עיקר תוי"ט על סנהדרין ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה סנהדרין ד: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) הר"מ בפירושו. אבל בחבורו כתב אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה. וכן הוא בגמרא:

(ב) (על המשנה) מה בין כו'. אע"ג דשוין בדרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד כו'. לענין מילי דתליא בזכות וחובה אין להשוותם, דלא שייך בדיני ממונות. תוס':

(ג) (על המשנה) לזכות. שנאמר אם לא שכב איש אותך כו' הנקי, דתחלת התנאי לזכות. וכן אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא:

(ד) (על המשנה) שנים כו'. כדילפינן במתניתין בסוף פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות כו', וליכא לאוקמה בדיני ממונות כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך, אבל אתה מטה משפט שור הנסקל, וכ"ש שאר דיני ממונות. רש"י:

(ה) (על המשנה) לזכות כו'. בגמרא ילפינן ליה מקרא:

(ו) (על הברטנורא) היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. רש"י:

(ז) (על המשנה) א"י כו'. סברא היא, דבעינן והצילו. ובגמרא מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזיר, דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחרי ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים, חוזר ומלמד חובה. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) פירש"י, משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום:

(ט) (על הברטנורא) דכתיב ושפטו, ועיקר משפט היינו גמר דין. רש"י. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ביום. ותחילת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בלילה. אם רצו. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) ה"ק, שאם יראוהו בע"ש לחובה בעו למעבד הלנה ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת, דבו ביום אי אפשר וכו'. והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו הוא עינוי הדין. גמרא. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ודאי לגופיה איצטריך אי לחלק אי ללאו, אלא מושבות קשה ליה, דמכדי חובת הגוף הוא כו'. אלא מה להלן מאי מושבות ב"ד, אף מושבות האמור כאן ב"ד. גמרא:

(ב)

(יד) (על המשנה) הטומאות כו'. אם בא אדם לשאול על דבר טהרות, מתחילין מן הגדול, שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר דמסתמא נמי דינא הכי. וכן בברייתא בגמרא ובר"מ ליתא. אך הר"ם לענין הולכין אחר הרוב חשיב להו נמי:

(טו) (על הברטנורא) משא"כ כשאומרים הקטנים תחלה, אינם נוטים מדברי המופלא שאומר לאחריהם אלא שעומדים בדבריהם. וכתבו התוס' דאפשר לפרש דקרא בדיני נפשות הוא דכתיב. ועיין תוספות יו"ט:

(טז) (על הברטנורא) דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. הרי"ף. וכתבו התוספ', דכ"ש כשאביו מישראל:

(יז) (על הברטנורא) היינו חוץ מירושלים. כמ"ש פ"ד דקדושין משנה ה':

(יח) (על המשנה) המשיאין כו'. המיוחסים וראוים להשיא בנותיהם לכהנים. רש"י:

(ג)

(יט) (על המשנה) סנהדרין. אף של עשרים ושלשה. רש"י:

(כ) (על ה) לפי שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואים זה את זה. רש"י:

(כא) (על הברטנורא) שבית המקדש באמצע של עולם. רש"י. ושררך הוא הטבור. וכמו שהטבור אינו ממש באמצע כן גם בית המקדש אינו ממש באמצע, אבל על צד הקירוב הוא:

(כב) (על המשנה) המזכין כו'. פלוני חייב ומן הטעם הזה, ופלוני זיכה ומן הטעם הזה. רש"י. וטעמא, כדי שאם יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות לא ימנו אלא אחד (כדילפינן ליה מקרא). אי נמי, נפקא מינה למחייבין דאי למחר יחזור מטעמו ויחייבו מטעם אחר לבעי עוד הלנת דין. גמרא:

(כג) (על הברטנורא) הר"מ. ותמיהני דשפיר קאמר ר"י. ורש"י פירש בדת"ק ששניהם כותבין דברי המזכין וגם דברי המחייבין. ור"י חייש שמא מרוב הטורח יטעו:

(ד)

(כד) (על הברטנורא) כלומר לעשות שנים של כ"ד. ומסיים רש"י ולא לעשות שורות קטנות, ולא שתים של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים, הלכך עבדי שלש שורות:

(כה) (על המשנה) לפניהם. אף הן כעגולה. אלא שהגדו. לים יושבין על הספסלים והתלמידים על הקרקע. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא כולן בסוף השורות, וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה. מפני שהקטן כו'. רש"י:

(ה)

(כז) (על המשנה) ומאיימין כו'. אחרי שאמרו העדים ראינו זה, או פלוני שעבר עבירה פלונית, אמרו להם מכירים אתם אותו התריתם בו, ואמרו העדים היתה לו התראה ומבירין אנו אותו. הר"מ. וכן נמי בדיני ממונות כדמוכח לשון המשנה ו' פ"ג. ועתוי"ט:

(כח) (על המשנה) מאומד. לאו דבדיני ממונות אמדינן, דהא תנא במ"ו פ"ג אם אמר הוא כו' לא אמר כלום. אלא אף על גב דפסולי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:

(כט) (על המשנה) מפי עד. כלומר שמענו עד מעיד בב"ד אחר:

(ל) (על המשנה) מפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. משא"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר, שזה אינו מבורר כלל. ובגמרא לא גרסינן שמענו. וי"ל דמפי עד ומפי אדם פירוש דמשמועה הוא:

(לא) (על המשנה) ד"א כו'. אין זה מן האיום, אלא דמתניתין מפרש לקרא:

(לב) (על המשנה) לפיכך כו'. כל זה אומר להם. רש"י:

(לג) (על המשנה) ומפני כו'. הר"מ לא העתיקו:

(לד) (על המשנה) ולהגיד. לדורות הבאים. רש"י.

(לה) (על המשנה) בחותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש"י:

(לו) (על המשנה) אדה"ר. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם, בו ישתתפו כל האדם. ואע"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעית רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הר"מ:

(לז) (על המשנה) בשבילי כו'. כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד א"ע מן העולם בעבירה אחת, וימשך ממנו. רש"י:

(לח) (על הברטנורא) כלומר אף על פי שאנו יודעין האמת לב אדם נוקף עליו שמא לא כיון אל האמת ויש לו לדאוג על כל האיומים הללו: