משנה נזיר ה ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ה · משנה ג | >>

[עריכה]

מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו, מונה משעה שנדר.

נשאל לחכם והתירו, היתה לו בהמה מופרשת, תצא ותרעה ^ה בעדר.

אמרו בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות, שתצא ותרעה בעדר?

אמרו להן בית שמאי: אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש?

אמרו להם בית הלל: לא השבט קדשו?

ומה אילו טעה והניח את השבט על שמיני ועל שנים עשר, שמא עשה כלום?

אלא כתוב שקידש את העשירי, הוא קידש את התשיעי ואת אחד עשר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ,

מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר.

נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ,

הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת,

תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.

אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:

אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה, שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת,

שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר?

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי:

אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי,

וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי,

וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי,

שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:

לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ?

וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר,

שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם?

אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי,

הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מי שנדר בנזיר,

ונשאל לחכמים - ואסרו,

מונה - משעה שנזר.

נשאל לחכמים - והתירו,

והיתה לו בהמה מופרשת - תצא, ותרעה בעדר.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי:

אין אתם מודים בזו, שהוא הקדש טעות - שתצא, ותרעה בעדר?

אמרו להם בית שמאי:

אין אתם מודים, למי שטעה וקרא,

לתשיעי - עשירי, ולעשירי - תשיעי, ולאחד עשר - עשירי,

שהוא מקודש?

אמרו להם בית הלל: לא השבט - קידשו,

מה אילו טעה -

והניח את השבט על השמיני, או על שנים עשר - שמא עשה כלום,

אלא כתוב - שקידש את העשירי,

הוא קידש - את התשיעי, ואת אחד עשר.

מה שאמר מונה משעה שנדר - שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, רוצה לומר שישאר אחר הנזירות שמנה משעה שנדר, כמו הימים שבין נדרו ושאלתו לחכם שנהג בהם היתר ולא נהג הנזירות בהם, וכאילו מנה משעה שנשאל. ואמנם זה מדרבנן על דרך חומרא, אבל החיוב הוא מה שזכר שמנה משעה שנדר, ואף על פי שלא נהג נזירות אלא משנשאל לפי שהיה באותו הזמן טועה והיה סבור שלא חל עליו הנדר.

ובפרק אחרון מבכורות (הלכה ט) נתבאר שהתשיעי והעשירי ואחד עשר שלשתן מקודשין. ושם נתבאר דין כל אחד מהם והטעם בזה שהמעשר אינו מתקדש בכוונה, ואמנם הדבר תלוי בקריאת החשבון לפי שנאמר "העשירי יהיה קדש לה'"(ויקרא כז, לב) ואינו כהקדש, אבל הוא תלוי בכוונת מי שהקדיש, וכל זמן שאמר עשירי בין שנתכוון לקדושה או לא נתכוון, הגע בעצמך אם הניח השבט על השמיני והוא יודע שהוא שמיני אינו קדוש בהכאת השבט עליו, וכמו כן כשהניחו על התשיעי או על אחד עשר והוא יודע שהוא תשיעי או אחד עשר אינו קדוש. ואמנם אמר שמיני לפי שהתשיעי והעשירי ואחד עשר טעה בחשבונם:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מי שנדר בנזיר - בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר:

ונשאל לחכם ואסרו - ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין ^ג:

מונה משעה שנדר - ולא קנסינן ליה ^ד על שעבר ושתה יין, אע"ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם:

נשאל לחכם והתירו - שאמר לו שאין בלש. ון זה לשון נזירות:

תצא ותרעה בעדר - דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו ב"ש, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי:

אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות - ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש:

אמרו להם בית שמאי - לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן וכל מעשר בקר וצאן (ויקרא כז):

אמרו להם ב"ה לא השבט קידשו - בתמיה ^ו. כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות א"כ אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו', וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה ^ז:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מי שנדר בנזיר כו'. פירש הר"ב והוא לא נזהר מלשתות יין והכי נקט הרמב"ם בפרק ד' מהלכות נזירות. ובדוקא נקטי. משום דשתיית יין אינו סותר. אבל טומאה וגילוח דסותרין. כדתנן בפרק דלקמן מ"ה לא גרעי מגלח או גלחוהו לסטים דהתם מ"ג:

מונה משעה שנדר. פי' הר"ב ולא קנסינן ליה וכו'. משמע אפילו מדברי סופרים דאילו מדין תורה לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא ומדמי להו הר"ב לדברי החכמים דס"פ ב' דנדרים שפסק שם הלכה כמותם. ובגמ' דהכא מוכח דקנסינן ליה בנזירות מועטת לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. ובמרובה ל' יום. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה' נזירות. וי"ל שהר"ב סובר דהא דאמרי' בגמרא מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דאה"נ לא כר"י ולא כבר פלוגתייהו אלא כחכמים שכתבתי. ומה שתירצו בגמ' דחייה בעלמא היא:

בהמה. עיין מ"ש במשנה דלקמן:

תצא ותרעה בעדר. אע"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני דבעל מיגז גייז. אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוס':

אמרו להם ב"ה לא השבט קדשו. לשון הר"ב בתמיה משמע דה"ק דהתם שאני שעל ידי גזירת הכתוב קדשו השבט. ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אילו טעה והניח השבט כו'. משמע דאדרבה ה"ק. שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב וכדמסיים אלא כתוב כו'. וכן פירש"י כלומר לא לכך מקודש תשיעי וי"א שיהא מתקדש בשבט שעבר עליה בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו כו'. וכן פירשו התוס'. ויש לפרש דהר"ב הכי מפרש למתני' דה"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים בדרך לא כן בפרק ו' דפסחים מ"ה ובסוף פ"ג דכריתות. נ"ל:

אלא כתוב כו'. לשון הר"ב וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה ואף ב"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם כמ"ש הר"ב לעיל אלא עיקר טעמם דמתמורה ילפינן כמ"ש הר"ב בריש פרקין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ג) (על הברטנורא) ובדוקא נקט משום דשתיית יין אינו סותר אבל טומאה וגילוח דסותרין לא גרע מגלח או גלחוהו לסטים:

(ד) (על הברטנורא) משמע אפילו מד"ס דאלו מד"ת לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ותרעה כו'. אע"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני דבעל מיגז גייז, אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוספ':

(ו) (על הברטנורא) משמע דה"ק דהתם שאני שע"י גזירת הכתוב קדשו השבט, ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אלו טעה והניח השבט כו' משמע דאדרבה ה"ק שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב כו'. וי"ל דהר"ב ה"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה. וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים כדרך לא כן, בפ"י דפסחים:

(ז) (על הברטנורא) ואף ב"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם, אלא עיקר טעמא דמתמורה ילפינן:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם: וכו'. ביד פ"ד דהלכות נזירות סימן י"ג י"ד ט"ו י"ו ובפ"ט סימן ח'. והביאוה תוס' ז"ל פ' המנחות דף ק"ג:

ונשאל לחכם: אע"ג דלב"ש אין שאלה להקדש ואין שאלה לנזירות כמו שכתב רע"ב ז"ל לעיל ר"פ שני כתבו תוס' ז"ל דאפ"ה מודו שצריך שיקבל הנזירות בלשון טוב וחשוב שראוי לקבל בו נזירות אבל יש לשונות או כנויים הרבה דלא הוו קבלה כלל ועל זה נשאל לחכם אי הוי לשון נזירות אי לא. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל ונשאל לחכמים ואסרו מונה וכו' נשאל לחכמים והתירו. ס"א לחכם ואסר וכו' לחכם והתיר ע"כ. מכל מקום מלות נשאל קשה שהיה צריך לומר שאל. עוד כתב ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו' פי' אין אתם מודים בזה שתצא ותרעה בעדר אע"פ שהוא הקדש טעות ע"כ:

מונה משעה שנדר: בגמרא פריך מני מתני' אי רבנן הא אמרי בברייתא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אא"כ מונה בהן איסור כמנין הימים שנהג בהן היתר ומתני' קתני שימי איסור עולין לו מן המנין ולא ר' יוסי דאילו ר' יוסי' האמר דיו שינהוג שלשים יום ומתני' קתני סתם דמשמע דאפילו בנזירות מרובה ועשה מהן עשרה בטהרה ועשרה באיסור ואח"כ נשאל צריך להשלים לו עד מאה והכא בברייתא קאמר ר' יוסי דדיו שלשים יום ומשני איבעי' אימא ר' יוסי מתני' בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת וה"ק ליה ר' יוסי לת"ק דברייתא את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני' ואיבעית אימא רבנן ותתפרש מתני' כעין ברייתא ואימא הכי מאי משעה שנזר דקתני מתני' כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין:

נשאל לחכם והתירו: בריש פירקין:

לא השבט קדשו: [עי' בתוי"ט מ"ש בשם רש"י ותוס'] משמע מתוך פירושם ז"ל דלא גרסינן לא השבט קדשו בתמיה ואי גרסינן ליה בתמיה ה"פ לא כמו שאתם חושבין שאותם הם קדושים בטעות דוכי השבט קדשן אילו השבט קדשן גם לשמיני ושנים עשר נאמר דנהוו קדושים בטעות אלא ודאי הני דווקא משום גזרת הכתוב ולא ילפינן מינייהו. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל על מה שהעתיק רע"ב ז"ל בתמיה כלומר גזרת הכתוב וכו' כתב פי' זה אינו מיושב ונראה לפרש דה"ק לא השבט קדשו אלא הכתוב שקידש את העשירי קידש גם התשיעי שהרי אילו טעה והניח את השבט על השמיני וכו' שמא עשה כלום א"כ ש"מ שאין השבט מקדשתו א"כ אין להביא ראיה משם לשאר הקדש טעות שהוא מקדש מעצמו עכ"ל ז"ל. ובגמ' א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לב"ה לאו אמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש ואעפ"כ כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר כי מתני' תצא ותרעה בעדר לבית הלל נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש פי' דסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זה תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה איגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה אלא כתוב שקדש את העשירי הוא קדש וכו' וכדמפרש לה רע"ב ז"ל בסוף פרק בתרא דבכורות ובגמרא דייק רבה בר רב הונא ממאי דקאמרי ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין ולא אמרו להן ב"ה מה למעשר שכן אינו קדוש בכונה שאם נתכוון על שלשתן להחליף ולקרותם בכך אינו הקדש תאמר בהקדש שיהא טעותו הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה והואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין טעותו הקדש אלא ודאי מדלא קמהדרי להו הכי ש"מ דאית להו לב"ה דטעותו דמעשר חיילא וכ"ש כוונתו ולרבותא נקט במתני' מי שטעה וקרא וכו':

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

מי שנדר בנזיר: וסבר שאין בלשון קבלתו לשון נזירות, ושתה יין:

מונה משעה שנדר: אף דהו"ל לפרוש מספק אפ"ה לא קנסינן ליה. מיהו טומאה וגלוח סותרים [כפ"ו מ"ה]:

נשאל לחכם והתירו: שאמר שאין בלשונו לשון נזירות:

תצא ותרעה בעדר: דהפרשה בטעות היה. ולא דמי לאשה שהפר לה בעלה [פ"ד מ"ד]. דהתם בעל מיגז גייז, משא"כ הכא שהנדר היה בטעות נעקר מעיקרא. וכ"כ במדיר בנו [פ"ד מ"ו] דבמיחו הקרובים אפ"ה הבהמות שהפריש נשארו בקדושה, התם מדידע האב שיכולין למחות ואפ"ה הקדיש, בכל גוונא הקדיש, וכ"כ אכ"ל בנזירות אשה [כפ"ד סי' י"ג], ואפילו בהותר ע"י פתח, חכם עוקר הנדר מעיקרא. ואף דלב"ש אין שאלה בהקדש, הכא שאין הלשון טוב שהרי אמר הרי אלו לקרבנות נזירותי והרי אינו נזיר, כ"ע מודו:

שתצא ותרעה בעדר: ומ"ש מבבא דטעות שבמשנה א' דפלגיתו שם:

אי אתם מודים: במעשר בהמה:

ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש: והכא בנשאל לחכם שאני שנעקר הנדר ופטור מעיקרא:

לא השבט קדשו: אף שסמנו בשבט בטעות להתשיעי והי"א, לא בשביל זה נעשה קודש. דהרי ומה אלו וכו':

ואת אחד עשר: וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מנה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי