ברטנורא על נזיר ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה - דכתיב (במדבר ו) על כל נפשות מת. לא יבא:

התגלחת - דכתיב (שם) תער לא יעבור על ראשו:

והיוצא מן הגפן - דכתיב (שם) וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

כל היוצא מן הגפן - כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים מצטרפין לכזית ללקות עליהן:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית - וה"ה לשיעור שתיה בכזית . דכיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל, גמרינן מינה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:

משנה רא - שונה עד שי. שתה רביעית יין. אבל משנה ראשונה איפכא שמעינן לה, דגמרינן אכילה משתייה, ושיעור שתייה בנזיר רביעית, דגמרינן שכר שכר ממקדש, ומה שיעור איסור שתייה ברביעית, אף שיעור איסור אכילה ברביעית:

אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב - דס"ל לר' עקיבא שיעור איסורי נזיר בין באכילה בין בשתיה בכזית, והיתר מצטרך לאיסור להשלים לכשיעור. ואין הלכה כר"ע:

(ב)

עד שיאכל שני חרצנים וזגן - דכתיב (במדבר ו) מחרצנים ועד זג, ומיעוט חרצנים שנים ויש, להם זג אחד . ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית:

רבי יוסי אומר שלא תטעה - רבי יוסי היה נותן סימן שלא תטעה:

זוג של בהמה - שהחיצון קרוי זוג:

(ג)

סתם נזירות שלשים יום - אע"ג דתני לה לעיל, משום דבעי למיתני סיפא גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום, הדר תנא ליה הכא:

פותר שלשים יום - כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של שלשים יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה :

או שפפסף כל שהוא - שעקר והשיר אפילו שער אחד, חייב, דכתיב (במדבר ו) תער לא יעבור, לרבות כל המעבירין :

חופף - מחכך בידו:

ומפספפ - בצפרניו או בכלי, ובלבד שלא יתכוין להשיר, דדבר שאין מתכוין מותר:

אבל לא סורק - במסרק דהוי פסיק רישיה ואסור. אע"ג דהמשיר אפילו שער א' לוקה, מ"מ אינו סותר ל' יום עד שיגלח רוב שערו בתער או במספרים בצד עיקרו של שער :

לא יחוף באדמה - מין ממיני אדמה שהיא משרת השער דהא נמי הוי פסיק רישיה. והלכה כרבי ישמעאל:

(ד)

נזיר שהיה שותה יין כל היום - ולא התרו בו אלא אחת:

אל תשתה אל תשתה - שהתרו בו בין שתייה לשתייה:

(ה)

שהטומאה והתגלחת סותרים - דכתיב בטומאה (שם), והימים הראשונים יפלו. ותגלחת סותרת שלשים דבעינן גדל פרע שער ראשו (שם) ואין גידול פרע פחות מל' יום:

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו - כגון לשתות יין מצוה, דאמרינן מיין ושכר יזיר (שם) לאסור יין מצוה כיין הרשות :

טומאה ותגלחת הותרו מכללן - טומאה, למת מצוה, דכתיב (במדבר ו) לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. ותגלחת, לנזיר מצורע, דאתי עשה דוגלח את כל שערו (ויקרא יד) ודחי את לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו (במדבר ו) :

(ו)

מגלח בשביעי ומביא קרבן בשמיני - כדכתיב (שם) וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יביא שתי תורים וגו' וכבש לאשם:

מה בין זה למצורע - דכתיב בפרשת מצורע בתגלחת שניה (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכו'. וביום השמיני יקח וכו'. וקיי"ל במצורע דאם גלח בשמיני מביא קרבן בתשיעי:

אמר לו שזה טהרתו תלויה בימיו - נזיר טהרתו תלויה בהזאת שלישי ושביעי וטבילה, הלכך כיון שטהר בשביעי אע"פ שלא גלח עד יום השמיני, מביא קרבנותיו בו ביו. ם:

אבל מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו - כדכתיב (שם) ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר כתיב ורחץ את בשרו במים, ואם טבל עד שלא גלח לא עלתה לו טבילה, הלכך אם גלח בח' אכתי צריך טבילה והערב שמש, הלכך אינו יכול להביא קרבנותיו עד תשיעי. והלכה כר"ע:

(ז)

שחט את השלמים ומגלח עליהם - דכתיב בנזיר (במדבר ו) וגלח את ראשו פתח אהל מועד, ומפרשינן לקרא הכי, וגלח את ראשו על זבח שכתוב בו פתח אהל מועד, דהיינו שלמים דכתיב בהו (ויקרא ג) ושחטו פתח אהל מועד :

שחטאת קודמת בכל מקום - לעולה ושלמים, ודין הוא שיגלח על הראשון. והלכה כרבי יהודה שמגלח על השלמים:

(ח)

ולא פירש - אע"ג דכל הקרבנות צריך שיקראו להם הבעלים שם, הכא לא צריך, דמכי אמר אלו לנזירותי הוי כאילו קרא שם לכל אחד ואחד, דכבשה אינה ראויה אלא לחטאת , וכבש לעולה, ואיל לשלמים:

ומשלח תחת הדוד - שמבשלים בו זבח השלמים:

היה מגלח במדינה - בירושלים. ואע"ג דכתיב פתח אהל מועד, לאו דוקא, אלא ללמד שאינו מגלח עד שיהיה פתח אהל מועד פתוח :

לא היה משלח תחת הדוד - דכתיב (במדבר ו) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש, מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה, יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה ונתינה תחת הדוד:

במה דברים אמורים - שבמקדש נוטל שער ומשלח תחת הדוד, בתגלחת טהרה:

אבל בתגלחת טומאה - אפילו גלח במקדש, אינו נוטל שער ומשלח תחת הדוד של אשם וחטאת העוף, דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא בנזיר טהור:

הכל משלחין - טהור במקדש ובמדינה, וטמא במקדש . חוץ מטמא שגלח במדינה, מפני ששערו נקבר. ופסק ההלכה, שאין משלח תחת הדוד אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו. ואם שילח תחת הדוד של חטאת, יצא . לא נאמר אשר תחת זבח השלמים, אלא למצוה:

(ט)

ואחר כר הותר הנזיר לשתות יין - דכתיב (במדבר ו) ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולם :

ר"ש אומר כו' - כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין, וכתיב התם (שם) אחר התגלחו את נזרו, מה להלן אחר מעשה יחידי , אף כאן אחר מעשה יחידי, הא למדת שכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים מותר לשתות יין ולהטמא למתים. וכן הלכה :

(י)

ונמצא פסול - כגון שנשפך דמו, או יצא או נטמא:

תגלחתו פסולה - הואיל ונפסל הזבח שגלח עליו, הוה ליה כגלחוהו לסטים דאמרינן לעיל לרבי אליעזר סותר שבעה ימים ולרבנן סותר שלשים יום:

וזבחיו לא עלו לו - שאר הזבחים שהקריב אחר תגלחתו הפסולה, לא עלו לו, דכיון דצריך לסתור עד שיגדל שערו, הוי כאילו הקריבן קודם זמנם:

על החטאת שלא לשמה - היינו על הזבח ונמצא פסול, דחטאת שלא לשמה פסולה. ואיידי דבעי למתני על העולה ועל השלמים פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, תנא נמי על החטאת:

על העולה ועל השלמים שלא לשמן וכו' תגלחתו פסולה - דהואיל ולא עלו לשם חובת שלמי נזיר ועולת נזיר, הוי ליה כמגלח על עולת נדבה ושלמי נדבה. ורבי שמעון סבר דאם גלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא . ואין הלכה כרבי שמעון:

אם גלח על שלשתן - אחר שהקריבו שלשתן:

ונמצא אחד מהן כשר - והשאר פסולים:

תגלחתו בשרה - לדברי הכל. דהא תנן ואם גלח על אחד משלשתן יצא:

(יא)

ר"א אומר סותר את הכל - לא כל הימים קאמר , אלא סותר כל הקרבנות. ור"א לטעמיה דאמר שלא הותר הנזיר לשתות יין אלא אחר כל המעשים כולם, אחר הבאת כל הקרבנות, וכשנטמא קודם שהקריב כולם, הוי כאילו נטמא שחרית קודם שהקריב שום אחד מהם, והוי הקרבן שהקריב כאילו הביאו תוך מלאת:

וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר - פירוש, לכשיטהר. ואותו הזבח שהביא בטהרה לא יחזור ויביאנו. רבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומותר לגלח . הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת ולא יסתור אותו זבח, אבל שאר הזבחים שהקריב משנטמא, ודאי סותר, דקרא קפיד שיהו קרבנות נזיר כו. לן בטהרה:

מרים התרמודית - מתרמוד היתה. והלכה כחכמים: