבים. יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים כוללים רובם וכו'. כמ"ש הר"ב ולענין פסק הלכה וכו'. וקשיא לי מ"ש שם הר"ב בפסק הלכה דמלוה ברבית פסול דאורייתא ואילו בסוף פ"ק דר"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ"ל דהכא מפרש כסלקא דעתייהו דתוס' דמתני' באבק רבית. אבל ברבית קצוצה פסולים דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם פ"י מהלכות עדות. אי נמי דעת הר"ב כנ"י שכתב דמתני' לוה אצטריכא ליה דפסול מדרבנן. משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח. ודוקא בקצוצה. אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה. אלא המלוה. ע"כ:

המשחק בקוביא. פי' הר"ב לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם. ועיין בפירושו לסוף פ"ק דר"ה ומ"ש שם:

והמלוה ברבית. כתב הר"ב אחד הלוה וכו'. והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמ'. ומ"ש הר"ב דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה סוף פ"ה דב"מ. ואע"ג דהתם תנן ערב ועדים נמי שעוברים בלא תשימון. [לא תשימון] לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא"ש וכ"כ המגיד פ"ד מהלכות מלוה. והכ"מ כתב בפ"י מהלכות עדות. דלא מפסלינן לעדות כשאינו בן מלקות או חמור ממלקות. אא"כ נטל ממון. ע"כ. [*ועל כל הלאוין של רבית אין לוקין מפני שניתן להשבון. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלוה ולוה]:

ומפריחי יונים. כתב הר"ב אית דמפרשי אם תקדים יונתך וכו' ואע"ג דהיינו משחק בקוביא. תנא תולה בדעת יונו. ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכא. דאי תנא תולה בדעת עצמו. התם הוא דלא גמר ומקני. דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה בדעת יונו. אימא לא. ואי תנא תולה בדעת יונו. דאמר בנקשא תליא מלתא. ואנא ידענא לנקשא טפי. אבל תולה בדעת עצמו אימא לא. צריכא. גמ'. ומ"ש הר"ב ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים וכו'. ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור. גמרא. ופירש"י דלא זכה בהן בעל השובך. דממילא קאתו ורבו להתם:

וסוחרי שביעית. פי' הר"ב דניתן לאכילה ולא לסחורה. ועיין עוד בפירושו לסוף פ"ק דר"ה:

חזרו לקרותן סוחרי שביעית. כתב הר"ב משרבו האנסים וכו' והיו צריכין לאסוף וכו'. כדמשכחת לה נמי שהתירו לחרוש משום כן. כדתנן במשנה ב' פ"ד דשביעית. וכמ"ש שם הר"ב. ועיון מ"ש שם בשם התוס':

אמר רבי יהודה אימתי וכו'. אמשחקי בקוביא קאי כמ"ש הר"ב בסוף פסק הלכה וכן דעת הרמב"ם והטור. ולפירוש הראשון דמפריחי יונים. קאי נמי אדידהו. ומ"ש הר"ב בפסק הלכה פסול לעדות. וכ"ש לדון. ומ"ש הלכה כרבי יהודה. גמ' [דף כ"ו]. וכתבו התוס' דדוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקקי"ר בלע"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות. אבל אותם המשחקים באמנה אפי' הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא. ואין קנין מועיל בה. ע"כ. [ומ"ש] ואם לקח ממון שלא כדין וכו' כגון גנב וגזלן. דנתנו להשבון. ואין בהם מלקות. ומ"ש ומלוה ברבית. כתבתי בזה בריש משנתינו ומ"ש וחמסן דיהיב דמי. דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומ"ש והגבאים והמוכסים שלוקחין לעצמן כפירש"י. וכתבו התוס' דמיירי שהחזירו דאי לאו הכי פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרו. ועוד דכיון דעדיין הם עוסקים בגבאות [ובמכס] חשודים לחזור לקלקולם. ע"כ. ומ"ש ומקבלי צדקה מן העכו"ם בפרהסיא. ואפשר ליה לאתזוני בצנעא. ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה. חיותיה הוא. גמרא. ומ"ש הר"ב ואימתי חזרתן דמשחקי בקוביא. משישברו פספסיהן בברייתא דף כ"ה. ופירש"י שברי עצים והן מרלי"ש בלע"ז. ע"כ. ונ"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספם. קרויה כן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על המשנה) הפסולים. פסולי דרבנן קא חשיב. ומשום הכי לא גרסינן ועבדים. דאינהו פסולים מדאורייתא מק"ו. תוס':

(כא) (על הברטנורא) והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמרא:

(כב) (על הברטנורא) ואע"ג דערב ועדים עוברים נמי בלא תשימון, לא תשימון לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא"ש. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) ואע"ג דהיינו משחק בקוביא, תנא תולה בדעת יונים ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכי כו'. בגמרא:

(כד) (על הברטנורא) דלא זכה בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם. רש"י:

(כה) (על הברטנורא) וכ"ש לדון:

(כו) (על הברטנורא) ברבית קצוצה. ומתניתין באבק רבית. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

(כח) (על הברטנורא) ומיירי שהחזירו. דאל"כ פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרי, א"נ שמא יחזרו לקלקולם תוספ':

(כט) (על הברטנורא) ואפשר ליה לאתזוני בצנעא ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה, חיותה הוא. גמרא:

(ל) (על המשנה) אר"י. אמשחק בקוביא קאי. א"נ אמפריחי יונים לפירוש הראשון:

(לא) (על המשנה) כשרים. ודוקא כשהמעות על הדף. אבל המשחקים באמנה, אפילו הקנו, אסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה. תוספ':

(לב) (על הברטנורא) שברי עצים. ונ"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספס קרוי כן:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו הן הפסולין וכו':    ס"פ חלון. ופי' הרמב"ם ז"ל לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב וכו' עד ולא יעלה על דעתך כו' ע"ש ופי' רש"י ז"ל הפסולין לדון ולהעיד דכולהו מעין גזלנים הן והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ש דיין. וסוחרי שביעית הואיל וחימוד ממון מעבירו על דת ה"ל כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחרי הבצע ע"כ ופי' הוא ז"ל בפ' שבועות העדות דף ל"א משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר"ן ז"ל שם דף שי"ו. והעלו תוס' ז"ל דל"ג עבדים דלא מיירי הכא אלא בפסולים דרבנן דהא גזלנים לא קתני אבל עבדים פסולין מדאורייתא נינהו קל וחומר מאשה ומה אשה שכשרה לבוא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבוא בקהל לא כ"ש:

והמלוה ברבית:    נלע"ד דבנקודת פתח בויו גרסינן ליה דהא פרישנא לה בגמרא דמלוה הבאה ברבית קתני ואפילו לוה פסול. וכתוב בנמקי יוסף ומשום לוה איצטריכא ליה למיתני דלא מפסיל אלא מדרבנן דאע"ג דעבר אדאורייתא לא פסיל מדאורייתא לדון ולהעיד דלא דמיא ההוא איסורא להאי משום דהאי לא משמע להו לאינשי איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד ביה לא. ומיהו ה"ה דמלוה ברבית דרבנן פסול אבל לוה לא מיפסיל משום האי רבית שהוא אבק דליכא איסורא באבק רבית אלא למאן דשקיל ליה אבל למאן דיהיב לא כדמשמע בפ' איזהו נשך בההיא דבני רב עיליש ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל בפ' המניח (בבא קמא דף ל') דעדים דחתמו בשטר שיש בו רבית דאורייתא פסולים להעיד והא דלא תני להו הכא ה"נ לא חשיב לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדאמרינן התם מלוה הבאה ברבית א"נ אפילו ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו כדאמרינן בפ"ק דב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע"כ וכן כתב ג"כ שם הרא"ש ז"ל:

הגהה עיין בטור ובבית יוסף בחשן המשפט סי' ל"ד שכתוב שם דלדעת הרמב"ם ז"ל שפי' שטעם משחק בקוביא שהוא פסול מפני שחזקתו שהוא אוכל מן הגזל דלפי זה אם ברי לנו ודאי שיש לו ממון אחר מיוחד לאכול ממנו ומה שמרויח בקוביא אינו אוכלו אלא חוזר ומשחק בו או מצניעו אינו פסול ועי' ברמב"ם פ' עשירי דהלכות עדות וא"ת והרי משחק בקוביא פסול משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי"ל דהכא במשחק עם הנכרי שאין בו משום גזל וכיון שכן [דוקא] אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם וא"ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם הנכרי אין כאן גזל י"ל דלעולם במשחק עם הנכרי וסובר רבינו [דכיון] שאינו עוסק ביישובו של עולם כי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע"פ שלא ראינהו סתמו כודאי א"נ. דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסיקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע"פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע וכו' ע"ש שהאריך. אבל ערב ועדים משמע שאינם פסולים וכן כתוב בבית יוסף בחו"מ סי' ל"ד וכתב ב"י וקשיא לי ממה שכתב הרב דפסק הלכה דמלוה ברבית פסול מדאורייתא ואילו בספ"ק דר"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ"ל דהכא מפ' כסלקא דעתייהו דמתני' באבק רבית אבל ברבית קצוצה פסולין מדאורייתא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות עדות א"נ דעת הרב בנמקי יוסף שכתב דמתני' לוה איצטריכא ליה דפסול מדרבנן משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח ודוקא בקצוצה אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה אלא מלוה ע"כ]:

ומפריחי יונים:    אית דמפרשי מין ממיני השחוק. כתב המרדכי בפ' איזהו נשך בשם אבי העזרי דמשחקי בקוביא ומפריחי יונים אסמכתא משום דלא גמר ומקני משום דאמר אנא ידענא בנקשא טפי אבל ההוא דפ' במה מדליקין שהמרו זה בזה שאינו תלוי בחכמתן מספק גמרי ומקני אהדדי להפסד ולריוח וכן כל שחוק שאינו תלוי בחכמתו עכ"ל ז"ל ועיין במ"ש בסוף מתני':

א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשרין:    כן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. ופי' בתוס' יו"ט אמשחקי בקוביא קאי וכן דעת הרמב"ם ז"ל והטור ולפירוש ראשון דמפריחי יונים קאי נמי אדידהו ע"כ:

[הגהה ואני רואה שם בהלכות עדות פ' עשירי שכתב וז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטין ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספים פירות שביעית ועושין בהן סחורה ע"כ]. וכתב שם בכסף משנה וידוע דכל היכא דא"ר יהודה אימתי אינה אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכן פוסק שם הגמרא בפי'. ומה שכתב רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינם יושבים בטלים כשנושאים ונותנים בפירות לא נאמר שהם אוספים פירות שביעית אבל נאמר שהם פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולין אם אין שם אונס ע"כ. ואיתה בירושלמי דשביעית פ"ז. ועיין בפי' הר"ר שמשון ז"ל דהתם. ובגמרא קים לן כמ"ד דאימתי דר' יהודה לפרש ולא פליגי רבנן דמתני' עליה דטעמא דמתני' לפי שאין עסוקין בישובו של עולם וכיון דיש לו אומנות אחרת שלא הוא כשר דהא מתעסק בישובו של עולם הוא והא דתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו ה"ז פסול דמשמע דטעמא דמתני' משום דאסמכתא הוי המשחק בקוביא ואסמכתא לא קניא וה"ל כעין גזלה בידו ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכיון דמספקא ליה אי הוי נזיר אותו העובר אי לא מספיקא לא משעבד נפשיה להיות נזיר הכא נמי מספיקא לא גמר ומקני והוי גזל בידו ופסול לעדות אפילו יש לו אומנות שלא היא ומ"מ מדפסיק בגמרא הלכה כר' יהודה ש"מ דפליגי כדאמרינן בעלמא הלכה מכלל דפליגי וכן משמע מרב אלפס ז"ל דבתר מילתיה דר' יהודא כתוב בין בדפוס ויניציאה בין בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא] וחכמים אומרים בין יש לו אומנות שלא הוא בין אין לו אומנות אלא הוא ה"ז פסול ע"כ. ודאי שאינו גירסא במשנה אלא לקוח מן הברייתא וגם הרא"ש ז"ל כתב דרבנן פליגי עליה דר' יהודא בברייתא דאמרי אפילו יש לו אומנות אחרת פסול ולקמן פסקינן כר' יהודה עכ"ל ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות גזלה סי' ז' י' י"א וברפ"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש וגם בפרקים שאחריו. ועיין שם בכסף משנה פ' עשירי ובטור ח"מ בסי' ל"ד ובסי' ש"ע:

תפארת ישראל

יכין

ואלו הן הפסולין:    מדרבנן לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא:    בלשון לאטיין משמעותו [ווירפעל] בל"א, וה"ה כל שחוק, כל שאין לו אומנות אלא זה, פסול מדרבנן, דאסור לאדם להתעסק בעולמו רק בתורה או בג"ח, או באומנות שכל אלו הן ישובו של עולם, מלבד פעולותיו לקיום הגוף כאכילה ושתייה ושינה וכדומה:

והמלוה בריבית:    מלוה ולוה במשמע [ונ"ל דלהכי נקט הכא ובר"ה פ"א מ"ח, מלוה ברבית כין משחק בקוביא למפריחי יונים. לאשמעינן. דאף במלוה ברבית דרבנן מיירי, דפסול עכ"פ מדרבנן כי הנך אחריני. ועיין מה שכתבתי [ר"ה פ"א סי' ל"ז]:

ומפריחי יונים:    שמשחקים במעות, ואומר אם תקדים יונתי ליונתך תתן לי כך וכך, ואין לו אומנות רק זה, וקמ"ל קוביא, אף דסומך אחכמתו, וקמ"ל יונים אף דסומך אכח גופו, לקשקש בעצים המיוחדים לכך לזרז יונתו., קמ"ל אפ"ה (לא) גמיר ומקני. או מיירי שמלמד יונים להביא יונים אחרים לשובכו, דחזקתו שיביאו אף יונים שיש להן בעלים:

וסוחרי שביעית:    שבכל עת הולך בטל, וכשמגיע שביעית מסתחר בפירות, אז חזקתו שאסף פירות שביעית שהן בזול להסתחר בהן, והרי כתיב לאכלה, ולא לסחורה [ולהכי נקראין סוחרי שביעית, שרק בשביעית משתחרין. ועי' מ"ש שביעית פ"ח סי' י"ט. אבל אי"ל דר"ל שמסתחר וודאי בפירות שביעית, דא"נ *) פסול מדאו' דאע"ג דאין בו מלקות, דהרי אינו רק לאו הבא מכלל עשה. עכ"פ כל חטא שיש בו חימוד ממון של חמש גם באין מלקות פסול מדאו' [כלקמן בזה הכלל סי' ג']. וה"נ מוכר פירות שביעית שהן בזול בתורת תבואת שאר שנים ביוקר, והיינו חמס]:

אמר רבי שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית:    ר"ל מתחלה פסלו גם אותן שאוספין פירותיהן בשביעית:

משרבו האנסין:    שתבעה המלכות מס הקרקעות בשביטית, והתירו לאסף פירותיהן בשביעית [בזה"ז] כדי לפרוע המס [עי' שביעית פ"ד סי' ו']:

חזרו לקרותן סוחרי שביעית:    דרק הקונה פירות שביעית למכרן פסולין:

כשרין:    קאי רק אמשחקים בקוביא או בפריחת יונים. זה הכלל בפסולי עדות. ח' מדות בפסולי עדות.

  • (א) כל העובר עבירה דאוריי' במזיד אפילו חייב עליה רק מלקות, ואפילו חטא לתיאבון, ולא התרו בו, וכ"ש מומר, ואפיקורס, ומסור שכבר מסר ממון של ישראל, או שאמר על שונאו אלך ואמסרנו [ח"מ ל"ד ס"א וסכ"ה וסכ"ב], והעובר על השבועה אפילו שבועת בטוי, וי"א דבשבועת בטוי דוקא בנשבע לשקר אלשעבר, דבשעה שנשבע היה לשקר, ולא בנשבע אלהבא, דלהבא לא מפסל רק בנשבע שלא לעשות ועשה, אבל בנשבע לעשות ולא עשה, כשר, והכי קיי"ל [ש"ך ל"ד סק"ה] כל אלו וכדומה להן פסולין לדון ולהעיד מדאורייתא.
  • (ב) אבל בעבר עבירה דאורייתא שאין חייבים עליה אכילו מלקות, או שעבר עבירה דרבנן, פסול רק מדרבנן וי"א דבעבר עבירה דרבנן, צריך שיעבור משום חימוד ממון [שם ס"ב וס"ג]. המגביה ידו להכות חבירו, אף שלא הכהו עדיין, או שמאי העיר שהכבידו מס על אחד במזיד יותר מהראוי, או המתפרנס רק בשחוק [שפיעל בל"א], או שעבר על חרם הקהל, פסולים לעדות מדרבנן [שם ס"ד וה' וי"ד וט"ז]. המוכר במזיד טריפות בחזקת כשר [שם ס"ו], נ"ל דפסול רק מדרבנן, דהרי הלאו דלפני עור, לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו ואפשר דהו"ל כעבירה שיש בה חימוד ממון של חמס דהרי אינה להקונים לקנות טריפה ביוקר והא נקנית בזול.
  • (ג) מיהו בעבר עבירה שיש בו חימוד ממון של חמס, אף שאין בו מלקות, פסול לעדות מדאורייתא [רמב"ם פ"י מעדות ה"ד], כגון גנב וגזלן [ולא החולק עמהן], וכופר בפקדון [אבל כופר במלוה לא נפסל עד שנשבע] וכדומה, כל אלו פסולין מדאורייתא [ל"ד ס"ז]. המלות ברבית קצוצה, פסולין הלוה והמלוה, וברבית דרבנן פסולין מדרבנן, וי"א דברבית דרבנן לא נפסל הלוה [שם ס"י ב), ונ"ל דס"ל כי"א ס"ג דבאיסור דרבנן לא נפסל רק ביש חימוד ממון, דליכא הכא בהלואה].
  • (ד) עוד יש פסולים לעדות מדרבנן, לא משום עבירה, רק מדהן מבוזיי ביותר לא יחששו לחרפה כשימצא שהעידו שקר, כגון הרגילים לאכול בשוק בפני כל אדם, או ההולכים ערומים בשוק בעסקם במלאכה מנוולת, או מי שאינו מתבייש ליקח צדקה מעכו"ם בפרהסיא, ויכול להתפרנם ממנו בצנעה, או בור שאינו לא בתורה ולא בדרך ארץ, או אדם הסכל ביותר, כל אלו פסולין מדרבנן [שם י"ז וי"ח, וסי' ל"ה ס"י].
  • (ה) החילוק בין פסול מדאורייתא לפסול רק מדרבנן, הוא, דבאיסור דאורייתא משעה שעבר העבירה נפסל, אבל בעבר עבירה דרבנן, לא נפסל רק משעה שהכריזו עליו שהוא פסול, או שענשוהו בפרהסיא עי"ז [שם ס"ז וח' וכ"ג].
  • (ו) אמנם אינו נפסל בשום עבירה, רק ביש עליו ב' עדים שחטא, ולא בחשוד לדבר, אפילו הוא קלא דלא פסק כשר לעדות, וכ"כ אינו נפסל לעדות ע"פ עצמו, דאין אדם משים עצמו רשע, ואעפ"כ אין עושין אותו עד לכתחילה [שם סכ"ה], ומה"ט ביודע בעצמו שחטא לא יזדקק לעדות, וכ"כ אפילו חטא באיסור סקילה, כחילול שבת וכדומה, כגון קושר ומתיר בשבת, מדלא משמע להו לאינשי שהוא עבירה, אינו נפסל עד שיודיעוהו שהוא חטא, אז נפסל אפילו על טלטול מוקצה, או הוצאה לכרמלית בשבת שהן מדרבנן [שם סכ"ד].
  • (ז) חזרת כל חוטא לכשרותו, הוא משיקבל ע"ע בב"ד שלא לעשות עוד כמעשהו [שם סל"ג], חוץ מהחוטא בממון חבירו, כגנב וגזלן, ומלוה ברבית, ועד זומם, ועובר על השבועה, וטבח שמכר טריפה בחזקת כשר. והמתפרנס בקוביא, כל אלו צריכים שיעשו מעשה המוכיח ששבו בתשובה שלימה [כמבואר שם בסעיף כ"ט ואילך], מיהו גנב וגזלן, בעשה רק פ"א, והחזיר בעצמו בלי כפיית ב"ד חוזר לכשרותו [שם סכ"ט].
  • (ח) אף החוזר בתשובה, אינו נאמן רק על דבר שראה קודם שחטא, או על דבר שראה אחר ששב, אבל לא מעיד אחר ששב על דבר שראה קודם ששב [ש"ך ל"ה סק"ז]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי כד ב  שולחן ערוך חושן משפט לד טז