מלאכת שלמה על נזיר ה
<< · מלאכת שלמה · על נזיר · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
בש"א הקדש טעות: וכו'. פ' וש נוחלין דף ק"כ ובפ' המנחות דף ק"ב ובפ' שום היתומים (ערכין דף כ"ג.) וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א הקדש טעיות. וביד פ"ד דהלכות נדרים סימן ז' וספ"ו דהלכות נזירות ובי ושלמי ספ"ג דתרומות:
הקדש טעות הקדש: עי' בתוי"ט ובסמוך אכתוב בס"ד עוד בזה מן הגמרא:
ובה"א אינו הקדש כיצד אמר שור שחור: וכו'. לרב חסדא מיתוקמא מתני' כולה טעמא דכי מקדיש איניש בעין רעה מקדיש ומש"ה גבי הקדש כשיצא לבן אמרי ב"ש דלבן הוי הקדש דגריע טפי דבשרא אוכמא עדיף טפי מחוורא והכסף גרוע מן הזהב והשמן נמי גרוע מן היין דמתני' מיירי בגלילא דחמרא עדיף ממשחא דלדידהו נפיש משחא וניחא להו בחמרא ואין שותין אלא יין:
ויצא לבן בש"א הקדש: אית בגמרא דמפרשי דמילתא דב"ש דקאמרי הקדש אלבן קאי די"ל דדעתו הוה להקדיש שיצא מביתי ראשון ומה שאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון ואפילו על הלבן חל ההקדש ולהאי לישנא טעותו הוא שהזכיר שחור דמיחזי כמאן דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור ולהאי פירושא מיירי דלית לית אלא חד שחור והלכך לב"ש האי דאמר ראשון משום דניחא ליה דכל מאן דנפיק ברישא או שחור או לבן להוי קדוש וב"ה סברי א"כ דניחא ליה דקדוש נמי לבן לימא שיצא בראשון אלא מדאמר ראשון ש"מ דאי נפיק ראשון שחור ניחא ליה לקדושי אבל בלבן לא ניחא ליה. ואית דמפרשי דשור שחור שיצא אחר הלבן קדוש ואע"ג דלא נפק ראשון מן הבית ורוצה לומר שיצא מן הבית ראשון לשאר שוורים שחורים ולהאי לישנא מפרש בגמרא דטעותו הוא שטעה בלשונו והזכיר שור דהכי הל"ל שחור שיצא מביתי ראשון דהוה משמע שיצא תחלה לשאר שחורים אבל כיון דאמר שור שחור משמע דלא סמכא דעתיה אשחור דלבן נמי בכלל שור הוא. וב"ה סברי א"כ כדקאמרת דלא חשיב אלא איזה מן השחורים שיצא תחלה ליתני שור שחור שיצא בראשון שרוצה לומר תחלה אלא כיון דתני שיצא ראשון משמע דבעי דליפוק שחור ראשון לכולהו ואפילו בריש לבן וכיון דנפיק לבן תחלה לאו כלום הוי וכי היכי דמפרשי רישא ג"כ יש לפרש דינר וחבית בשני פנים בכי האי גוונא ובמסקנא מכח הקושיא שהקשה תלמודא ולב"ש דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש דהיינו תמורה מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה ה"נ לכי מיגליא מילתא דיצא שחור תחלה להוי קדוש ולא השתא כי נפק לבן ברישא דהא לא איגליא מילתא דאמר ותירץ אביי מכח קושיא זו דלאו כדקס"ד דקאי בצפרא אלא הב"ע דקאי בטיהרא ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום להוי קדוש ואמרו לו לבן יצא ולא שחור ואמר להם אילו הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי בחור אלא לבן והוי טועה בהקדש ומש"ה הוי הקדשו הקדש לב"ש ובסיפא נמי תני דינר זהב שעלה וכו' חבית של יין שעלתה וכו' ואח"כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן. ובירושלמי דפירקין ודפ"ג דתרומות אמר ר' ירמיה בא לומר זה השור הוא חולין ובטעות יצא מפיו עולה גם הוא בזה ס"ל לב"ש דהוי הקדש וחייב להקריבה עולה ור' יוסי חולק על ר' ירמיה ואמר דבהא אפילו לב"ש לא קדשה דדוקא התם ס"ל לב"ש דהוי הקדש מפני שסוף סוף להקדיש היה מכוון. וכתב הרב יהוסף ז"ל בש"א הקדש פי' הלבן הוי הקדש וכן משמע הלשון והוי הקדש טעות שהיה סובר לקדש את השחור ולא קידש אלא את הלבן כמו שאנו אומרים לקמן גבי תשיעי ועשירי דהוי התשיעי קדוש אע"פ שטעה וכן כאן הוי הלבן קדוש אע"פ שטעה ודוק ע"כ:
משנה ב[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משנה ג[עריכה]
מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם: וכו'. ביד פ"ד דהלכות נזירות סימן י"ג י"ד ט"ו י"ו ובפ"ט סימן ח'. והביאוה תוס' ז"ל פ' המנחות דף ק"ג:
ונשאל לחכם: אע"ג דלב"ש אין שאלה להקדש ואין שאלה לנזירות כמו שכתב רע"ב ז"ל לעיל ר"פ שני כתבו תוס' ז"ל דאפ"ה מודו שצריך שיקבל הנזירות בלשון טוב וחשוב שראוי לקבל בו נזירות אבל יש לשונות או כנויים הרבה דלא הוו קבלה כלל ועל זה נשאל לחכם אי הוי לשון נזירות אי לא. והגיה ה"ר יהוסף ז"ל ונשאל לחכמים ואסרו מונה וכו' נשאל לחכמים והתירו. ס"א לחכם ואסר וכו' לחכם והתיר ע"כ. מכל מקום מלות נשאל קשה שהיה צריך לומר שאל. עוד כתב ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו' פי' אין אתם מודים בזה שתצא ותרעה בעדר אע"פ שהוא הקדש טעות ע"כ:
מונה משעה שנדר: בגמרא פריך מני מתני' אי רבנן הא אמרי בברייתא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אא"כ מונה בהן איסור כמנין הימים שנהג בהן היתר ומתני' קתני שימי איסור עולין לו מן המנין ולא ר' יוסי דאילו ר' יוסי' האמר דיו שינהוג שלשים יום ומתני' קתני סתם דמשמע דאפילו בנזירות מרובה ועשה מהן עשרה בטהרה ועשרה באיסור ואח"כ נשאל צריך להשלים לו עד מאה והכא בברייתא קאמר ר' יוסי דדיו שלשים יום ומשני איבעי' אימא ר' יוסי מתני' בנזירות מרובה וברייתא בנזירות מועטת וה"ק ליה ר' יוסי לת"ק דברייתא את אמרת דמונה בהן איסור כימים שנהג בהן היתר וימי איסור אין עולין לו מן המנין אומר אני דיו שלשים יום דימי איסור עולין לו מן המנין ואינו צריך למנות אלא משעה שנזר דאית ליה כתנא דמתני' ואיבעית אימא רבנן ותתפרש מתני' כעין ברייתא ואימא הכי מאי משעה שנזר דקתני מתני' כמשעה שנזר יעשה בטהרה דימי איסור אין עולין לו מן המנין:
נשאל לחכם והתירו: בריש פירקין:
לא השבט קדשו: [עי' בתוי"ט מ"ש בשם רש"י ותוס'] משמע מתוך פירושם ז"ל דלא גרסינן לא השבט קדשו בתמיה ואי גרסינן ליה בתמיה ה"פ לא כמו שאתם חושבין שאותם הם קדושים בטעות דוכי השבט קדשן אילו השבט קדשן גם לשמיני ושנים עשר נאמר דנהוו קדושים בטעות אלא ודאי הני דווקא משום גזרת הכתוב ולא ילפינן מינייהו. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל על מה שהעתיק רע"ב ז"ל בתמיה כלומר גזרת הכתוב וכו' כתב פי' זה אינו מיושב ונראה לפרש דה"ק לא השבט קדשו אלא הכתוב שקידש את העשירי קידש גם התשיעי שהרי אילו טעה והניח את השבט על השמיני וכו' שמא עשה כלום א"כ ש"מ שאין השבט מקדשתו א"כ אין להביא ראיה משם לשאר הקדש טעות שהוא מקדש מעצמו עכ"ל ז"ל. ובגמ' א"ר ירמיה מדבית שמאי נשמע לב"ה לאו אמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש ואעפ"כ כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר כי מתני' תצא ותרעה בעדר לבית הלל נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש פי' דסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זה תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה איגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה אלא כתוב שקדש את העשירי הוא קדש וכו' וכדמפרש לה רע"ב ז"ל בסוף פרק בתרא דבכורות ובגמרא דייק רבה בר רב הונא ממאי דקאמרי ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין ולא אמרו להן ב"ה מה למעשר שכן אינו קדוש בכונה שאם נתכוון על שלשתן להחליף ולקרותם בכך אינו הקדש תאמר בהקדש שיהא טעותו הקדש שכן עיקר מעשה שלו אינו אלא בכוונה והואיל וכל מעשה שלו אינו אלא בכוונה לכך אין טעותו הקדש אלא ודאי מדלא קמהדרי להו הכי ש"מ דאית להו לב"ה דטעותו דמעשר חיילא וכ"ש כוונתו ולרבותא נקט במתני' מי שטעה וקרא וכו':
משנה ד[עריכה]
מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו: וכו'. תוס' פ"ק דסוטה דף ו': וביד פ' שני דהלכות נזיר סימן ב':
אם עד שלא נגנבה הבהמה: וכו' ואם משנגנבה הבהמה כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר: דאיגלאי מילתא למפרע דנדר בטעות הואי ולא חל אפילו רגע אחד דכיון דלא נדר [אלא] על בהמה זו והרי אינה בידו נדר בטעות הוא ונראה דאפילו ב"ש מודו בהא דלא הוי נזיר תוס' ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר"ל שלש בהמות המחוייבות לו ע"כ. וגם שם ביד כתב והלך להביא קרבנותיו וכו' מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן ע"כ:
וזו טעות: וכו'. ירושלמי דנדרים ר"פ ר' אליעזר. ונ"ל דאפשר שמה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הקדמתו לסדר זרעים דנחום המדי לא נזכר במשנה רק בשבת בלבד מפני שמה שהוזכר פה היה בזו טעות וכו' ודוחק א"נ מפני שלא בא לחלוק על דברי שום תנא כמו התם בשבת. אמרו לו כל שנזר מלת לו לא גרסינן לה:
ומשחרב בית המקדש אינו נזיר: שיכול לומר אילו הייתי יודע שכבר חרב לא הייתי נודר וכה"ג לא הוי נולד שהרי כבר חרב רש"י ז"ל. ובגמרא אמר רבה שטפוה רבנן לר' אליעזר והעבירוהו מדעתו שהיה אומר פותחין בנולד והעמידו אותו בשיטה שלהן דהא מסכת נדרים נשנית קודם מסכת נזיר כדכתבינן בריש מכלתין ושם חלק עליהם ואילו כי הדר אתו להכא אודויי אודי להו מדקא חזינא דלא פליג עלייהו במתני' ועוד אמר רבה אע"פ שאין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד שאומרים להם אילו בא אחד מבני אדם אליך והיה מיעצך כי יחריב הבית המקדש טרם כלות נזירותך כלום נזרת וזה דומה לחרטה. ואם התירו להם נדרם ליכא מאן דפליג שהוא מותר אלא נחום המדי רצה להתיר להם לשתות יין ולהטמאת למתים בלתי התרה שאמר להם מעיקרא נדרם לא היה נדר וגם מה שאמרו חכמים ומשחרב בית המקדש אינו נזיר ר"ל בלתי התרה משום שהוא נדר בטעות שהיה סבור דאכתי הוה קיים דאע"ג דכתיב שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך והם ע' שמיטין מכאן ועד חרבן בית שני שהם שבעים שנה שהיו בבבל וארבע מאות ועשרים שהיו בבית שני הרי ע' שמיטין מ"מ לא ידעי בהי יומא מסתתר ואדעתא דבנוי נדרו. והקשו תוס' ז"ל וא"ת והא דחשבינן בכל דוכתא פתח כי אמר לו אדעת מי שנדר אמאי והא נולד הוא שהרי לא היה בשעת הנדר אותו פתח כמו גבי נגנבה וי"ל בענינים שרגילין לבוא שפיר מסיק ליה אדעתיה בשעת הנדר וכי נדר דעתו היה שאם יבוא עליו אחד מאלו הדברים שיתבטל נדרו וכדאמרו בעלמא רגילין אפיקורוסין לצער רבנן אבל בנגנבה וכן חרבן נולד דלא שכיח ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתו בשעת נדרו פן יחרב הבית ולכך גמר ונדר בלבו בכל ענין שיהיה נזיר ואפילו תגנב בהמתו לפי שסבור בלבו שלא תגנב ולכך אין פותחין לו בנולד זה עכ"ל ז"ל:
משנה ה[עריכה]
היו מהלכין בדרך: בריש פירקין פי' רש"י ז"ל שזה איש פלוני אם זה איש פלוני דודאי אינו הוא ע"כ. וכולה מתני' עד סוף הפרק ביד פ' שני דהלכות נזיר סימן ח' ט' י':
ואחד אמר הריני נזיר שאינו הוא הריני נזיר שאחד מכם: וכו' כצ"ל. ומצאתי בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בנוסח המשנה מוגה כך ששה שהיו מהלכין בדרך וכו' וזו ההגהה של מלת ששה הוגהה בין במקום המשנה בין בריש פירקין שהובאה שם. ופירשו תוספות ז"ל ששה שהיו מהלכין בדרך ואחר בא כנגדן ואין יודעין מי הוא ואמר אחד מן הששה הריני נזיר שזה הבא כנגדנו איש פלוני הוא כלומר שאכירהו מרחוק שהוא ראובן ונדר בנזיר אם כדבריו. והשני אומר הריני נזיר שאינו הוא לפי שנראה לו שאינו ראובן ונדר בנזיר אם כדבריו שאינו הוא כאשר נראה בעיניו והשלישי אומר לשנים הראשונים הריני נזיר שאחד מכם נזיר שסבור אני שאחד מכם נזיר ולא השנים דהיינו אותו שימצא כדבריו והרביעי אומר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר פי' שסבור אני שאחד משניכם אינו נזיר דהיינו אותו שלא ימצא כדבריו אלא הא' שימצא כדבריו הוא ראוי להיות נזיר והיינו כדברי שלישי שסבור שאחד מכם נזיר ואחד מכם אינו נזיר אלא שהפכו דבריהם וחמישי אומר לשנים הראשונים הריני נזיר ששניכם נזירין כלומר לפי שכל אחד ואחד קבל עליו נזירות לפי מה שהוא דומה בעיניו שכל אחד סובר לומר אמת ולכך נחת לנזירות ועל כן אני סבור שעל שניהם חל נזירות והששי אומר הריני נזיר שכלכם נזירין כלומר שסבור אני שכלכם נזירין בש"א כלן נזירין דנזירות בטעות הויא נזירות דכולן לנזירות נתכוונו עכ"ל ז"ל:
ובה"א אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו: בגמרא פריך מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר ורב יהודה תירץ אימא מי שנתקיימו דבריו וכן בירושלמי כיני מתניתא מי שנתקיימו לשון הפוך הוא דלא קברת ברה. אבל אביי תירץ בגמרין כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא אהוי נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו דקאמרי ב"ה ה"ק ל"מ כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפילו לא נתקיימו דבריו הראשונים ה"ז נזיר משום דבריו האחרונים. והרמב"ם ז"ל נראה שיישב לשון לא נתקיימו דבריו בפנים אחרים אשר לא נתפרש בתלמודא דידן וז"ל ובה"א שכל מי שלא יתקיים בדבריו דבר שיצילהו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה איש פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה איש פלוני ונמצא שהיה אותו איש פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות והכוונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו עכ"ל ז"ל. וכתוב על זה בתוספת י"ט ונתקיימו דבריו אע"פ שבתלמוד לא פירשו כן הואיל דלענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי הרשות נתונה לפרש שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש המקראות באשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות התלמוד אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעל התלמוד ע"כ. והגם כי כן פשוט בעיני גם לי אני הדיוט וכמו שכתבתי מ"מ אפשר דשמא יש לפרש שמה שפירש הוא ז"ל הוא פירוש למה שתירץ רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו:
ר' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר: דס"ל דאין נזירות אלא להפלאה והכי אמר ר' יהודה בהדיא בברייתא משום רי טרפון. וכל הני לא היה ברור אחד שיהיה כדבריו שאפילו א' מן השנים שנמצא כדבריו אין ברור לו בשעת נדרו שיהא עד שיבוא אצלם ויכירוהו והשלישי שאומר שאחד מכם נזיר משמע אין אחד מכם נזיר והרביעי נמי שאומר אין אחד מכם נזיר משמע נמי שאין אחד מכם נזיר וחברו מיהא הוי נזיר ואי הוה אמר הרביעי לשנים הראשונים הריני נזיר שאין שום אחד מכם נזיר הרביעי יהיה נזיר ששנים הראשונים אינם נזירין לר' טרפון ושפיר הוי חשוב הפלאה ומהאי טעמא ניחא אמאי לא תנא שאין שניכם נזירין שאין כלכם נזירין דאי אמר הכי היה ודאי נזיר לר' טרפון תוס' ז"ל:
משנה ו[עריכה]
הרתיע לאחוריו אינו נזיר: בגמרא דייק טעמא משום דהרתיע לאחוריו הא אתי לקמן הוי נזיר מני מתני' לא ב"ש דלדידהו אפילו בהרתיע לאחוריו הוי נזיר וכב"ה נמי לא דלב"ה כיון דאילו אתא לקמן הוי נזיר אותו שנתקיימו דבריו כי נמי הרתיע הוי ספק נזיר ואמר טרפון כיון דבשעה דקא נזר לא ידע אי פלוני הוא ואי לא לא חל עליו נזירות דהא טעמיה משום דאין נזירות אלא להפלאה ומסיק דמתני' ר' יהודה דכרי היא דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא ור"ש פליג עליה וסבר מחית איניש נפשיה לספיקא והבאתי הברייתא לעיל פ' שני סימן ח'. ופירשו בתוספת דר' יהודה ור' שמעון פליגי אליבא דב"ה דר' יהודה סבר אע"ג דלב"ה ס"ל דמשנתקיימו דבריו הוי נזיר ה"מ כשנודע להם דברי מי נתקיימו אבל הכא שהרתיע לאחוריו ולא נודע דברי מי נתקיימו מספק לא נחית לנזירות ור"ש סבר אליבא דב"ה דמספק נחית לנזירות כיון שברור שכדברי האחד הוא ולכך בעי תנאי ע"כ:
משנה ז[עריכה]
ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שאין זה חיה: כצ"ל וכו'. עיין בפירוש הרמב"ם ז"ל שפירש מתני' בפנים אחרים שלא פירש רע"ב ז"ל וקרובין הן לסוגייס התלמוד דבגמרא פריך תני חדא על מתני' דאית בה ט' נזירים ותניא אידך דאית בה ט' נזיריות לאדם אחד בשלמא ט' נזירים כגון דהוו גברי טפי דאתפיסו ואזול בהדי הדדי אלא ט' נזיריות לחד גברא היכי משכחת לה בשלמא שית משכחת לה כדתנן אבל תלת בתראי לא משכחת להו אלא בגברי טובא אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי דאמר הריני נזיר שזו חיה הריני נזיר שאין זו חיה הריני נזיר שזו בהמה הריני נזיר שאין זו בהמה הריני נזיר שזו חיה ובהמה הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה הרי שית וחזר ואמר כל נזירות המתחלקות על בני אדם על הכוי הרי הן עלי וכגון שמעכשיו מקבל אני עלי בין שזו חיה ובין שאין זו חיה הרי שבעה הריני נזיר בין שזו בהמה ובין שזו אינה בהמה הרי שמנה הריני נזיר בין שזו בהמה וחיה ובין שזו אינה לא בהמה ולא חיה הרי כאן ט' נזיריות. ותוספות ז"ל כתבו וז"ל כגון שאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי ראה ט' בני אדם שנתפסו עצמן בנזירים בכוי ואמר הרי עלי כל דין נזירות כלכם הרי יש עליו ט' ספקות של נזיריות ואם ירצה לתקן עצמו יאמר אם יש עלי ט' נזירות חובה מוטב ואם לאו הרי עלי ט' נזירות נדבה ע"כ. וכתבו עוד דלא גרסינן ששניכם נזירים כדמוכח בגמ' דליכא אלא ט' בכוי. ועיין עוד בדבריהם ז"ל בדף ל"ג ע"א. וזה קצת מדבריהם ולא גרסינן הכא ששניכם נזירין אלא שכלכם נזירין בלבד כדמוכח בגמרא. אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ג"כ מלות ששניכם נזירין וכתב כן מצאתי:
הרי כלם נזירין: וא"ת איכפל תנא לאשמועינן כב"ש ולא כב"ה דאמרי דמי שאינו כדבריו אינו נזיר וי"ל דלב"ה נמי נהי דנזירות ודאי לא הוי מ"מ נזירות מספק הוי וכלה ר"ש אליבא דב"ה מסיק לה דקאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב"ה אע"ג דאין ספקו עומד להתברר ה"נ גבי כוי אע"ג דאין ספיקו עומד להתברר לר"ש אליבא דב"ה הוו נזירין מספק והששה הראשונים ודאי דהוו נזירין מספק דמחות איניש נפשיה לספיקא דאע"ג דכוי ספק חיה אותו שאומר ספק חיה הוי ספק נזיר וכן כלן ואינך תלתא בתראי מחתי נפשייהו לספיקא. וי"מ דשלשה האחרונים נזירין ודאי שהאחד שאמר שאחד מכם נזיר הוי נזיר ודאי לר"ש שאמת הוא שאחד מהם יש עליו נזירות דהיינו אותו שכיון לאמת וגם השני שאמר שאין אחד מכם נזיר גם זה נזיר ודאי שכן משמע דבורו יש בכם אחד שאינו ודאי נזיר והאמת הוא כגון אותו שלא כיון לאמת והשלישי שאומר שכלכם נזירין שעל כלכם ספק נזירות גם זה אומר אמת וי"מ שגם שלש האחרונים אינם נזירין אלא מספק [עי' בתוי"ט]: