מלאכת שלמה על נזיר ד
<< · מלאכת שלמה · על נזיר · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואני ואני: וה"ה טובא ואפילו עד מאה ויותר ובלבד שיהא כל אחד בתוך כדי דבור חברו שלפניו ומוכח בגמ' בהדיא דתרי ואני [הגה"ה אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה ואני שלישי] בלחוד גרסינן דתנא לאו כי רוכלא ובחד ואני נמי הוה סגי אלא משום דבעי למיתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי ומש"ה קתני ואני ואני הרי זימני. ותוס' ז"ל כתבו וא"ת דהיא גופה תיקשי דליתני חד ואני וסיפא ליתני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר הראשון וי"ל דלמ"ד לקמן חד בחבריה מיתפיס נקט למידק מיניה אחרון הוא דליכא אחריני בתריה אבל אמצעי דאיכא אחריני בתריה משתרי אותו שאחריו כדדייק לקמן ולמ"ד דמקמא מתפיס נקט אמצעי למידק כדבסמוך ראשון הוא דשרי אחריו הא אמצעי לא הותר שלאחריו דבקמא מתפיס ע"כ. ובירוש' כן היא מתניתא ואני ואני מאן תנא ווין ר' יהודה ברם כר' מאיר אני אני. וביד פ"ג דהלכו' נדרים סימן ג' ובפ"ד סימן ט' י'. ובטור יו"ד סימן רכ"ט. וכתב הר"ב אלפסי ז"ל בר"פ שבועות בתרא דלרבא דהתם אע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא והביא ראיה מדתנן הכא ואני ואני הרי כולם נזירין וכתב שם עליו הר"ן ז"ל וכי תימא והא אוקימנא לההיא מתני' בגמ' דוקא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור נמי. לאו קושיא היא דאי אמר ואני כמוך הכא נמי אלא התם לא אמר אלא ואני ולאחר כדי דבור לא משמע מידי וכי תימא וכיון דבתוך כדי דבור מיתוקמא מנלן דמשום דמתפיס הוא דילמא טעמא דכולן נזירין משום דכל חד מינייהו אמר ואני נזיר לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואילו אני נזיר קאמר אמאי הותרו כולם אלא ודאי ואני כמוך וש"מ דמתפיס בנדר נדר ותנן נמי הריני כשמשון כבעל דלילה ה"ז נזיר כ"ש היכא דאמר הריני נזיר כפלוני נזיר שהוא בימיו ותנן נמי כאמרא כדירין כעצים כאשים וכן מוכח בגמ' דנדרים בכמה דוכתי וכל זה סיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל ע"כ בקיצור. וכתב עוד שם דמתפיס בנדר סוף דבר היינו שתלאו בנדרי הקדש דהיינו כאמרא כדירים וכו' דבלאו הכי נדר ראשון לא משכחת לה אבל שבועות במתפיס ליכא כלל דאי איתא שבועה במתפיס שבועה קמייתא במתפיס היכי משכחת לה והאריך ע"ש:
פי כפיו: וכו' פ' שני דהלכות נזיר סימן ד'. בפי' ר"ע ז"ל והוא שיאמר פי כפיו מיין. אמר המלקט אבל אם לא פירש כך אפילו אמר פי נזיר ושערי נזיר הוי כאומר ידי נדרה או רגלי נזירה דלא אמר כלום אבל אם אמר באבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ראשי נזירה או כבדי נזירה ה"ז נזיר:
הריני נזיר ושמעה אשתו: וכו' ביד עד סוף סימן ב' פי"ג דהלכות נדרים סימן י"א י"ב י"ג י"ד. ובטור י"ד סימן רל"ד:
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני: נדרים פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע'):
הריני נזיר ואת: וכו' ודוקא כשאמר לה בלשון שאלה וכו' ה"ז יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה כך כתוב בהרמב"ם ז"ל שם פי"ג אלא שהרב בעל תוספות יו"ט מצאתי שהגיה לשון הרמב"ם ז"ל כך כדי שיבוא מכוון עם נוסח לשון משנתנו א"ל הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן ה"ז יפר את שלה ושלו קיים א"ל הריני נזיר אם את נזירה כמותי ואמרה אמן שניהם נזירים ואם הפר לה שלו בטל ע"כ: אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגיה במשנה ושלו בטל:
האשה שנדרה בנזיר: פ' אלו נדרים (נדרים דף פ"ב) ובפירקין דף כ"א:
הרי זו סופגת את הארבעים: משנה שאינה צריכא היא ובגמ' בעי למידק מינה דבעל מיגז גייז משעת הפרה ואילך וסיפא קיימא ארישא ואף על פי שהפר לה סופגת את הארבעים על מה שעשתה קודם הפרה מה שא"כ בהתרת חכם ודחי לה לעולם בעל מיעקר עקר ולא קיימא סיפא ארישא ואגב דבעי למיתני סיפא אינה סופגת קתני רישא סופגת וכתבו תוס' ז"ל וסיפא איצטריכא ליה למיתני לאפוקי דר' יהודה דאמר דכי נמי הפר לה בעלה ושתתה יין לוקה מכת מרדות וא"ת מאי איריא הפר לה ואח"כ היתיה שותה לישמעינן שתתה ונטמאת ואח"כ הפר לה דאינה סופגת כיון דמיעקר עקר וי"ל משום דר' יהודה נקט הכי דאפילו בהפר ואח"כ שתתה סופגת מכת מרדות אע"ג דכבר הפר כיון דלאיסורא נתכוונה ע"כ:
הפר לה בעלה והיא לא ידעה: בגמרא בברייתא מפיק לה מקרא דכתיב אשה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכא כפרה וסליחה דאי ידעה אמאי צריכה סליחה וכפרה. וביד פי"ב דהלכות נדרים סימן י"ח י"ט. ושם פסק כר' יהודה משום דמשמע ליה דר' יהודה לאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי וכתב הר"ן ז"ל בפ"ד דכתובות למה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרין ע"כ:
האשה שנדרה בנזיר והפרישה: וכו'. תוס' פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"א) ובפירקין דף כ"א. ותוס' דפ"ק דסוטה דף ו' ודפ' היה נוטל (סוטה דף כ"ג.) וביד פ"ט דהלכות נזירות סימן ט' י' וברפ"ה דהלכות פסולי המוקדשין:
תצא ותרעה בעדר: משום דבעל לא משעבד לה להביא קרבנותיה ולכך לא חייל עלה קדושה כלל ובגמרא מוקי לה רבא אפילו כר' יהודה דסבר בעל משעבד כדתנן בסוף נגעים ר' יהודה אומר אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת דע"כ לא קאמר ר' יהודה דמשעבד לה אלא במילתא דצריכא לה אבל במילתא דלא צריכא לה כי הכא שהפר לה לא משהעבד לה ואיכא לישנא אחרינא בגמרא לרבא לאוקומי נמי מתני' ככולי עלמא:
ואם שלה היתה הבהמה: עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דנדרים סימן ח'. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל אם משלו היתה הבהמה תצא ותראה בעדר ואם משלה היתה הבהמה החטאת וכו':
החטאת תמות: דכיון דבעיא כפרה וסליחה כדכתיב לעיל הויא כחטאת שמתו בעליה. וכתבו תוס' ז"ל דה"ה דהכא נמי גבי בהמה מצי למיתני לא נהנין ולא מועלין כדתני בסיפא גבי מעות:
והשלמים יקרבו שלמים: וכו'. יש גורסים תקרב:
ואינם טעונים לחם: בגמרא איכא ארבעה אלים נעשין כמציתם ואינם טעונין לחם שלו ושלה ושלאחר מיהה ושלאחר כפרה שלו דבסמוך דהאיש מדיר את בנו בנזיר. ושלה דמתני' ושלאחר מיתה דפ"ג דמעילה תנן מת היו לו מעות סתומין וכו'. ושלאחר כפרה סברה הוא שלאחר מיתה מ"ט דלא חזי לכפרה שלאחר כפרה נמי הא לא חזי לכפרה וכתבו תוס' ז"ל וה"ה דה"מ למיתני ואינם טעונים לא לחם ולא זרוע להתבשל עם האיל ולעשות תנופה כדקתני בברייתא:
היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה: אע"פ שדמי חטאת מעורבין בהן הלכה למשה מסיני דמעות סתומין יפלו לנדבה וריש לקיש מייתי לה מקרא ועיין ברש"י ז"ל ובתוס' ז"ל דמוכח מפירושם ז"ל דהני טעמי לא קאי רק אמתני' דרפ"ג דמעילה דאמתני' לא קשי מידי דמצינן לאוקומה בדאמרה לנזירותי ולכך יפלו לנדבה דאי בעי מייתי בכולן עולה אבל אמתני' דהתם קשיא ליה דע"כ מיירי היכא דאמר לקרבנות נזירותי דאל"כ אמאי תנא מעות סתומין והא בסתומין איירי ברישא דהתם אבל במתני' ברישא איירי בבהמות ועתה התחיל לשנות דין דמעות סתומין ולהכי לא פריך תלמודא והלא דמי חטאת מעורבין רק אמתני' דהתם. וכתבו תוס' ז"ל בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ח) דבכל מקום דמזכיר ים המלח בע"ז ובשאר דוכתי לא מזכיר שחיקה ובכמה דוכתי מצינו דקתני ים המלח ואפ"ה מהני בשאר נהרות דבסוף כל הצלמים תנן ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואמרינן התם בגמ' גבי חבית שקול ד' זוזי ושדי לנהרא וכן בנזיר ובמעילה תנן גבי מפריש מעות לנזירותו ומת יוליך הנאה לים המלח אלמא הקדש בעי ים המלח ובערכין אמרינן גבי הקדש שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ע"כ ועיין ג"כ בתוספות דבר"פ בתרא דבכורות:
יביאו שלמים: ואין צריך לומר דאין מועלין בהן והכי מפ' בפ"ק דמעילה רש"י ז"ל. וכתוב בתוס' י"ט ועוד דממתנין גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה אלא משום דדמי שלמים מעורבין בו ש"מ דבשלמים אין מועלין ע"כ:
נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר: ביד ספ"ד דהל' נזירות. ומתני' דלא כר' אליעזר שהוא סובר אפילו נזרקו עליה כל הדמים יכול להפר דתגלחתה מעכבתה מלשתות יין כדאמרי' במתני' דבספ"ג מינין ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם הלכך כיון דלא גלחה אסורא ביין והוי נוול לה דכתיב ותירוש ינובב בתילות הלכך מצי מפר אע"פ שנזרקו עליה כל הדמים:
ר' עקיבא אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר: משום הפסד קדשים דהואיל ואין הבעלים מתכפרין אין הבשר נאכל ובגמרא פריך ואמאי הוי הפסד קדשים לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת דם שלא לשמן דמי לא תניא כבשי עצרת וכו' ומשני אי דשחט עולה או שלמים ברישא ה"נ דאפשר למהוי להו תקנתא בזריקה אלא הב"ע כגון דשחט חטאת ברישא וכדתנן לקמן בפ"ג מינין ואם גלח על אחד משלשתם יצא ואי מפר לה בעלה תו לא הוי לה תקנתא דהויא לה כחטאת שנתכפרו בעליה וגם אינו יכול לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה:
בד"א: דכיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת הטהרה הואיל ושותה יין בו ביום כדאמרן:
אבל בתגלחת הטומאה יפר: אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת הטומאה מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת:
רבי אומר: וכו'. בגמרא במשנה ר' מאיר אומר וכו' וכן הוגה בסוגיית הגמרא גם כן בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. וראיתי כתוב בתוספות אפי' בתלמוד המוגה הנזכר אי נמי משום דר"מ קאמר האי לישנא אי אפשי קאמר ת"ק נמי אי אפשי ע"כ. פי' דבזה תרצו קושיא שהקשו דת"ק הל"ל משום ענוי ולא לישני דאי אפשי ובתחלה תרצו דהאי בד"א קאי אדר"ע דקאמר אפילו נשחטה עליה אחד מן הבהמות אינו יכול להפר אע"ג דאסירא ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן בשביל ענוי פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת הטומאה דאיכא ענוי נפש גדול שסותרת ובעיא למימני נזירות אחרת יכול לומר אי אפשי בנוול גדול ע"כ בשנוי לשון קצת כפי הנלע"ד. ומפ' בגמרא דר"מ לא סגי ליה בפאה נכרית דאיידי זוהמא דאית בה לא ניחא ליה הלכך יכול להפר:
האיש מדיר: וכו'. בפירקין דף כ"ד. וב"ש פליגי דאינו יכול להדיר וסתם לן תנא כב"ה והיא אחת מקילי ב"ש וחומרי ב"ה ושם בעדויות בעה"י נכתוב טעם למה לא שנאה שם. והלכה מפי הקבלה היא שהאיש מזיר ולא האשה ומיחוי נמי הלכה ובנו ולא בתו. וביד פ' שני דהלכות נזיר סימן י"ג י"ד ט"ו ובפ"ט סימן י"ב:
כיצד גלח: וכו'. כדפי' ר"ע ז"ל פירשו הרמב"ם ז"ל אינל תוס' ז"ל כתבו דל"ג כיצד וכן משמע מפי' רש"י ז"ל:
גלח או שגלחוהו: דאין לך מחאה גדולה מזו ול"מ גלח או שגלחוהו אלא אפילו מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונם שיעשה נזיר מתבטל הנזירות תוס' ז"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל ודוקא כשמיחה הוא או מיחו הקרובים מיד אבל אם התחיל וכו'. אמר המלקט כן פירשו תוס' והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' או שמיחה הבן תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל כיצד גלח וכו' פי' חסורי מחסרא והכי קאמר בד"א בזמן שלא מיחה וכו' אבל אם מיחה מחוי כיצד גלח וכו':
האיש מגלח על נזירות אביו: וכו'. ביד פ"ח דהלכות נזירות סימן ט"ו י"ו י"ז:
ואין האשה מגלחת על נזירות אביה: ואפילו שלא הניח בן והיא יורשת ויש גרסא אחרת במשנתנו והיא גרסת התוס' בגמרא וז"ל האיש מגלח על נזירות אביו ואין אשה מגלחת כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ר' יוסי אומר הרי אלו יפלו לנדבה ואין זה מגלח על נזירות אביו הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבי זה שמגלח על נזירות אביו הכי גרסי' בפירוש קדמונים ובפירוש רבינו ברוך ובהרבה ספרים היא דהוא ואביו נזירין מגלח על מעות אביו ואם בחיי אביו אינו מגלח עכ"ל ז"ל ושתי הנוסחאות הללו נדפסו בגמרא ראשונה של רש"י ז"ל ושניה לדעת תוספות ז"ל וקצת הפסק גמרא בינתים. ומלת סתומין דבמשנה זו לכולהו גרסאות דחוקה היא דפשיטא דמעות סתם הוו סתומין. ועיין במה שכבר כתבתי בספ"ג דמסכת סוטה:
א"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה:: בגמרא בעי אי פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא ואת"ל פליגי ארישא הוא דפליגי דרבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו לא שאני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו או אסיפא פליגי דרבנן ס"ל אפכא ממאי דס"ל לר' יוסי דבמאי דקאמר ר' יוסי בסיפא דמגלח ס"ל לרבנן דאינו מגלח ולמאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח של נזירות אביו ס"ל לרבנן דמגלח ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו ומדקתני ר' אלעזר ור"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו שמגלח על מעות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו וש"מ דארישא ואסיפא פליגי ש"מ. זהו פי' רש"י ז"ל בסוגיא זו ולע"ד צ"ע זה האבל דקאמר אם אין בו טעות אבל אני נלע"ד שצריך להיות כך אבל מי שלא היה נזיר בחיי האב שלא נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין זה מגלח וכו' וסברות הפוכות איכא בינייהו ודוחק לפרש דוהכי משמע זהו שאמרו שמגלח על מעות אביו דקאמר רש"י ז"ל קאי אמילתיה דר' יוסי דברישא דעיקר מילתיה משמע דלא הוי רק אהרי אלו יפלו לנדבה ועוד דאין זו שיטת דרך התלמוד למידק מת"ק לתנא בתרא אלא מתנא בתרא לת"ק וכבר אפשר לומר דכמו דדייקי' מחנא קמא לתנא בתרא כלשון שהוא כתוב בדפוס דייקינן נמי ממלת זהו דקאמרי תנאי בתראי לת"ק וכדכתיבנא שסברות הפוכות איכא בינייהו ומ"מ העיקר חסר מן הספר אבל לדעת תוס' ז"ל בגרסתם במשנתנו הכא התא שמע קאי לומר דארישא פליגי: