ברטנורא על נדרים יא

משנה נדרים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אלו נדרים - בגמרא מפרש דנדרים ושבועות קתני, דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים הם:

אם ארחץ ואם לא ארחץ - הכי קאמר, הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום, הרי נדר. אם לא ארחץ, שבועה שלא ארחץ, הרי שבועה. וכן אם אתקשט, הנאת קישוט אסורה עלי לעולם אם אתקשט היום. אם לא אתקשט, שבועה שלא אתקשט:

אמר ר"י אין אלו נדרי עינוי נפש - אנדר בלבד פליג ר' יוסי על ת"ק, ואמר דהנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום, אין זה נדר של עינוי נפש, שהרי אפשר לה שלא תרחץ היום ולא תהיה הנאת רחיצה אסורה עליה לעולם, ומניעת יום אחד מרחיצה אינו עינוי נפש, דניוול של יום אחד לא הוי ניוול. ואין הלכה כר"י. ובין האב ובין הבעל נדרי עינוי נפש הוא דמפירין, דכתיב (במדבר ל) בין איש לאשתו בין אב לבתו, מקיש אב לבעל, מה בעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש , אף אב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. ורמב"ם פסק שהאב מיפר כל נדרים ושבועות אפילו אותן שאינן של עינוי נפש, שנאמר (שם) כל נדריה ואסריה :

(ב)

אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו - שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו :

הרי זה יפר דברי רבי יוסי - ר' יוסי לטעמיה דסבירא ליה שאין הבעל מיפר כל נדר שיש בו עינוי נפש, שהוא מחלק בין עינוי מרובה לעינוי מועט ובין עינוי של זמן מרובה לזמן מועט, וכל מתניתין דהאי פירקא אזלא כוותיה ואינה הלכה. אלא הבעל מיפר כל נדר שיש בו עינוי נפש, בין של יום אחד ואפילו שעה אחת , בין של זמן מרובה. בין עינוי גדול בין עינוי קטן, וכן מיפר נדרים ושבועות בדבר שבינו לבינה אף על פי שאין בהם עינוי נפש, כגון אם נשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט. וכן אם נדרה שלא תאכל מפירות מדינה זו, הבעל מיפר, שטורח הוא לו להביא לה פירות ממדינה אחרת, והוי דברים שבינו לבינה. ומה בין נדרים ושבועות שבינו לבינה לנדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש, נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש מיפר לעצמו ולאחרים, כגון אם נדרה שלא תאכל בשר ולא תשתה יין, מיפר לה והיא מותרת לאכול ולשתות ואפילו לאחר שתתאלמן או תתגרש ותנשא לאחר. ונדרים ושבועות שבינו לבינה, כגון אם אסרה עליה תשמיש של כל אדם לעולם או שלא תכחול ותתקשט לעולם, מיפר חלקו, ותהא משמשתו וכוחלת ומתקשטת כל זמן שהיא תחתיו, וכשתתאלמן או תתגרש תהיה אסורה בתשמיש כל אדם ולכחול ולהתקשט. וכן כל כיוצא בזה:

(ג)

קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר - שאין זה מנדרי עינוי נפש, שהרי יכולה להתפרנס משל בעל , דבעל לאו בכלל בריות הוא. והא מתניתין נמי רבי יוסי היא, ואין כן הלכה כדפרישנא לעיל. ולא מיבעיא אי אמרה קונם שאיני נהנית לבריות שאסרה הנאת כל הבריות עליה, שהוא מיפר משום נדרי עינוי נפש אליבא דחכמים, אלא אפילו אמרה קונם שאיני נהנית לפלוני שלא אסרה עליה אלא הנאת אותו פלוני בלבד, הבעל מיפר משום דברים שבינו לבינה, שטורח הוא לו כשלא תהנה מאותו פלוני, והתורה אמרה בין איש לאשתו, כל דבר שבין איש לאשתו הבעל מיפר:

ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה - הכי קאמר, ועוד טעמא אחרינא שקונם שאיני נהנית לבריות אין הבעל מיפר, שהרי יכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה שאינה נהנית מן הבריות, דמתנות עניים נינהו, ונמצא שאין כאן עינוי נפש :

קונם כהנים ולוים נהנים לי - כי היכי דקונם שאיני נהנית לבריות מותרת במתנות עניים, הכי נמי המדיר כהנים ולוים מנכסיו מותרים במתנות כהונה ולויה:

(ד)

קונם שאיני עושה על פי אבא - הקדש יהא כל מה שאני עושה מלבוא ע"פ אבא, כלומר, שלא יוכל אבא ליהנות ממעשה ידי:

אינו יכול להפר - שאין זה דברים שבינו לבינה. ובהא מודו כולי עלמא שאוסרת הנאתה על פלוני אין הבעל מיפר. וכן הלכה:

על פיך אינו צריך להפר - משום דמשעבדא ליה . ואע"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד , אלמוה רבנן לשעבודא דבעל שאין הקונם מפקיע שעבודו:

יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו - וההקדש חל על החלק העודף שאינו תחת שעבודו, לפיכך צריך להפר, וההפרה מועלת בו משום דהוי דברים שבינו לבינה שאי אפשר שלא יתערב אותו העודף בשל בעלה:

רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה - ועיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ויפקע שעבודיה דבעל ואז יחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו. והלכה כר' יוחנן בן נורי. ובאומרת יקדשו ידי לעושיהם , דידים איתנהו בעולם וחל עליהם הקדש:

(ה)

הרי זה יחזור ויפר - דהפרה בטעות לא הויא הפרה עד שיכוין לאשה שנדרה, דכתיב (במדבר ל) לא הניא אותה, עד שתהיה ההפרה לעצמה של הנודרת. וגם שיכוין לנדר שנדרה, דכתיב (שם) ושמע אביה את נדרה, עד שידע איזה נדר נדרה :

(ו)

קיים לתאנים כולו קיים כו' - וטעמא, דכתיב (שם) אישה יקימנו, יקים ממנו, כשקיים מקצתו קיים כולו. אבל יפירנו, דליכא למדרש הכי, אינו מופר עד שיפר כולו. ואלו דברי יחיד ואינה הלכה, אלא הלכה כחכמים שאומרים מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהיפר היפר ומה שלא היפר לא היפר, דהא ליכא למדרש מיפירנו הפרה במקצת, אף הקמה מה שקיים קיים ומה שלא קיים לא קיים, דמיקימנו נמי לא דרשינן הקמה במקצת, אלא אורחיה דקרא למכתב הכי. ואף על גב דבהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו , בהפרת הבעל והאב אינו כן:

(ז)

איני יודע שיש מפירין - שיש לי רשות להפר:

יפר - ביום שנודע לו שיש לו רשות להפר, שהוא עליו כיום שמעו:

איני יודע שזה נדר - וצריך הפרה:

רבי מאיר אומר לא יפר - דכיון שיודע שיש בידו להפר אף על פי שלא ידע שהוא נדר מכל מקום היה לו להפר. ואין הלכה כרבי מאיר:

(ח)

ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם - ותנאו קיים ולא קנה הבעל. ואף על גב דבמתנה זו מצילו מן הטורח, שהרי אשתו ניזונת מן המעות הללו, ומזונותיה היו עליו, אצולי מטרחא אינה חשובה הנאה:

(ט)

ונדר אלמנה וגרושה כו' - לגופיה לא צריך קרא, דכיון דאין לה בעל מי יפר, אלא כשנדרה כשהיא אלמנה לזמן, ולא הגיע זמן הנדר עד שנישאת:

אינו יכול להפר - אע"פ שהנדר חל כשהיא תחתיו, דבתר שעת הנדר אזלינן:

נדרה בו ביום, גרשה בו ביום, והחזירה בו ביום - ואח"כ שמע את נדרה:

אינו יכול להפר - כיון שיצאת לרשות עצמה בין נדר להפרה. דאין הבעל מיפר בקודמין :

(י)

תשע נערות נדריהן קימים - נערות לאו דוקא :

בוגרת והיא יתומה - שנישאת ומת בעלה כשהיא נערה, והיא יתומה בחיי האב שאחר שנישאת אין לאביה רשות בה, ובגרה אח"כ ונדרה, נדרה קיים, שאין האב יכול להפר שהרי היא בוגרת, ועוד שהיא יתומה בחיי האב:

נערה ובגרה והיא יתומה - שנישאת ומת בעלה. שנדרה כשהיא נערה ובגרה לאחר מכאן והיא יתומה בחיי האב כדפרישנא:

נערה - בשעה שנדרה. שלא בגרה עדיין והיא יתומה בחיי האב. והנך תלתא, יתומה בחיי אב כיילא להו:

בוגרת ומת אביה - שבשעה שנדרה היתה בוגרת ומת אביה, דהיינו יתומה ממש:

נערה ובוגרת וכו' - והנך תלתא נמי, מת אביה כייל להו:

נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה כו' - הנך תלתא דקתני, בוגרת כיילא להו. ובגמרא אמרינן, דחכמים לא שנו אלא ג' נערות, בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב :

ר"י אומר כו' - דכיון שנכנסה לחופה יצאתה מרשות אביה בהנהו נישואים:

(יא)

קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך כו' הרי זה יפר - דכיון דנאסרה בהנאת אביה ואביו ע"י שהיא עושה לבעלה, גנאי הוא לבעל והוי דברים שבינו לבינה:

(יב)

האומרת טמאה אני לך - באשת כהן מיירי, דנאסרה לבעלה באונס ולא הפסידה כתובתה. והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה. וכיון דיוצאת בגט נוטלת כתובתה, דמספר כתובתה נלמוד, לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

השמים ביני ובינך - מפרש בגמרא, דאינו יורה כחץ, כלומר דברים דקמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר. ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. דאי לאו הכי, אמרינן לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה:

נטולה אני מן היהודים - שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה . ואף על גב דאמרינן בפרק המדיר היכא דנדרה איהי דיוצאה בלא כתובה, דהיא נתנה אצבע בין שיניה, רש"י פירש ביבמות [דף קי"ב] כיון שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ודאי אנוסה היא כי קשה תשמיש לה, וסברה משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, דאפשר שיגרשנה:

חזרו לומר כו' - נתקלקלו הדורות וחששו שהיא משקרת להפקיע עצמה מתחת בעלה:

תביא ראיה לדבריה - ולא מהימנינן לה בלי ראיה:

יעשו דרך בקשה - יבקשו ממנה שלא תדבר עוד בו ובירושלמי מפרש יעשו סעודה ויפייס:

יפר חלקו ותהא משמשתו - דהוי דברים שבינו לבינה ומיפר לעצמו: