משנה נדרים יא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק יא · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ואלו הם נדרי ענוי נפש, אמרה קונם פרות ז העולם עלי, הרי זה יכול להפר.

פרות מדינה עלי, יביא לה ממדינה אחרת.

פרות חנוני זה עלי, אינו יכול להפר.

ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו, הרי זה יפר, דברי רבי יוסי.

נוסח הרמב"ם

ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עליי הרי זה יפר פירות המדינה הזו עליי יביא לה ממדינה אחרת פירות החנווני הזה עליי אינו יכל להפר אם לא הייתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי רבי יוסי.

פירוש הרמב"ם

ואלו הן נדרי עינוי נפש, אמרה קונם פירות כו' — הכל מודים, שנדרים שבינו לבינה יפר, כגון שנשבעה על עניין מענייני הקישוט והפרנסה, ומה שתלוי בעניין התשמיש, למה שאמר: "בין איש לאשתו" (במדבר ל, יז). אבל נדרי עינוי נפש, יש בהם מחלוקת ומשא ומתן בש"ס בעניינים הכללים ושאינם כללים, והעולמי ושאינו עולמי, ומה שהוא תלוי בבעל עצמו ומה שתלוי בזולתו. והחילוק והפסק בכל זה, שהוא יפר הכל על איזה צד שיהיה, בין שיהיה עינוי נפש גדול או קטן, או עולמי או שאינו עולמי, בינו לבינה או בינה לבין אחרים. וכמו כן כל מה שתלוי בעניין הקישוט, והוא מה שאמרו: כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאין מיפר, אבל הנאת פלוני עלי מיפר. אבל נדרים שיש בהם עינוי נפש, אם הפר הפר לכל אדם, וכאילו לא נדרה מעולם. ודברים שבינו לבינה, אמנם ההפרה תלויה במה שמיוחד לו בלבד, אבל לשאר בני אדם, הנדר נשאר בחיובו:

ונתבאר לנו מזה המאמר, שאין צד שבועה ולא נדר שתדור האשה שלא יוכל הבעל לבטלו, לפי מה שיחייב, חוץ ממין אחד, והוא שתשבע על איש אחד או אנשים הרבה שלא יהנו ממנה, שזה לא יפר. ואף על פי שיש קושיא על זה המאמר במשניות רבות ממשניות זה הפרק, שמורה שהוא לא יפר במה שאפשר לו להחליט ולעשות תחבולה, ובדבר שאין בו עינוי גדול? יהיה התירוץ בזה, דמה שאמר בזה הפרק – כולו לרבי יוסי, שאמרנו שאין הלכה כמותו, והוא שאמרו: כוליה פרקא רבי יוסי הוא, והביאו ראיה על זה מה שחזר ושנה בסוף זאת ההלכה: דברי רבי יוסי, והוא כבר אמר בתחילה: אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, ואחר כך זכר הוא איזה דבר הוא אצלו עינוי נפש. ולכך אמרו, שהוא לא יחזור וישנה: דברי רבי יוסי, אלא להודיעך, שכל מה שעתיד לומר הוא דעת רבי יוסי. וזה הוא מה שאמרו: "שמע מינה מכאן ואילך ר' יוסי הוא". ושמור זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו - שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו ח:

הרי זה יפר דברי רבי יוסי - ר' יוסי לטעמיה דסבירא ליה שאין הבעל מיפר כל נדר שיש בו עינוי נפש, שהוא מחלק בין עינוי מרובה לעינוי מועט ובין עינוי של זמן מרובה לזמן מועט, וכל מתניתין דהאי פירקא אזלא כוותיה ט ואינה הלכה. אלא הבעל מיפר כל נדר שיש בו עינוי נפש, בין של יום אחד ואפילו שעה אחת י, בין של זמן מרובה. בין עינוי גדול בין עינוי קטן, וכן מיפר נדרים ושבועות בדבר שבינו לבינה אף על פי שאין בהם עינוי נפש, כגון אם נשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט. יא וכן אם נדרה שלא תאכל מפירות מדינה זו, הבעל מיפר, שטורח הוא לו להביא לה פירות ממדינה אחרת, והוי דברים שבינו לבינה. ומה בין נדרים ושבועות שבינו לבינה לנדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש, נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש מיפר לעצמו ולאחרים, כגון אם נדרה שלא תאכל בשר ולא תשתה יין, מיפר לה והיא מותרת לאכול ולשתות ואפילו לאחר שתתאלמן או תתגרש ותנשא לאחר. ונדרים ושבועות שבינו לבינה, כגון אם אסרה עליה תשמיש של כל אדם לעולם או שלא תכחול ותתקשט לעולם, מיפר חלקו, ותהא משמשתו וכוחלת ומתקשטת כל זמן שהיא תחתיו, וכשתתאלמן או תתגרש תהיה אסורה בתשמיש כל אדם ולכחול ולהתקשט. וכן כל כיוצא בזה:

פירוש תוספות יום טוב

ואלו הן וכו'. מסקנא דמלתא דר"י היא. הר"ן:

פירות מדינה עלי. כתב הר"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר דלא גרעה מדינתה מחנווני המקיפו וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת כשלא נדרה מפירות מדינתה. ע"כ. אבל הר"ב כתב לקמן מדינה זו. וכן העתיק הרמב"ם מדינה זו. וכן הוא בספרים אחרים וקשה לומר דגרעה מחנוני המקיפו:

ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. פירש הר"ב שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו. ולא ימצא אחר שהוא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצאת היא מתענה הר"ן. וצ"ע דלהרמב"ם בחבורו משמע. דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה דמש"ה השמיט הא דחנוני. וכמ"ש שם הכ"מ. והרי כולה מתניתין בענוי נפש מיירי מדדייק יתורא דדברי ר' יוסי [כדלקמן] ואין להאריך:

הרי זה יפר. עיין מ"ש במתניתין דלקמן:

דברי ר"י. כתב הר"ב וכל מתניתין דהאי פירקא אזלא כוותיה. גמרא. ודייקינן לה כיון דקתני ר"י אומר אין אלו נדרי ענוי נפש. ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי ענוי נפש למה לי למתני תו הרי זה יפר דברי רבי יוסי אלא לאשמועינן מכאן ואילך נמי רבי יוסי הוא. וכתב הר"ב ואינה הלכה וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וטעמא כדכתב הרא"ש והר"ן דכיון דמש"ה תנן דברי ר' יוסי לאשמועינן דכולהו פירקא ר' יוסי הוא הלכך לאו סתמא נינהו. דתימא דהוה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם. אלא הרי הוא כאילו הוא שונה בכולהו דברי רבי יוסי. ומה שכתב הר"ב כל נדר וכו'. ואפילו שעה אחת היינו טעמא דזה שכתב לעיל דניוול של יום א' לא הוי ניוול לרבי יוסי דהא לרבנן הוה ניוול ה"ה של שעה אחת דל"ש וכ"כ הכ"מ. ומ"ש וכן מפר נדרים ושבועות שבינו לבינה ילפינן מדכתיב (במדבר ל') בין איש לאשתו בין אב לבתו. ומ"ש כגון אם נשבעה או נדרה שלא תכחול ושלא תתקשט. תמיהה טובא כיון שאין הלכה כרבי יוסי והרי לרבנן כל קישוט הוי בכלל ענוי נפש. ואפילו לר"י כתב הר"ב דלא פליג בנשבעה. ועוד דמידי הוא טעמא דלא פליג בנשבעה אלא משום דשבועה ליכא תנאה גבה אלא שבועה דלא ירחץ לעולם קאמר ובהא לא פליג. וא"כ הכא דסתמא קאמר ולא התנה שנשבעה ונדרה לפי שעה אם כן אף רבי יוסי מודה דהוי עינוי נפש. ומה שכתב הרמב"ם בפירושו הכל מודים שנדרים שבינו לבינה יפר כגון שנשבעה על ענין מעניני הקישוט י"ל שנתכוין לקשוטי פנים של מטה. והיינו דדייק לכתוב ענין מעניני כו' ותדע שהרי תשמיש הכניס ג"כ בדברים שבינה לבינו. שכתב ומה שתלוי בענין התשמיש. ולקמן בסוף הפרק כתב פלוגתא ודלרבנן יפר הכל. אלא דהכא בענינים התלויים בתשמיש. לא תשמיש עצמו. אבל דברי הר"ב סתומין ומשמע ודאי דבכל כיחול וקישוט קאמר ועיין מה שאכתוב בסוף פרקין ובמשנה ד' מנדר דתשמיש שכתב הר"ב. והרמב"ם בחבורו בריש פ"י כ' דברים שבינה לבינו כגון שנשבעה שלא תכחול ושלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו ע"כ. ולדידיה איכא למימר דכרבי יוסי כ' כן ודרבי יוסי אף בנשבעה חולק וכן בנדרים דלעולם. ובכולהו סובר שאינו אלא דברים שבינו לבינה. וכן סברת הר"ש והר"ן. וז"ל הרא"ש רבי יוסי לא מבעיא קאמר ל"מ ניוול דחד יומא דלא הוה ענוי נפש אלא אפילו רחיצת עולם לא הוי ענוי נפש. ע"כ. וכמחלקותם ברחיצה כן מחלקותם בקישוט. וכמו שכתב הרמב"ם בפירושו וז"ל. ולפי זה הפירוש ג"כ מה שאמר אם אתקשט אם לא אתקשט ע"כ. אבל גם לדברי הרמב"ם קשה שאף ע"פ שנאמר שבחבורו חזר בו ופסק כרבי יוסי וכדעת הרמב"ן שכתב הרא"ש ומטעם דבגמרא איבעיא להו אליביה דר"י. אי קאמר אין בהם ענוי נפש הא משום דברים שבינו לבינה הויין אי לא ומדאיבעיא לן אליביה שמע מיניה דקיימא לן כוותיה. ע"כ. אכתי קשיא דא"כ ברחיצה נמי לפסוק כוותיה. ולא מצינן כן בדבריו בחבורו אלא איפכא. שהרי הוא חושב לרחיצה בהדי אכילה ושתיה שחשבן לנדרי ענוי נפש. והכ"מ לא העיר בזה כלל. אבל בב"י סימן רל"ד כתב וז"ל ויש לתמוה למה בקישוט פסק כרבי יוסי וברחיצה פסק כרבנן. ואפשר שהוא ז"ל מפרש דכי תנן אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש לא ארחיצה קאי אלא אקישוט. והא דאמר אין אלו נדרי כו' בלשון רבים היינו משום דקישוט הוו גווני טובא כחול ופרכוס. ועוד דמשום דתנא קמא אמר בין נשבעה שלא להתקשט בין נדרה מיפר משום ענוי נפש. אתא איהו למימר דליתא. אלא בין נדר בין נשבע אינו מפר משום נדרי ענוי נפש. עכ"ל. ואכתי קשיא לי דמי הכניסו להרמב"ם לחלק בכך ואדרבא סוגיא דגמרא רהטא דנקטא לפלוגתייהו דר' יוסי ות"ק בענין רחיצה וכמו שכתוב בפירוש הר"ב והרמב"ם. ואפשר לי לומר דבגמרא איתא ורמי דר' יוסי אדרבי יוסי מעין של בני העיר וכו'. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער. גוף כולו לא כ"ש. ומשני אמרי אין. כביסה אלימא לרבי יוסי. דאמר שמואל ערביבותא דרישא מתיא לידי עוירא. ערביבותא דמני מתיא לידי שעמימותא. ערביבותא דגופא מתיא לידי שיחנא וכיבי. כלומר ושעמום קשה מכולן. ואיכא למימר שסובר הרמב"ם דשינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה. ודסברא דרומיא עדיפא לפי שחשש שיחנא וכיבי קרוב יותר לבא ע"י מניעת הרחיצה. ממה שיבא שעמום ע"י מניעת כביסה. ולפיכך שמעת מינה מהברייתא דאית לי' לרבי יוסי דרחיצה הוה ענוי הגוף במכל שכן דכביסה ולפיכך יש לפרש המשנה ג"כ דלא פליג אלא אדסמיך ליה והיינו קישוט אבל לא ארחיצה. וסוגיא דגמרא דרהטא ונקטא פלוגתייהו דר"י ורבנן ברחיצה היינו מקמי דאתמר ההוא רומיא והשתא לרבי יוסי אפילו ברחיצה דיומא לא פליג. דכולה מלתא דוקא בקישוט הוא דקאמר. ולפיכך פסק הרמב"ם ג"כ בחבורו דאין בין ניוול דחד יומא. לניוול לעולם. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא דרחיצה הכל משום ענוי נפש. וקישוט הכל משום דברים שבינו לבינה. ומעכשיו אע"פ שדברי הרמב"ם שרירין וקיימין אכתי דברי הר"ב בתמיהתן הן עומדין מכל הני קושיות שהקשיתי עליו. וצ"ע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) פירות כו'. ומסתברא דלרבי יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר דלא גרעה טדינתה מחנוני המקיפו וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת כשלא נדרה מפירות מדינתה. הר"נ:

(ח) (על הברטנורא) ולא ימצא אחר שהוא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצאת היא מתענה. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) גמרא ודייקינן לה כיון דקתני ר' יוסי אומר אין אלו כו' ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי ענוי נפש, למה ליה למתני הרי זה יפר דברי ר' יוסי אלא לאשמעינן מכאן ואילך נמי ר' יוסי היא:

(י) (על הברטנורא) היינו טעמא דזה שכתב לעיל דניוול של יום אחד לא הוי ניוול לר' יוסי דהא לרבנן הוי ניוול הוא הדין של שעה אחת דלא שנא:

(יא) (על הברטנורא) תמיה טובא, כיון שאין הלכה כר' יוסי, והרי לרבנן כל קישוט הוי בכלל ענוי נפש. ואפילו לר' יוסי כתב הר"ב דלא פליג בנשבעה. ועוד דמידי הוא טעמא דלא פליג בנשבעה אלא משום דשבועה ליכא תנאה גבה אלא שבועה דלא ירחוץ לעולם קאמר ובהא לא פליג ואם כן הכא דסתמא קאמר ולא התנה שנשבעה ונדרה לפי שעה אם כן אף רבי יוסי מודה דהוי ענוי נפש. ועתוי"ט שהאריך והניח דברי הר"ב בצריך עיון:


פירושים נוספים