תפארת ישראל על סנהדרין ד

משנה סנהדרין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה: לחקור העדים ז' חקירות דלקמן [ריש פ"ה]:

משפט אחד יהיה לכם: ובד"נ כתי' ודרשת וחקרת היטב. מיהו קיי"ל דעדי ממונות א"צ דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל עכ"פ צריך לחקור מה וכמה הלוהו, ורק ברואה הדיין שהדין מרומה, צריך לדרוש היטב. ובכל מקום שסותרים העדים א"ע בז' החקירות, או בסותרין זא"ז בדבר שהלוהו, דזה אומר יין, וזה אומר שמן הלוהו, עדותן בטילה, אבל בסיתרין זא"ז בבדיקות, שאין נפקותא בזה בהעניין, כגון שזה אומר סלע שחור הלוהו, וזה אומר סלע לבן היה, או זה אומר בזוית זה וזה אומר בזוית אחר הלוהו, או שיש בכלל ר' ק', שזה אומר ר' וזה אומר ק' הלוהו, ששניהן מעידין שהלוהו ק', או שזה אומר דמי יין, וזה אומר דמי שמן אתה חייב לו, וכדומה באלו, עדותן כשר [ל']:

דיני ממונות פותחין: מתחילין הדיינין לישא וליתן:

בין לזכות בין לחובה: להמוחזק, וכ"ש בחובה להמוציא. ול"מ לאו בדיני ממון שבין אדם לחבירו מיירי, דבי' לא שייך קולא וחומרא, דקל לזה וחומר לזה, אלא ר"ל בענייני ממון דטהור וטמא, אסור ומותר, חייב ופטור, כולן ענייני ממון הם ודו"ק:

דיני ממונות מטין: הולכין אחר רוב:

ועל פי שנים לחובה: [עי' פ"א סי' נ']:

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה: ר"ל סותרין הדין אחר שגמרוהו כשרואין שטעו כולם:

דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה: מיהו בטעו בדבר שהצדוקין מודים בו, דהיינו דבר שמפורש בתורה, מחזירין אף לחובה:

דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה: אפילו תלמיד שיש שם:

דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה: דבמלמד התלמיד חובה אין שומעין לו:

אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה: בשעת המשא ומתן, כדי שיטריח להעמיד דבריו בראיות, ואולי ימצא ראיה נכונה, אבל בגמר דין, רשאי לחזור וללמד חובה. והא דקאמר ברישא פותחין לזכות, אין ר"ל כולן רק ר"ל מי מהם:

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה: אפילו בלילה:

דיני ממונות גומרין בו ביום כין לזכות בין לחובה: אם יכולין:

דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות: אם יצא זכאי, ולא יענוהו ללון בספק:

לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב: דא"כ יגמרו דינו בשבת ויו"ט, ולדונו אז אי אפשר, דאין מיתתו דוחה שבת ויו"ט, ולהשהותו עד אחר שבת, הוה ענוי הדין, ואי"ל יגמרו דינו באחד בשבת, דהרי כל שלא נגמר דינו, לא הוה ענוי הדין. י"ל דאע"ג דסופרי הדיינין כתבו ראיות המזכין והמחייבים, עכ"פ יש לחוש שישכח הדיין ביני ביני יסוד הטעם, מדא"א לכתוב סברת הלב היטב:קטע סוף=יכין א/>

משנה ב

דיני הטומאות והטהרות: כולל נמי איסור והיתר [כויקרא פי"א ד'] וכן בלשון חכמים:

מתחילין מן הגדול: הגדול שבהדיינים אומר תחלה דעתו, שכך דרך החכמים, שאין הקטן מדבר לפני הגדול ממנו:

דיני נפשות מתחילין מן הצד: שכך מושב הסנהדרין, הקטנים בחכמה יושבין מן הצד מכאן ומכאן, והגדולים יושבים באמצע, וכשמתחילין לישא וליתן, מתחילין מהקטנים שיושבין מהצד שיאמרו דעתן, ואח"כ אומר הגדול דעתו, משום דכתיב לא תענה על ריב, קרי בי' על רב שבסנהדרין. ומיהו קרא אסמכתא הוא. וטעם הדבר דחיישינן שיתבוששו הקטנים לסתור דברי הגדולים, ולרמב"ם איסור גמור הוא לומר דעתו נגד דעת הגדול שבסנהדרין, ורק דרך שאלה שרי:

הכל כשרין לדון דיני ממונות: ואפילו גר, והוא שאמו מישראל:

אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה: ר"ל מיוחסין שראויין להשיא בנותיהן לכהונה:קטע סוף=יכין ב/>

משנה ג

סנהדרין היתה: מושבם בלשכת הגזית:

וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין: וכותבין גם טעם כל א':

ואחד כותב דברי המחייבין והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין: כדי שיהיו ב' עדים על המחייבין והמזכין. והא דלא אסתגי גם ר"י בב' ושיכתוב כל אחד דברי מזכין ודברי מחייבין, ויהיו שפיר שני עדים על כל דבר. נ"ל דה"ט כדי שלא יהיו כת הסיפרים המעידין לזכות, יהיו הן עצמן המעידין לחובה, משא"כ במצורף הג' לכל א', הרי כאן שני עדיות [כב"ב פ"ג מ"ד]. א"נ אי פיישו תרווייהו במילייהו חיישי' דלמא גייז כריש גיטין:קטע סוף=יכין ג/>

משנה ד

ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם: ואף הן בעגול, רק שהב"ד יושבין על ספסלין, והתלמידים ע"ג קרקע בג' שורות עגולים זאת אחורי זאת, וכל שורה של כ"ג, וכשהיה בהסנהדרין א' מהמחייבים יותר על המזכין, והרי הטייה לרעה אינה על פי א', אז מוסיפין מאלו השורות ב' ב' עד ע"א, ואם גם אז לא נתרבו המחייבין ב' על המזכין, פוטרין הנידון:

היו צריכין לסמוך: כגון שמת אחד מהסנהדרין:

ולא היה: כל א' מג' הנבררים:

אלא יושב במקום הראוי לו: בסוף השורה שבא לשם:קטע סוף=יכין ד/>

משנה ה

שמא תאמרו מאומד: שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם:

ומשמועה: ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא:

עד מפי עד: ששמעתם מעד שהעיד כן בב"ד אחר:

ומפי אדם נאמן שמענו: ר"ל מאדם הניכר לכם שלא ישקר:

דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו: מדלא קאמר מחזיר ממון, ש"מ דה"ק אדם שהעידו עליו שקר לא הפסיד אלא ממון, ולפיכך מתכפר לו להעד כשיתן לו המעות שהפסידו:

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם: וכולן אינן בהחזרה:

דבר אחר: אינו מן האיום של סנהדרין להעדים, רק פירושא דקרא נקט תנא:

דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים: מדלא ידע במה ימיתו היה מכה אותו בעצים ואח"כ באבנים:

לפיכך נברא אדם יחידי: אסוקי מלתא דאיום הוא, ור"ל כל הברואים נבראו הרבה זכרים והרבה נקבות כמ"ש חית הארץ למינה, משא"כ אדם נברא רק זכר אחד ויקח אחת מצלעותיו ועשאה נקיבה:

ומפני שלום הבריות: גם זה אינו מכלל האיום, רק טעם דקרא קדריש בכמה אופנים:

ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו: לא לבד במראה שיש שהם שחורים כפחם ככושי ונעגער והאטענטאטען, ויש לבנים כשלג, כגון זאמעידען ואלבאנוס, ויש אדומים ביותר כגון תושבי אמעריקא, ועוד הרבה מצבעים שונים, די"ל דע"י שהם זה אלפים שנה באקלים ההוא נשתנה טבעם וצבע עורם ונקראו מחז"ל כושי לווקן גיחור [כברכות נ"ח ב'], אלא אפי' הנולדים באקלים אחד אין אחד דומה בתוארו לחבירו:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם: ר"ל כדי להזהיר לכל חוטא שיחשוב א"ע לא א' ושפל, אלא ישקיף על רבוי הבנים שיתקוממו ברוב הימים ממנו, כאלו הוא עולם מלא, ואיך ישחית כל הרבבות יוצאי יריכו עבור חטא א', כאדם הראשון שהשחית כל הדורות. ומעתה שוב גומר התנא דברי האיום לעדים:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת: ר"ל הואיל שכן' למה נכניס עצמינו בדאגה זאת להעיד, שמא טעינו בעדותינו:

והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד: דמפורש ענשכם אם לא תגידו:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה: דנוח לנו לעמוד באם לא יגיד, ולא להסתכן בדמו של זה:

באבוד רשעים רנה: ויש שכר לפעלותכם:

בועז

הלכתא גבירתא