תפארת ישראל על סנהדרין ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על סנהדרין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:    כל א' מהבעלי דינין בורר לו דיין א':

ושניהן:    ב' הבעלי דין:

וחכמים אומרים שני דיינין בוררין להן עוד אחד:    והכי קיי"ל ואם א' אינו רוצה לברור, כל ג' שישבו יחד יכולין לכופו לדון לפניהם, ובלבד (שלא יהיה) [שיהיה] ביניהן א' (שאינו יודע) [שיודע] סברות בדינין [ג' וי"ג], מיהו בב"ד קבוע בעיר, אפילו כל הג' יושבי קרנות, אינו יכול לברור לו דיין אחר, מדהמחום רבים עליהן [ג']:

וזה פוסל דיינו של זה:    לומר איני דן לפני זה. מיהו בהוא מומחה גם ר"מ מודה שאינו יכול לפוסלו:

או פסולין:    מחמת עבירה:

אינו יכול לפוסלן:    מיירי באמר שיש לו ב' כתי עדים, והביא כת א', והעיד אותו שכנגדו עם עוד אחר שפסולין לעדות, דר"מ ס"ל דאין הבעל דבר הפוסלן נוגע בעדות, דהרי אמר האחר שיש לו עוד כת אחר, ואפילו יבקש אח"כ הכת הב' ולא ימצאם, איהו דאפסיד אנפשיה, וחכמים ס"ל דיכול לחזור ולומר אין לי עדים:

משנה ב[עריכה]

נאמן עלי אביך:    לדון בינינו, או להעיד בינינו:

נאמנין עלי שלשה רועי בקר:    לדון בינינו אף שאינן בקיאין בדינים. ולהכי נקט רועי בקר, דאלו רועי צאן אינו רגיל להאמינן, מדפסולין אף לעדות. מיהו קיי"ל כברייתא דגם רועי בקר פסולין לעדות מדרבנן, מדמרעין בשדות אחרים, ואפ"ה בהאמינן, או אפילו בקבל עליו עדות עכו"ם, דבריו קיימין:

רבי מאיר אומר יכול לחזור בו:    אף לאחר פסק דין:

וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו:    בעדים לאחר שהעידו, ובקבלו לדיינים, לאחר שפסקו הדין. מיהו קודם לכן, דוקא בקנו מידן שמקבלן לעדים או לדיינים, דבריו קיימין. וכל זה שקבלן בב"ד, וגם שלא טעו בהדין, דאל"כ גם לאחר גמר דין, יכול לחזור בו [כ"ב ש"ך שם]:

ואומר לו דור לי בחיי ראשך:    ואתן תביעתך, ומכ"ש בא"ל אמחול לך תביעתי:

וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו:    בקנו מידו, ובלא קנו מידו, דוקא בנדר כבר בחיי ראשו. וה"ה בהיפך שבועת היסת, ונשבע חבירו, או שקנו מידו אף שלא נשבע חבירו עדיין, או שנתחייב שד"א שאינו יכול להפכו, ואמר לחבירו השבע וטול, ונשבע הלה, או בנתחייב שבועה ואמר הריני משלם, ויצא מבית דין, בכל אלו א"י לחזור בו [שם]:

משנה ג[עריכה]

ואלו הן הפסולין:    מדרבנן לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא:    בלשון לאטיין משמעותו [ווירפעל] בל"א, וה"ה כל שחוק, כל שאין לו אומנות אלא זה, פסול מדרבנן, דאסור לאדם להתעסק בעולמו רק בתורה או בג"ח, או באומנות שכל אלו הן ישובו של עולם, מלבד פעולותיו לקיום הגוף כאכילה ושתייה ושינה וכדומה:

והמלוה בריבית:    מלוה ולוה במשמע [ונ"ל דלהכי נקט הכא ובר"ה פ"א מ"ח, מלוה ברבית כין משחק בקוביא למפריחי יונים. לאשמעינן. דאף במלוה ברבית דרבנן מיירי, דפסול עכ"פ מדרבנן כי הנך אחריני. ועיין מה שכתבתי [ר"ה פ"א סי' ל"ז]:

ומפריחי יונים:    שמשחקים במעות, ואומר אם תקדים יונתי ליונתך תתן לי כך וכך, ואין לו אומנות רק זה, וקמ"ל קוביא, אף דסומך אחכמתו, וקמ"ל יונים אף דסומך אכח גופו, לקשקש בעצים המיוחדים לכך לזרז יונתו., קמ"ל אפ"ה (לא) גמיר ומקני. או מיירי שמלמד יונים להביא יונים אחרים לשובכו, דחזקתו שיביאו אף יונים שיש להן בעלים:

וסוחרי שביעית:    שבכל עת הולך בטל, וכשמגיע שביעית מסתחר בפירות, אז חזקתו שאסף פירות שביעית שהן בזול להסתחר בהן, והרי כתיב לאכלה, ולא לסחורה [ולהכי נקראין סוחרי שביעית, שרק בשביעית משתחרין. ועי' מ"ש שביעית פ"ח סי' י"ט. אבל אי"ל דר"ל שמסתחר וודאי בפירות שביעית, דא"נ *) פסול מדאו' דאע"ג דאין בו מלקות, דהרי אינו רק לאו הבא מכלל עשה. עכ"פ כל חטא שיש בו חימוד ממון של חמש גם באין מלקות פסול מדאו' [כלקמן בזה הכלל סי' ג']. וה"נ מוכר פירות שביעית שהן בזול בתורת תבואת שאר שנים ביוקר, והיינו חמס]:

אמר רבי שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית:    ר"ל מתחלה פסלו גם אותן שאוספין פירותיהן בשביעית:

משרבו האנסין:    שתבעה המלכות מס הקרקעות בשביטית, והתירו לאסף פירותיהן בשביעית [בזה"ז] כדי לפרוע המס [עי' שביעית פ"ד סי' ו']:

חזרו לקרותן סוחרי שביעית:    דרק הקונה פירות שביעית למכרן פסולין:

כשרין:    קאי רק אמשחקים בקוביא או בפריחת יונים. זה הכלל בפסולי עדות. ח' מדות בפסולי עדות.

  • (א) כל העובר עבירה דאוריי' במזיד אפילו חייב עליה רק מלקות, ואפילו חטא לתיאבון, ולא התרו בו, וכ"ש מומר, ואפיקורס, ומסור שכבר מסר ממון של ישראל, או שאמר על שונאו אלך ואמסרנו [ח"מ ל"ד ס"א וסכ"ה וסכ"ב], והעובר על השבועה אפילו שבועת בטוי, וי"א דבשבועת בטוי דוקא בנשבע לשקר אלשעבר, דבשעה שנשבע היה לשקר, ולא בנשבע אלהבא, דלהבא לא מפסל רק בנשבע שלא לעשות ועשה, אבל בנשבע לעשות ולא עשה, כשר, והכי קיי"ל [ש"ך ל"ד סק"ה] כל אלו וכדומה להן פסולין לדון ולהעיד מדאורייתא.
  • (ב) אבל בעבר עבירה דאורייתא שאין חייבים עליה אכילו מלקות, או שעבר עבירה דרבנן, פסול רק מדרבנן וי"א דבעבר עבירה דרבנן, צריך שיעבור משום חימוד ממון [שם ס"ב וס"ג]. המגביה ידו להכות חבירו, אף שלא הכהו עדיין, או שמאי העיר שהכבידו מס על אחד במזיד יותר מהראוי, או המתפרנס רק בשחוק [שפיעל בל"א], או שעבר על חרם הקהל, פסולים לעדות מדרבנן [שם ס"ד וה' וי"ד וט"ז]. המוכר במזיד טריפות בחזקת כשר [שם ס"ו], נ"ל דפסול רק מדרבנן, דהרי הלאו דלפני עור, לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו ואפשר דהו"ל כעבירה שיש בה חימוד ממון של חמס דהרי אינה להקונים לקנות טריפה ביוקר והא נקנית בזול.
  • (ג) מיהו בעבר עבירה שיש בו חימוד ממון של חמס, אף שאין בו מלקות, פסול לעדות מדאורייתא [רמב"ם פ"י מעדות ה"ד], כגון גנב וגזלן [ולא החולק עמהן], וכופר בפקדון [אבל כופר במלוה לא נפסל עד שנשבע] וכדומה, כל אלו פסולין מדאורייתא [ל"ד ס"ז]. המלות ברבית קצוצה, פסולין הלוה והמלוה, וברבית דרבנן פסולין מדרבנן, וי"א דברבית דרבנן לא נפסל הלוה [שם ס"י ב), ונ"ל דס"ל כי"א ס"ג דבאיסור דרבנן לא נפסל רק ביש חימוד ממון, דליכא הכא בהלואה].
  • (ד) עוד יש פסולים לעדות מדרבנן, לא משום עבירה, רק מדהן מבוזיי ביותר לא יחששו לחרפה כשימצא שהעידו שקר, כגון הרגילים לאכול בשוק בפני כל אדם, או ההולכים ערומים בשוק בעסקם במלאכה מנוולת, או מי שאינו מתבייש ליקח צדקה מעכו"ם בפרהסיא, ויכול להתפרנם ממנו בצנעה, או בור שאינו לא בתורה ולא בדרך ארץ, או אדם הסכל ביותר, כל אלו פסולין מדרבנן [שם י"ז וי"ח, וסי' ל"ה ס"י].
  • (ה) החילוק בין פסול מדאורייתא לפסול רק מדרבנן, הוא, דבאיסור דאורייתא משעה שעבר העבירה נפסל, אבל בעבר עבירה דרבנן, לא נפסל רק משעה שהכריזו עליו שהוא פסול, או שענשוהו בפרהסיא עי"ז [שם ס"ז וח' וכ"ג].
  • (ו) אמנם אינו נפסל בשום עבירה, רק ביש עליו ב' עדים שחטא, ולא בחשוד לדבר, אפילו הוא קלא דלא פסק כשר לעדות, וכ"כ אינו נפסל לעדות ע"פ עצמו, דאין אדם משים עצמו רשע, ואעפ"כ אין עושין אותו עד לכתחילה [שם סכ"ה], ומה"ט ביודע בעצמו שחטא לא יזדקק לעדות, וכ"כ אפילו חטא באיסור סקילה, כחילול שבת וכדומה, כגון קושר ומתיר בשבת, מדלא משמע להו לאינשי שהוא עבירה, אינו נפסל עד שיודיעוהו שהוא חטא, אז נפסל אפילו על טלטול מוקצה, או הוצאה לכרמלית בשבת שהן מדרבנן [שם סכ"ד].
  • (ז) חזרת כל חוטא לכשרותו, הוא משיקבל ע"ע בב"ד שלא לעשות עוד כמעשהו [שם סל"ג], חוץ מהחוטא בממון חבירו, כגנב וגזלן, ומלוה ברבית, ועד זומם, ועובר על השבועה, וטבח שמכר טריפה בחזקת כשר. והמתפרנס בקוביא, כל אלו צריכים שיעשו מעשה המוכיח ששבו בתשובה שלימה [כמבואר שם בסעיף כ"ט ואילך], מיהו גנב וגזלן, בעשה רק פ"א, והחזיר בעצמו בלי כפיית ב"ד חוזר לכשרותו [שם סכ"ט].
  • (ח) אף החוזר בתשובה, אינו נאמן רק על דבר שראה קודם שחטא, או על דבר שראה אחר ששב, אבל לא מעיד אחר ששב על דבר שראה קודם ששב [ש"ך ל"ה סק"ז]:

משנה ד[עריכה]

וגיסו:    בעל אחות אשתו דבעל אחותו כבר תנינן. ואח אשתו נמי תנינן בן חמיו ונקט בכולהו כשהנידן הוא זכר, וה"ה בנקיבה:

הן ובניהן:    נ"ל דמלת בניהן אכולהו קאי, כגון בן לאב, ובן אחיו ובן אחותו ואחי אשתו ובן אחי אשתו, ובן אחות אשתו ובן אשתו (ובן חמיו ובן אחות אשתו), דכולהו לא תני להו, והן כולן אותן שכנגד הנך דתני. מיהו ביש לגיסו בנים מאשה אחרת כשר להן:

וחתניהן וחורגו לבדו:    בן אשתו שמאיש אחר, וה"ה לאשת חורגו. אבל לבן חורגו ולחתן חורגו כשר להן:

וכל הראוי ליורשו:    ר"ל דמשנה ראשונה הוה ס"ל דדוקא דודו ובן דודו מאב [וה"ה שאר קרובים שמאב רק לישנא דקרא נקט [ויקרא כ"ה פמ"ט] , מדראויין ליורשו פסול להן, אבל אחי האם, או קרובי האשות, מדאינן ראויין ליורשו, כשר להעידן [והא דלא תני בקיצור, כל הראוי ליורשו, למה הזכיר דודו ובן דודו כלל. י"ל משום דבראוי ליורשו סד"א דכולל כל השבט, מדאפשר שיירשוהו. נ"י]:

וכל הקרוב לו באותה שעה:    אסוקי מלתא דת"ק היא, וה"ק כל שהיה קרובו בשעה שראה העדות, אף שאח"כ נתרחק, פסול, דבקורבה בעינן תחלתו וסופו בכשרות [ל"ג י"ג]. [לאפוקי בנפסל להעיד משום דיש לו הנאת ממון בהעדות (ל"ג סט"ו)]:

היה קרוב:    ע"י אשות:

ונתרחק הרי זה כשר:    לעדות שיראה להבא:

הרי זה קרוב:    והלכה כת"ק. וזה הכלל בפסולי קורבה, (א) האיש עם אשתו, והאב או האם עם בניהם, והאחים והאחיות זה עם זה, בין שאחוותם מאב או מאם, כולן נחשבין ראשון בראשון, ובניהן של האחווה זה עם זה נחשבין שני בשני, ונכדיהן שלישי בשלישי, בכולן בין בזכרים בין בנקיבות, הפסול קורבה הולך עד שני בשני, מיהו קיי"ל דגם שלישי בראשון פסול, וי"א דשלישי בראשון או קרובי האם פסולין רק מדרבנן [ל"ג ס"ב]. (ב) האיש ואשתו כחד גופא [ולא נקטה במתניתין, מדפשיטא טובא], ולכן כל שפסול לא' פסול להאחר ג"כ, חוץ מראשון בשני בתרי בעל, וכ"ש שני בשני בתרי בעל, פסול רק לכתחילה, אבל ראשון בשלישי, אפילו רק בחד בעל כשר לכתחלה, כשאין לקרובו הנאה מהעדות [ל"ג ס"ג]. (ג) ומשום דאיש ואשתו ראשון בראשון, לכן פסול בעלה לאביה ולאמה, לבנה ובתה, ולאשת בנה, ולבעל בתה, ולבעל אמה, ולאשת אביה [ל"ג ס"ח]. (ד) חתן בשדוכין שלנו, כשר לארוסתו, מיהו בממון אפשר דנוגע בדבר. וכ"ש דמחותני' כשרים להעיד זל"ז. מיהו לדון זל"ז, אסו' לכתחיל', מדהן כאוהבין זל"ז [ל"ג ס"ו וס"ט]. (ה) אחי ראובן מהאב כשירין לאחי ראובן מהאם [ל"ג ס"ז]. (ו) כל פסול קורבה שהוא ע"י נשואין, כגון בעל אחותו, או בעל בתו וכדומה, או אשת אחיו, או כלת בנו, כשמת הקרוב, אף שהניח בנים כשר להעיד לו, מדהו"ל קרוב ונתרחק. ודוקא על דבר שראה קודם שנעשה קרובו דבעינן תחלתו וסופו בכשרות [ל"ג סי"ב וסי"ג]:

משנה ה[עריכה]

האוהב והשונא:    אסוקי מלתא דר"י היא:

אוהב זה שושבינו:    רעהו בחופתו, אסור להעיד לו אז:

לא נחשדו ישראל על כך:    להעיד שקר עבור אהבה או שנאה, והכי קיי"ל [ל"ג ס"א]. מיהו לדון זה את זה, פסולין אוהב ושונא, אף שאינו שושבינו, ולא שונא מבקש רעתו, ולהיות דיינים יחד, רק שונא פסול, וי"א דבאינו אוהבו ושונאו ממש מותר לדונו [ז' ס"ז וס"ח]:

משנה ו[עריכה]

כיצד בודקים את העדים:    קבלת עדות לא מהני. רק בקבלו ביום [ורק כשהתרצו ב' הבעלי דין מהני קבלת עדות בלילה], ורק בשלשה מומחין היודעין הלכות עדות, ובקבלו בב', או בלילה, או שאינן מומחין, אינו כלים [כ"ח ס"כ כ"א כ"ד]:

היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן:    מודיעין להן לפני כל, הבושת בעה"ז ובעה"ב לכל המעיד שקר, ושמבוזה גם בעיני שוכריו [שם ז']:

ומוציאין את כל האדם לחוץ:    אף שאר העדים, וכל שהענין זר לו, אבל הבעלי דין צריכין להיות שם, דעדות שנגבה שלא בפני בעל דין אינו כלום, וי"א דבדיעבד מהני. מיהו בממאן לבוא לב"ד, או שהבעל דין אלם ויראים העדים להעיד בפניו, או שהבע"ד חולה, או ש העדים חולים, או שיש שם שאר אונס, מקבלין עדים אפילו שלא בפני בע"ד, וכל זה בבא להוציא ממון ע"י העדים, אבל נתבע שמביא עדים לפטור עצמו, מקבלין עדים שלא בפני התובע. וכ"כ בקטטות ומריבות שאין שם תביעת ממון, וגם יש לחוש שיתקטטו עם העדים, ועם הב"ד, וגם הב"ד אינן רוצים להעניש רק לפייס הצדדים ולהשקיט הריב, מקבלין עדות אף שלא בפני בע"ד [כ"ח סט"ו וסי"ח]:

אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו:    בזה"ל ושמת אמר כן כדי שלא יחזיקוהו עשיר:

איש פלוני:    לא קאמר פלוני אמר וכו'. דקמ"ל דאפילו אמר איש חשוב א"ל כן, דכל איש משמע חשוב:

שהוא חייב לו מאתים זוז:    וכ"ש בראו ההלואה:

ובודקים אותו:    אם עדותו כהראשון:

ואחד אומר איני יודע:    קאי גם ארישא:

יוסיפו הדיינין:    אף דאי הוה פליג עלייהו בטל במיעוטו, אפ"ה כשמסתפק הו"ל כאילו אינו שם, ואין ב"ד בשנים דרק לג' נתרצו הבע"ד:

משנה ז[עריכה]

גמרו את הדבר היו מכניסין אותן:    את בעלי הדין שהוציאום ולכל אדם לחוץ בשעת משא ומתן של הדיינין, כדי שתתיישב דעתן יפה:

הולך רכיל מגלה סוד:    ר"ל אפילו מגלה רק סוד שהיה אצל הב"ד, שהוציאו כל אדם לחוץ גם כדי לבלי להודיע מי מחייב ומי מזכה, והרי הב"ד מוכרחין לילך בתר רוב הדעות, וכפי דת התורה, אפ"ה נקרא ג"כ רכיל, שגורם שישנא חבירו למחייבו, ולהכי לא מייתי קרא דלא תלך רכיל בעמך [גירסתו כגי' הנ"א שהביא התי"ט]:

משנה ח[עריכה]

כל זמן שמביא ראיה:    עדים או שטר שכתוב בו כדבריו:

סותר את הדין:    הב"ד סותרין הדין שפסקו:

אמרו לו:    ר"ל אבל אם א"ל הב"ד וכו' ומיירי שראו שיש צורך לומר כן, דלא ס"ד שיהא תלוי ברשות בית דין לומר או לא לומר כן:

אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים:    והכי קיי"ל [כ']:

אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה:    וקיי"ל בהא כת"ק. ודוקא כשהיו עמו במדינה [שם]:

או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו:    חגורו, או לבושו:

הרי זה אינו כלום:    בהא אפילו רשב"ג מודה ורק לדידי' אצטריך הך בבא, מדהיה עמו ראייתו ואמר אין לי, הודה שהן שקר:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]