משנה נזיר ו ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ו · משנה ה | >>

[עריכה]

שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.

חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן, שהטומאה והתגלחת סותרין, והיוצא מן הגפן אינו סותר.

חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה^יד.

וחומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בְּנָזִיר:

הַטֻּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.

חֹמֶר בַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת מִבַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן,

שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת סוֹתְרִין,

וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֵינוֹ סוֹתֵר.

חֹמֶר בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִבַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת,

שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן לֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ,

וְטֻמְאָה וְתִגְלַחַת הֻתְּרוּ מִכְּלָלָן בְּתִגְלַחַת מִצְוָה וּבְמֵת מִצְוָה.

וְחֹמֶר בַּטֻּמְאָה מִבַּתִּגְלַחַת,

שֶׁהַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל,

וְחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן;

וְתִגְלַחַת אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם,

וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

שלשה מינים - אסורים בנזיר,

הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.

חומר בטומאה, ובתגלחת - מביוצא מן הגפן,

שהטומאה, והתגלחת - סותרים,

והיוצא מן הגפן - אינו סותר.

חומר ביוצא מן הגפן - מבטומאה, ומבתגלחת,

שלא הותר - מכלל היוצא מן הגפן,

והותר - בתגלחת מצוה, ובמת מצוה.

חומר בטומאה - מבתגלחת,

שהטומאה - סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן,

ותגלחת - אינה סותרת אלא שלשים יום, ואין חייבין עליה קרבן.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כתוב בתורה "מיין ושכר יזיר"(במדבר ו, ג) ואמרו בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות.

אבל בטומאה לא אמר "לא יטמא" בלבד, אבל אמר "לאביו ולאמו לא יטמא"(במדבר ו, ג), ובא בקבלה לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.

ומת מצוה - הוא מת שאין לו קוברין.

ותגלחת מצוה - הוא שפגע בו צרעת בימי הנזירות ונרפא ממנו, שהתגלחת מצות עשה שנאמר "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו"(ויקרא יד, ט).

והעיקר בכל התורה מה שאמרו, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה.

וזהו עניין הותר מכללו - רוצה לומר שיש שם צד שמותר בהם אלו הדברים האסורים, ויהיה מותר בהם.

והעניין כולו מבואר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שהטומאה והתגלחת סותרים - דכתיב בטומאה (שם), והימים הראשונים יפלו. ותגלחת סותרת שלשים דבעינן גדל פרע שער ראשו (שם) ואין גידול פרע פחות מל' יום:

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו - כגון לשתות יין מצוה, דאמרינן מיין ושכר יזיר (שם) לאסור יין מצוה כיין הרשות ^יב:

טומאה ותגלחת הותרו מכללן - טומאה, למת מצוה, דכתיב (במדבר ו) לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. ותגלחת, לנזיר מצורע, דאתי עשה דוגלח את כל שערו (ויקרא יד) ודחי את לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו (במדבר ו) ^יג:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו. פי' הר"ב כגון לשתות יין מצוה דאמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מסיים הרמב"ם. אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד. אבל אמר לאביו וכו'. משמע דמדסתם וכתב מיין ושכר יזיר ילפינן והכל בכלל ואפילו דמצוה. אבל בגמ' בפ"ק דף ג' ע"ב. משמע בהדיא דמיתורא קא דרשינן דהא כבר כתיב (במדבר ו) מכל אשר יעשה מגפן היין ואע"ג דדרשינן נמי לחייב בנזירות לנוזר מן האחד בלבד. כמ"ש בפרק קמא משנה ב'. הא אמרינן התם דאם כן לימא קרא מיין מאי ושכר שמע מיניה תרתי. עוד שם בגמ' יין דמצוה מאי היא. קדושא ואבדלתא ליכא למימר שאף על פי שמצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו. זה שמקדשין על היין מד"ס הוא [כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת] ואם כן קרא יתירה לאו להכי אצטריך. ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ"ל קרא יתירה דחייל עליה נזירות אף על גב שנשבע לשתות. כ"פ התוספות וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות:

בתגלחת מצוה. פירש הר"ב דמצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהא איכא נמי עשה דגדל פרע שער ראשו [וכ"כ הרמב"ם עצמו בתחלת הל' נזירות שזו מצות עשה היא ועוד מנה שם מצות עשה דכל היוצא מפיו יעשה] ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. וכמ"ש במשנה יו"ד פ"ד דיבמות. ובגמ' [מקשינן] ותגלחת לא תותר מכללה קל וחומר מיין וכו'. אמר רחמנא ראשו אמר רחמנא זקנו פי' גבי מצורע. וכן לעיל דף מ"א. ושם פי' התוספות בהדיא דלהכי איצטריך ראשו דאל"ה הוה מקיימינן בנזיר ומצורע דיגלח כל שערו בשאר גופו. אבל ראשו יהיה אסור לגלח דלא אתי עשה דוגלח דמצורע ודחי לא תעשה דנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע שער ראשו. שוב ראיתי בספ"ז מהלכות נזירות שהרמב"ם עצמו הקשה קושיא זו דהא ל"ת ועשה הוא. וניחא ליה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה. ע"כ. והשיג עליו הראב"ד דבריש יבמות [דף ה] אמרו דהוה ליה לא תעשה ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ. ומיהו התם לא אמרו כך אלא דלא ליליף מנזיר מצורע לכל התורה שיהיה דוחה לא תעשה ועשה. אבל דביה גופיה דחי ילפינן מראשו וזקנו [ואיצטריך תרווייהו כדאיתא התם] ומעתה סוגיא דהכא ודהתם דלא כהרמב"ם. ומ"ש הכ"מ בישוב זה דגמרא חדא מתרי טעמי נקט אינו מתיישב כלל דבשלמא לענין דלא ליליף מינייהו בעלמא איכא למימר דחד מתרתי נקט אבל אי איתא סברת הרמב"ם. דאין כאן עשה כלל למאי איצטריך למכתב ראשו וזקנו. ואפשר דלסברא של הרמב"ם אה"נ דראשו וזקנו לא אתי אלא להקפה. כאידך ברייתא דבריש יבמות:

ובמת מצוה. פירש הר"ב דכתיב לאביו וכו'. גמרא דהכא ודריש פרק דלקמן. ומה שכתב הרמב"ם בסוף פרק ז' מהלכות נזירות. ודברים אלו דברי קבלה הם. רי"ל כמ"ש בפירושו ובא בקבלה לאביו לא יטמא. אבל מטמא למת מצוה ע"כ. ותניא איזו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. גמרא דף מ"ג ע"ב:

וקרבנותיו שתי תורים או שני בני יונה. אחד לעולה. ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם:

ואינו מביא קרבן אלא א"כ היה מעורב שמש. ולכאורה קאי אמצורע והכי קאמר ומצורע [טהרתו] תלויה בתגלחתו וכי גלח צריך שיטבול ואינו מביא קרבן עד שיעריב שמשו אחר שטבל. אי נמי יש לפרש דקאי אנזיר. וכן רש"י מפרש ונזיר אינו מביא קרבנותיו. אלא א"כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי. אע"ג דלדידי' במצורע אין צריך הערב שמש [כדמסיים בהדיא ויהיב טעמא. לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה הראשונה דהא כתיב ביה וטהר ע"כ] מכל מקום נוכל לפרש אף לדעת הר"ב דאנזיר קאי וכן נראה שפירש הרמב"ם. וכך כתב בחיבורו הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים. כשיטבול. יעריב שמשו. ויביא קרבנותיו למחר. והכ"מ לא כתב מנין לו ונ"ל דהיינו הך בבא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יב) (על הברטנורא) אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אבל אמר לאביו כו' משמע דמדסתם וכתב מיין ושכר יזיר ילפינן והכל בכלל ואפילו דמצוה הר"מ כו'. ובגמרא יין דמצוה מאי היא קדושא ואבדלתא ליכא למימר שאע"פ שקידוש יום השבת בדברים דבר תורה הוא זה שמקדשין על היין מדברי סופרים הוא כו' ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ"ל דחייל עליה נזירות אע"ג שנשבע לשתות:

(יג) (על הברטנורא)} ותימה דהא איכא נמי עשה דגדל פרע שער ראשו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ובגמרא פריך ותגלחת לא הותר מכללה קל וחומר מיין כו' ומשני אמר קרא ראשו ואמר קר זקנו. ופירשו התוספ' דאי לאו קרא הוה מקיימינן הגילוח בשאר גופו אבל ראשו יהיה אסור מטעם דאין עשה כו'. והר"מ מישב מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אין קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה. ואפשר דס"ל כאידך תנא דראשו להקפה אתי. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) ובמת מצוה. תניא איזו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

והיוצא מן הגפן אינו סותר: ביד שם ריש פרק ששי. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר היוצא מן הגפן מכללו וטומאה ותגלחת הותר מכללן בתגלחת מצוה וכו':

וטומאה ותגלחת הותרו מכללן: ביד שם פ"ז סימן י"א וז"ל הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה ואסור ביין מצוה כיין הרשות כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עליו לשתות ואח"כ נדר בנזיר חלה נזירות על השבועה ואסור ואין צ"ל שהוא אסור ביין קדוש והבדלה שאינם אלא מדברי סופרים ע"כ. והכא בגמרא מסתם קא סתים לה דנפקא לן מקרא דיין ושכר לאסור יין מצוה כיין הרשות אמנם בפ"ק דף ד' נפקא לן אליבא דר"ש מיתורא דושכר כמו שרמזתי בפ"ק סימן ב'. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם ספ"ז וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וגו' וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל (ונבטלה) עשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו ע"כ:

ובמת מצוה: היינו שאין לו קוברין אבל אם כשקורא לבני אדם עונין אותו אין זה מת מצוה:

וחייבי' עליה קרבן: אשם ותורין או בני יונה:

ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום: אפילו בנזירות מרובה:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

שלשה מינין אסורין בנזיר: כמו אמר מר הוא. ונראה לי דלהכי נקט משנה ה' סמוך אחר משנה ד' כדי לאשמעינן טעמא דמשנה ד', דלהכי אצטריך למנקט במשנה ד' בכל אחד מחיובי נזיר שיש חילוק בין שהתרו בו בינתיים או לא. ה"ט משום שיש חומר בכל א' מבחבירו כמפורש במשנה ה', ודו"ק. ולהכי לא הוה שמעינן בחד מחבריה:

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו: אפילו נשבע לשתות יין:

בתגלחת מצוה: בנזיר מצורע שחייב לגלח כשנטהר מצרעתו, וה"ט משום דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר, משום דישנן בשאלה [ותו דעשה דמצורע אלים שמתירו לאשתו וגדול השלום [כתוס' ב"מ ד"ל]:

ובמת מצוה: שאין לו קוברין מיהו אף שמותרין זה להטמא וזה לגלח, על כל פנים סותרין הן, מה שמנו כל חד כדיניה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי