משנה סנהדרין ד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ד · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

דיני הטומאות והטהרות יד מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד.

הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים, לוים, וישראלים המשיאין לכהונהיח.

נוסח הרמב"ם

דיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים ולויים וישראל המשיאין לכהונה.

פירוש הרמב"ם

דיני (ממונות)‏[1] הטמאות והטהרות מתחילין מן כו': בדיני נפשות אין שומעין דברי הגדול אלא עד לאחר הכל לפי שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה על ריב והוא כתוב רב כלומר מה שידבר בו הגדול בחכמה לא תחלוק עליו ולפיכך אין שומעין דעתו אלא בסוף. ומה שאמר הכל כשרים לדון ואפילו גר הוא כשאמו מישראל וכמו כן ממזר כשר לדון דיני ממונות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מן הצד - מן הקטנים בחכמה שהיו יושבים בצד. דאמר קרא (שם כג) לא תענה על ריב. וכתיב רב, כלומר לא תענה על מופלא שבבית דין ולנטות מדבריו טו, לפיכך אין שומעין דבריו אלא בסוף:

הכל כשרים לדון - ואפילו גר. והוא שתהא אמו מישראל טז. וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות יז:

ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות - דכתיב (שמות יח) והקל מעליך ונשאו אתך, בדומין לך, מה משה רבינו מיוחס אף בי"ד מיוחסים:

פירוש תוספות יום טוב

הטומאות והטהרות. אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול. שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר. דמסתמא נמי דינא הכי ובברייתא בגמרא דף ל"ו יש ג"כ לתמוה דתניא והטהרות והטומאות וכו'. דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו' ולא קא חשיב לאסור ומיתר כלל. לא ברישא ולא בסיפא והרמב"ם בפ' י"א מרלכות סנהדרין העתיקם כלשונם. אף בריש פ"ח לענין הולכין אחר הרוב. כתב במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן וכו':

מתחילין מן הגדול. כי כן מדת החכמים שלח לדבר בפני מי שגדול ממנו. וכמ"ש בס"ד פרק דלעיל משנה ז'. וכן אמרו בגמרא דכל מנינא דבי רבי אפילו לענין ממונא מן הצד הוו מתחלי ופירש רש"י מפני ענוה יתירה שהיתה בו ע"כ. ש"מ דההתחלה שמן הגדול לחלוק לו כבוד היא:

מן הצד. פירש הר"ב מן הקטנים וכו' דאמר קרא וכו'. כלומר לא תענה על מופלא שבב"ד ולנטות מדבריו משא"כ כשאומרים הקטנים תחלה אינם נוטים מדברי המופלא שאומר אחריהם. אלא שעומדין בדבריהם. ואף על גב דלנטות דרשינן ליה בדיני ממונות נמי כמ"ש בסוף פ"ק בדבור ואין ב"ד שקול וכו'. כתבו התוספות דאפ"ה אפשר לפרש לא תענה על רב בדיני נפשות. ע"כ. וכתבו עוד דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן. ומ"מ דרך שאילה יכולין לענות. ע"כ. ונ"ל שכיונו קרוב למ"ש נ"י בשם המפרשים ז"ל דלאו למימרא דאסור לענות על רב. דאדרבא אסור לו לשתוק. שהרי בדיני נפשות אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות שומעין לו. ותלמיד היושב לפני רבו וכו'. אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב. כלומר שידברו הם החלה. ולא מפני כבודו. אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו. ומפני כך חששו בזה לדיני נפשות מתוך חומר שבהם. אבל בד"מ אין אנו חוששים כ"כ. ע"כ. שנראין דבריו דאע"ג דקרא דלא תענה משתעי נמי בד"מ. מ"מ לא חששו חכמים לעשות תקנה בכך שלא יצטרך לענות פן יכניס דבריו. כי אין לחוש שיכניס דבריו. והיינו נמי דברי התוספות בד"מ לא חיישי' לתקן דבר. דקרא קאמר לעשות במקום שצריך לעשות ולא במקום שאין לחוש. אע"ג דקרא בתרוייהו קא משתעי: מסר הדבר לחכמים לתקן במקום שצריך. ומ"ש ומ"מ דרך שאילה כו' מתרצים הא דאחד מן התלמידים כו'. דזהו דרך שאילה. וזה דלא כנ"י. ואם נאחז החבל בשני ראשיו שנאמר דלא תענה בדיני נפשות כדכתבתי מעיקרא בשם התוספות ונאמר דאחד מן התלמידים דרך שאילה כמ"ש עתה בשמם. נוכל ג"כ להניח הא דלא תענה במשמעותן של הדברים למימרא דאסור לענות וכו'. וכן היא דעת הרמב"ם שכתב בפירושו שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה וגו'. ע"כ. ולשון הר"ב סובל יותר לפרש שדעתו היא ג"כ שאסור וכו'. ואיכא למידק אהא דכתב הר"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה. כדמוכח ממשנה ד'. ואמאי כיון דלא קפיד קרא אלא על הרב שהוא המופלא דלא תענה עליו. נתחיל ממי שאחריו דליכא קפידא גביה ומתקיים ג"כ שאין השאר מדברים בפני מי שגדול מהם. ונ"ל דטעמא הוא משום שזהו כבודו של המופלא יותר להתחיל מן הקטן שבקטנים מלהתחיל ממי שהוא גדול אחריו כדאמרינן בעלמא. [ע"ז נ"ח]. כלום גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו כך נראה לי. ולא ראיתי להעתיק דבר חכמת שלמה בטעם שמתחילין מקטן שבקטנים כי פירושו דחוק מאוד. גם בל' רש"י שנסמך עליו בדף ל"ו. שכתוב בפירש"י מתחיל מן הצד שלא ישמע אחר וכו' יש מגיהין שישמע וכו' ואין להאריך בזה. ודעת הרמב"ם בפרק י' ובפרק י"א מחבורו גם בפירושו אין לי בו הכרע אם דעתו להתחיל דוקא בקטן שבקטנים אם לא:

הכל כשרים לדון דיני ממונות. כתב הר"ב ואפילו גר והוא שתהא אמו מישראל. כדמייתי לה הרי"ף בפרק מצות חליצה. דכתיב (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. כל משימות שאתה משים עליך. לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. ושם [דף ק"ב] כתבו התוספות דכל שכן כשאביו מישראל. ומ"ש הר"ב וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות. היינו חוץ מירושלים כדתנן במשנה ה' פ"ד דקדושין ועיין מ"ש שם:

ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות. כ' הר"ב דכתיב ונשאו אתך עיין מ"ש שם בקדושין. ומ"ש במכילתין סוף פ"ק ועיין בפירש הר"ב משנה ח' פ"ט דמנחות ומ"ש שם [ד"ה סומא]:

המשיאין לכהונה. המיוחסים וראויים להשיא בנותיהם לכהנים. רש"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על המשנה) הטומאות כו'. אם בא אדם לשאול על דבר טהרות, מתחילין מן הגדול, שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר דמסתמא נמי דינא הכי. וכן בברייתא בגמרא ובר"מ ליתא. אך הר"ם לענין הולכין אחר הרוב חשיב להו נמי:

(טו) (על הברטנורא) משא"כ כשאומרים הקטנים תחלה, אינם נוטים מדברי המופלא שאומר לאחריהם אלא שעומדים בדבריהם. וכתבו התוס' דאפשר לפרש דקרא בדיני נפשות הוא דכתיב. ועיין תוספות יו"ט:

(טז) (על הברטנורא) דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. הרי"ף. וכתבו התוספ', דכ"ש כשאביו מישראל:

(יז) (על הברטנורא) היינו חוץ מירושלים. כמ"ש פ"ד דקדושין משנה ה':

(יח) (על המשנה) המשיאין כו'. המיוחסים וראוים להשיא בנותיהם לכהנים. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

דיני הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול:    בגיטין פ' הניזקין (גיטין דף נ"ט) אמרינן דכולהו מנינים דרבי מן הצד היו מתחילין ופירשו תוס' ז"ל שאינו חולק אמתני' דהכא אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה והכי משמע דמשני לה נמי בגמרא דילן אבל רש"י ז"ל משמע מתוך פירושו דהתם דחולק דס"ל דקרא דלא תענה על ריב קאי אכל דינים אפילו אדיני ממונות אבל כאן בגמרא דהכא פירש דמשום ענוה יתירה שהיתה בו ע"כ. וי"ס מוגה בהן דיני ממונות והטומאות והטהרות ונראה דטעות הוא אכן בברייתא גרסינן ליה ואע"ג דהתם בגיטין קאמר האנן תנן דיני ממונות והטהרות והטומאות ולא הגיה עליו רש"ל שם כלומר רק דגרסינן טהרות קודם טומאות אפשר דאשתמיטתי' וודאי דממונות אינה מן המשנה אע"ג דבירושלמי איתא בין בסדר המשנה בין בפסקא וכן ג"כ בבבלי דוק. אכן הר"ר יוסף ז"ל הגיה ודיני ממונות והטהרות והטומאות ע"כ:

ודיני נפשות מתחילין מן הצד:    תוס' פ"ק דמגלה ד' י"ד. ופי' רש"י ז"ל הכא במתני' מן הצד מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו ע"כ. ובגמרא פי' כדי שלא ישמע אחד דברי אחד מן המזכין ויסכים עמו ע"כ כלומר ומהאי טעמא אין מתחילין אפילו מאותם הסמוכים למופלא בית דין אלא מן הקטנים ועיין בהגהת ר"ש לוריא ז"ל. וגם תוס' ז"ל כתבו דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות ע"כ. ותלמיד שצריך לגמריה דגדול ממנו ולא לסבריה נמנה רבו לאחד והוא לאחד אבל בשאר תלמידים דצריכים נמי לסבריה אין מונין להם אלא אחד ודיני ממונות שוה לענין זה לדיני נפשות אבל הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד מומחה אפילו שאר תלמידים נמנין בשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתניא הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים גם זה בנמוקי יוסף:

הכל כשרין לדין דיני ממונות:    פ' עשרה יוחסין (קידושין ד' ע"ו.) ועיין במ"ש שם סי' ה' והכל לאתויי גר או ממזר והא דתנן בפ' בא סימן ויש שכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות דקשיא תרתי למה לי הא פריך לה בגמרא הכא והתם תנינא חדא זימנא ומשני חד לאתויי גר וחד לאתויי ממזר וצריכא דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמעינן ממזר דבא מטפה כשרה אבל גר דלא בא מטפה כשרה אימא לא צריכא. ובסמ"ג עשין סימן נ"ב מפרש דלאתויי גר דקאמר היינו לדון גר חברו אבל לא ישראל ע"כ. וכן פירשו ג"כ תוס' ז"ל. ואם אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ"ט תרי בישראל כתיבי כן כתוב בהרי"ף ושאר פוסקים ז"ל. ואמרינן בגמרא עשרה דברים תנן חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא משום דאין הכל כשרים לדיני נפשות ודבעינן עשרים ושלשה לדיני נפשות מחד קרא נפקי דמ"ט ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן עשרים ושלשה דהיינו סנהדרין ובסנהדרין כתוב ונשאו אתך בדומין לך מיוחסים כמותך חשבינן להו בגמרא חד ואיכא אחריתי הא דתניא בברייתא בגמרא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי וחלופיהם במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ובירושלמי אנן תנינן תשע תני ר' חייא חד עשר הי נינהו תרתי אחרנייתא כסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות ויושב בדינו של שור ר' יוסי ב"ר חנינא אמר תלת עשר והי נינהו תרי אחרנייתא דנין שני דיני ממונות ביום אחד ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד א"ר אבין ואפילו נואף ונואפת ע"כ

[הגה"ה אם אין טעות נראה דאפשר לומר דר' יוחנן מוסיף על דברי ר' חייא חד דהוו י"ב ור' יוסי ב"ר חנינא מוסף על דברי ר' יוחנן חד דהוו י"ג או אפשר דר' אבהו בשם ר' יוחנן לא נזכר כדי להוסיף האחרים וכדמשמע הלשון ועדיין צריך אני למודעי]. וכתבו תוס' בפירקין דף ל"ה והא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו נואף ונואפת בפ' נגמר הדין מוקי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק ע"כ:

המשיאין לכהונה:    וביד ר"פ שני דהלכות סנהדרין וסי' ט' ובפ' עשירי סי' ו' ובפי"א סי' ו' י"א. ובטור ח"מ פי' ז':

תפארת ישראל

יכין

דיני הטומאות והטהרות:    כולל נמי איסור והיתר [כויקרא פי"א ד'] וכן בלשון חכמים:

מתחילין מן הגדול:    הגדול שבהדיינים אומר תחלה דעתו, שכך דרך החכמים, שאין הקטן מדבר לפני הגדול ממנו:

דיני נפשות מתחילין מן הצד:    שכך מושב הסנהדרין, הקטנים בחכמה יושבין מן הצד מכאן ומכאן, והגדולים יושבים באמצע, וכשמתחילין לישא וליתן, מתחילין מהקטנים שיושבין מהצד שיאמרו דעתן, ואח"כ אומר הגדול דעתו, משום דכתיב לא תענה על ריב, קרי בי' על רב שבסנהדרין. ומיהו קרא אסמכתא הוא. וטעם הדבר דחיישינן שיתבוששו הקטנים לסתור דברי הגדולים, ולרמב"ם איסור גמור הוא לומר דעתו נגד דעת הגדול שבסנהדרין, ורק דרך שאלה שרי:

הכל כשרין לדון דיני ממונות:    ואפילו גר, והוא שאמו מישראל:

אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה:    ר"ל מיוחסין שראויין להשיא בנותיהן לכהונה:קטע סוף=יכין ב/>

משנה ג

סנהדרין היתה:    מושבם בלשכת הגזית:

וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין:    וכותבין גם טעם כל א':

ואחד כותב דברי המחייבין והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין:    כדי שיהיו ב' עדים על המחייבין והמזכין. והא דלא אסתגי גם ר"י בב' ושיכתוב כל אחד דברי מזכין ודברי מחייבין, ויהיו שפיר שני עדים על כל דבר. נ"ל דה"ט כדי שלא יהיו כת הסיפרים המעידין לזכות, יהיו הן עצמן המעידין לחובה, משא"כ במצורף הג' לכל א', הרי כאן שני עדיות [כב"ב פ"ג מ"ד]. א"נ אי פיישו תרווייהו במילייהו חיישי' דלמא גייז כריש גיטין:קטע סוף=יכין ג/>

משנה ד

ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם:    ואף הן בעגול, רק שהב"ד יושבין על ספסלין, והתלמידים ע"ג קרקע בג' שורות עגולים זאת אחורי זאת, וכל שורה של כ"ג, וכשהיה בהסנהדרין א' מהמחייבים יותר על המזכין, והרי הטייה לרעה אינה על פי א', אז מוסיפין מאלו השורות ב' ב' עד ע"א, ואם גם אז לא נתרבו המחייבין ב' על המזכין, פוטרין הנידון:

היו צריכין לסמוך:    כגון שמת אחד מהסנהדרין:

ולא היה:    כל א' מג' הנבררים:

אלא יושב במקום הראוי לו:    בסוף השורה שבא לשם:קטע סוף=יכין ד/>

משנה ה

שמא תאמרו מאומד:    שכך אמדתם בדעתכם כעדותכם:

ומשמועה:    ששמעתם כך מאדם שאינו ידוע מי הוא:

עד מפי עד:    ששמעתם מעד שהעיד כן בב"ד אחר:

ומפי אדם נאמן שמענו:    ר"ל מאדם הניכר לכם שלא ישקר:

דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו:    מדלא קאמר מחזיר ממון, ש"מ דה"ק אדם שהעידו עליו שקר לא הפסיד אלא ממון, ולפיכך מתכפר לו להעד כשיתן לו המעות שהפסידו:

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם:    וכולן אינן בהחזרה:

דבר אחר:    אינו מן האיום של סנהדרין להעדים, רק פירושא דקרא נקט תנא:

דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים:    מדלא ידע במה ימיתו היה מכה אותו בעצים ואח"כ באבנים:

לפיכך נברא אדם יחידי:    אסוקי מלתא דאיום הוא, ור"ל כל הברואים נבראו הרבה זכרים והרבה נקבות כמ"ש חית הארץ למינה, משא"כ אדם נברא רק זכר אחד ויקח אחת מצלעותיו ועשאה נקיבה:

ומפני שלום הבריות:    גם זה אינו מכלל האיום, רק טעם דקרא קדריש בכמה אופנים:

ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו:    לא לבד במראה שיש שהם שחורים כפחם ככושי ונעגער והאטענטאטען, ויש לבנים כשלג, כגון זאמעידען ואלבאנוס, ויש אדומים ביותר כגון תושבי אמעריקא, ועוד הרבה מצבעים שונים, די"ל דע"י שהם זה אלפים שנה באקלים ההוא נשתנה טבעם וצבע עורם ונקראו מחז"ל כושי לווקן גיחור [כברכות נ"ח ב'], אלא אפי' הנולדים באקלים אחד אין אחד דומה בתוארו לחבירו:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם:    ר"ל כדי להזהיר לכל חוטא שיחשוב א"ע לא א' ושפל, אלא ישקיף על רבוי הבנים שיתקוממו ברוב הימים ממנו, כאלו הוא עולם מלא, ואיך ישחית כל הרבבות יוצאי יריכו עבור חטא א', כאדם הראשון שהשחית כל הדורות. ומעתה שוב גומר התנא דברי האיום לעדים:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת:    ר"ל הואיל שכן' למה נכניס עצמינו בדאגה זאת להעיד, שמא טעינו בעדותינו:

והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד:    דמפורש ענשכם אם לא תגידו:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה:    דנוח לנו לעמוד באם לא יגיד, ולא להסתכן בדמו של זה:

באבוד רשעים רנה:    ויש שכר לפעלותכם:

בועז

הלכתא גבירתא

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי לו א  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם יא א  

  1. ^ [בדפוס נאפולי שנת רנ"ב ובדפוס וויניציאה שנת הש"ז ליתא לתיבת ממונות וכן בסה"מ ג"כ ליתא.]