ברטנורא על נזיר ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש - דילפינן מתמורה דהוי אפילו בטעות, דכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ודרשינן יהיה לרבות שוגג כמזיד :

ובית הלל אומרים אינו הקדש - דלא גמרינן תחלת הקדש דבר שאינו בא מכח הקדש, מתמורה שהוא סוף הקדש שבא מכח דבר אחר שהיה הקדש:

(ב)

דינר זהב - רישא אשמועינן במידי דקדוש קדושת הגוף, והכא אשמועינן במידי דקדוש קדושת דמים:

(ג)

מי שנדר בנזיר - בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר:

ונשאל לחכם ואסרו - ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין :

מונה משעה שנדר - ולא קנסינן ליה על שעבר ושתה יין, אע"ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם:

נשאל לחכם והתירו - שאמר לו שאין בלש. ון זה לשון נזירות:

תצא ותרעה בעדר - דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו ב"ש, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי:

אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות - ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש:

אמרו להם בית שמאי - לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן וכל מעשר בקר וצאן (ויקרא כז):

אמרו להם ב"ה לא השבט קידשו - בתמיה . כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות א"כ אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו', וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה :

(ד)

מי שנדר בנזיר - ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותם בהמות. והלך ומצאן שנגנבו ומחמת זה מתחרט על שנדר בנזיר:

אם עד שלא נגנבו בהמותיו נדר הרי זה נזיר - ולא יתיר לו החכם בפתח זה, דנולד הוי ואין פותחין בנולד:

ואם לאחר שנגנבו נדר - ואמר אילו הייתי יודע שנגנבו לא הייתי נודר, הרי זה פתח ויתירנו החכם: וזו טעות טעה נחום המדי שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב. והם נדרו קודם שחרב הבית, והתיר להן, ואמרו לו חכמים דנולד הוא ואין פותחין בנולד. והלכה כחכמים:

(ה)

הריני נזיר שזה איש פלוני - אם זה ההולך לנגדי הוא איש פלוני הריני נזיר, והשני אומר אם אין זה איש פלוני הריני נזיר:

כולם נזירים - ואפילו אותם שלא נתקיימו דבריהם. דכי היכי דהקדש בטעות הוי הקדש, הכי נמי נזירות בטעות הויא נזירות:

ר"ט אומר אין אחד מהם נזיר - דסבר ר"ט אין נזירות אלא להפלאה, כלומר שיהא ברור וידוע לו בשעת נדרו שיהא נזיר, וכל הני לא היה ידוע לו בשעת נדרו שיהיה כדבריו. ואין הלכה כר"ט:

(ו)

הרתיע לאחוריו - זה שבא כנגדן חזר לאחוריו ולא נודע מי הוא:

אינו נזיר - אין אחד מהם נזיר, דלא מחית אינש נפשיה אספיקא ודעתו היה בשעת הנדר שאם לא יבא הדבר לידי בירור שלא יהיה בדבריו כלום:

ר' שמעון אומר כו' - רבי שמעון לטעמיה דאמר ספק נזירות להחמיר. ומה תקנתן שהרי אי אפשר להביא קרבן מספק, אלא צריכים להתנות כל אחד ולומר אם אינו כדבריו שיהא נזיר נדבה. ואין הלכה כרבי שמעון:

(ז)

ראה את הכוי - ששה בני אדם שראו את הכוי, ואמר אחד מהן הריני נזיר אם זה חיה, ואמר השני הריני נזיר אם אינו חיה, ואמר השלישי הריני נזיר אם הוא בהמה, ואמר הרביעי הריני נזיר אם אינו בהמה, ואמר החמישי הריני נזיר אם הוא חיה ובהמה, ואמר הששי הריני נזיר אם אינו לא חיה ולא בהמה, ואתו ג' אחריני מעלמא ואמר חד מינייהו לאילו הששה הריני נזיר אם אחד מכם נזיר, ואמר השני הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר, ואמר השלישי הריני נזיר אם כולכם נזירים, כולן נזירים. הששה הראשונים והשלשה האחרונים. לב"ש הוו נזירים ודאיש דנזירות בטעות הוי נזירות, ובין אותו שנתקיימו דבריו ובין אותו שלא נתקיימו דבריו הוי נזיר. ולבית הלל הוי נזירות ספק, מפני שהכוי ספק בהמה ספק חיה ספק בריה בפני עצמה :