משנה כריתות ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

אמרו לו אכלת חלב, מביא חטאת.

עד אומר אכל ועד אומר לא אכלג, אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל, מביא אשם תלוי.

עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי, פטורד.

שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי, רבי מאיר מחייבה.

אמר רבי מאיר, אם הביאוהו שנים למיתה חמורה, לא יביאוהו לקרבן הקל.

אמרו לו, מה ו אם ירצה לומר מזיד הייתי.

נוסח הרמב"ם

אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת עד אומר אכל ועד אומר לא אכל אישה אומרת אכל ואישה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור שנים אומרין אכל והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לקרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה ויאמר מזיד הייתי.

פירוש הרמב"ם

אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת עד כו': אמרו לו אינו ר"ל שיהיו שנים אלא אפילו אחד כשיאמר לו אכלת חלב ולא הכחישו אלא שתק על מה שאמר לו הרי מביא חטאת אבל אם הוא ודאי אצלו ואומר לא אכלתי אפי' העידו עליו אלף והוא מכחישם אז אינו חייב חטאת שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים. ואין הלכה כר' מאיר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אמרו לו - אפילו אחד א אומר לו אכלת חלב והוא שותק ואינו מכחישו ב:

מביא חטאת - על פיו:

שנים אומרים לו אכלת חלב - ואפילו מאה. והוא מכחישם ואומר ברי לי שלא אכלתי, אינו מביא קרבן על פיהם, דכתיב (ויקרא ד,) או הודע אליו חטאתו, ולא שיודיעוהו אחרים:

רבי מאיר מחייב - ואין הלכה כר' מאיר:

אם הביאוהו שנים כו' - כגון אם העידו עליו שהרג את הנפש:

אם ירצה לומר מזיד הייתי - אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי, ומזיד פטור מקרבן:

פירוש תוספות יום טוב

אמרו לו. כתב הר"ב אפילו אחד א"ל כו' כדתנן [רפ"י דיבמות] האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו וא"ל מת בעלך כו' דקיי"ל דאפילו בחד כו'. גמ'. ועמ"ש רפ"ח דנזיר גם במשנה ד' פ"ז דגיטין. ומ"ש הר"ב והוא שותק ואינו מכחישו. דת"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפילו אין מכחישן ת"ל או הודע אליו מ"מ. במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי. אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ. גמרא. וכתבו התוס' [ד"ה אלא]. אבל אי מכחיש לא מהימן ור"ל על כרחין שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור כדכתיב (דברים י"ט) לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד א' קם רק לשבועה:

עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. כתבו התוס' צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה. הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. הרי כאן שנים כו'. וכמ"ש הר"ב בספ"ו דסוטה:

מביא אשם תלוי. עמ"ש בר"פ דלקמן:

והוא אומר לא אכלתי פטור. וה"ה אם אמר איני יודע כמו שפירשנו. תוס':

שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי. בגמרא ריש פ"י דיבמות מייתי לה. וגרס פטור:

רבי מאיר מחייב. וא"ת היאך מחייב. והאמר לא אכלתי ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן [ספ"ה דערכין] חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבר להיות פטור. ממשכנין אותו. תוס' [סוף ד"ה א"ד]:

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי היה דעתו. ואע"ג דלא משוי איניש נפשיה רשיעא [כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דיבמות] [היינו] לפסול נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן. דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וא"ת ונשייליה אם היה דעתו לכך. וי"ל דאפילו הדר אמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד. כיון שלא אמר כך באותה שעה מחייב ר"מ. והכי איתא בת"כ אומר ר"מ. אם בתחילה אומר מזיד הייתי שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום. שאומר לא אכלתי ולא אמר יותר. ואפילו אומר אח"כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב. תוס'. ועספ"ה דטהרות ומ"ש שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) כדתנן רפ"י דיבמות. האשה כו' ובאו ואמרו כו' דקי"ל אפי' בחד. גמ':

(ב) (על הברטנורא) דת"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפי' אינו מכחישן ת"ל או הודע אליו מ"מ במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ גמ'. וכ' התוס' דהא דאי מכחישו לא מהימן "העד ע"כ ר"ל דאומר איני יודע דאי אומר בהדי' לא אכלתי פשיטא דפטור דע"א אינו קם אלא לשבועה:

(ג) (על המשנה) לא כו'. צ"ל דמיירי שהעידו שנים בבת אחת דאי בזא"ז הא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שני' כו':

(ד) (על המשנה) פטור. וה"ה אם אמר א"י כמו שפירשנו. תוס':

(ה) (על המשנה) מחייב. וא"ת האיך מחייב והאמר לא אכלתי. ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא לי' בכפר'. אבל האי ניחא לי' בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו. תוס':

(ו) (על המשנה) מה כו'. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי הוה דעתו ואע"ג דלא משוי אינש נפשיה רשיעה כו' אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין לעזרה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אמרו לו:    אפילו אחד ואע"ג דקתני אמרו לו לשון רבים ה"נ אשכחן ר"פ עשירי דמסכת יבמות האשה שהלך בעלה למדינת הים באו ואמרו לה מת בעליך וכו' והיינו על פי עד אחד ומן הטעם שנכתב שם. ובלשון ראשון דבגמרא מפרש לה כפשטה אמרו לו שנים ובדמכחיש להו ומני ר"מ הוא דמחייב ליה בסיפא דמתניתין והכי קתני סיפא דמתניתין דבר זה ששנינו ברישא דמתניתין לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ר"מ וחכמים היא:

עד אחד אומר אכל וכו':    צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכיון שנתקבל עדותו תו לא קפדינן בעדות השני שאומר לא אכל וצריך לומר דמיירי שהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור כדמפיק בגמרא מאו הודע אליו וגו'. ומסיק דמיירי קרא בעד אחד שהודיעו שאינו יכול לחייבו קרבן ועל כרחך מיירי שאותו שמעיד עליו אומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן כדכתיב לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה תוס' ז"ל:

ואשה אומרת לא אכל:    מכאן משמע דאשה מהימנא טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמרינן שתיקה כהודאה כדאמרינן פ' האומר וכו' והכא אי שתיק מהימנא האשה תוס' ז"ל. והביאוה הם ז"ל בפ' מי שקינא (סוטה דף ל"א:)

מביא אשם תלוי:    דספק הוא ומכחיש זה את זה ובהא עדות אשה נאמנת דמרבי לה ספרא או הודע אליו חטאתו מכל מקום הרגמ"ה ז"ל:

עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור:    ר"פ האשה רבה והרא"ש ז"ל בפ' ואלו מגלחין דף ל"ח ובפ' האומר דקדושין דף ס"ה. וכתבו שם תוס' ז"ל הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב או הודע אליו ולא כתיב לו דבעינן דכי מדכרו ליה מדכר והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר"מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר"מ ע"כ:

שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי פטור:    ר"מ מחייב כצ"ל. ואיתה בר"פ האשה רבה וכתבו שם תוס' ז"ל ר"מ מחייב וממשכנין אותו אם אומר שלא להביא ול"ד לשאר חייבי חטאות דהתם לא ניחא להו בכפרה אבל האי דניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור שהוא פטור ממשכנין אותם ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ"ז דפ' ויקרא בדבורא דחטאות. ואיתה נמי בפ"ק דב"מ דף ג' ותוס' פרק האיש מקדש (קידושין דף נ'.) ובגמרא בעינן מאי טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דבדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאתויי חטאת להתכפר בו או דילמא דטעמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור. ונפקא מינה לענין טומאה וכו'. וכתוב בגמרות כתיבת יד וכן משמע דגרסינן מן התוספות דהתם במציעא וכך היא הגירסא שיש בספרי כתיבת יד פשיטא דטעמייהו דרבנן משום דאמרינן מגו הוא דקתני מתניתין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור דילמא לדבריו קאמרי ליה לר"מ לן דילן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש לך דילך אודי לן מיהא היכא דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא איכא למימר מגו והוא אמר להם ק"ו ת"ש וכו' ודחי לה ת"ש וכו' וכתב רש"י ז"ל ואפשיטא בעיין דטעמא משום מגו ותו לא מידי דודאי טעמייהו דרבנן משום מגו דמיתרץ דבוריה כגון לא עשיתי שוגג אלא מזיד אבל גבי אמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש והוא אומר לא נטמאתי דליכא למימר לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מיפטר מקרבן דטומאה לא איכפת לן אי שוגג אי מזיד הואיל וביאת מקדש הואי שוגג ע"כ. וכתב הרגמ"ה ז"ל דר' יהודה דבברייתא דבגמרא הוא ת"ק דמתניתין ודקתני בברייתא ומודים חכמים לר' יהודה היינו חכמים אחרים לרבנן דמתניתין דהיינו ר' יהודה וכן משמע קצת מתוס' ז"ל. וגרסינן תו בגמרא אמר ר"ל מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי אמר רב ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דפטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות פירש הרא"ש ז"ל ר"ל לא היינו זכורים מן העדות בשעה שהשביענו ע"כ. וביד רפ"ג דהלכות שגגות ובפי"א סימן א':

תפארת ישראל

יכין

אמרו לו אכלת חלב:    אפילו א"ל כך חד [ש"ס]. ונ"ל דאפ"ה נקט אמרו, לשון רבים. דקמ"ל דאפילו עד מפי עד, ואפילו אשה, ואפילו לא בתורת עדות רק בדרך אמירה בעלמא, מדלא הכחיש, נאמנים:

מביא חטאת:    ודוקא בשתק הוא להגדת העדות. [ונ"ל דאפילו אומר אח"כ ששתיקתו היה מדהוה מסופק, אפ"ה שתיקתו דמעיקרא כבר חייבתו בקרבו]. אבל בהשיב איני יודע אם אכלתי, בע"א פטור, ובב' עדים חייב [תוס' ד"ה אמרו וד"ה אלא] והיינו לר"מ. אבל לרבנן אפילו בב' עדים בין במכחישן ובין בשתק פטור [כרמב"ם רפ"ג משגגות]. וה"ה לעניין איסור, בשאמר אדם לחבירו שנאסר דבר פלוני. דוקא כשהדבר הוא של העד [ולהטור אפילו הופקד ביד העד. ואפילו אין לו מגו לאסרו עכשיו, אפ"ה נאמן לאסרו, עש"ך י"ד רסקכ"ז], או שיש לו להעד מגו לאסרו בידים עכשיו. אבל בב' לטבותא, שאין הדבר שלו, וגם אין לו להעד מגו, אז אין ע"א נאמן לאסור דבר של חבירו, רק בשא"ל העד לבעלים נאסר הדבר לפניך, אז אם הבעלים שתקו להעד ולא הכחישוהו תכ"ד, אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, ואינו יכול לומר אח"כ איני מאמינך. רק בשמכחישו אח"כ, ואומר עתה נודע לי בבירור שאתה משקר, אז אין העד נאמן. אבל בשלא א"ל העד בתחלה נאסר לפניך, אפילו שתקו הבעלים בתחלה, מצי השתא הבעלים לומר להעד שמא משקר אתה, ואין העד נאמן. מיהו אם בלבו באמת מאמין להעד, אפילו מכחישו בפה, לא מהני רק ביי"נ [רמ"א י"ד רסיקכ"ז]. וי"א דגם היכא דבעלים באמת מסופק אם הגדת העד אמת, אפילו לא א"ל נאסר לפניך, נאמן העד [ש"ו קכ"ז סקט"ז]:

מביא אשם תלוי:    מיירי נמי בשתק להעדות. חבל באמר איני יודע פטור גם מאשם תלוי [וערלח"מ פ"ח דשגגות ה"ג, שגם הרמב"ם*) אפשר דס"ל כן]. מיהו דוקא שב' העדים שמכחישין זא"ז באו כאחת*). אבל בבאו זה אח"ז, הראשון נאמן, דכל מקום שהאמינה תורה ע"א, נאמן כב', ואין העד האחרון נאמן תו נגדו:

והוא אומר לא אכלתי:    ואפילו משיב רק איני יודע, וכלעיל:

רבי מאיר מחייב:    וממשכנין אותו להביא חטאתו. דאע"ג דכל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, הכא ממשכנין, מדהו"ל כנזיר שנזרק בעבורו א' מהדמים בקרבנותיו, דמדהותר אז ביין, להכי ממשכנין אותו להביא גם חטאתו, דמדאין חטאתו בא לו לכפרה או לשום צורך, חיישינן שמא פשע [כערכין כ"א א']. א"כ ה"נ כיון דאמר לא אכלתי, בין שמתכוון שלא אכל כלל, או שר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. ודאי לא יביא החטאת, כדי שלא יהיה חולין בעזרה, והרי אינו נאמן בדבריו לר"מ, להכי ממשכנין אותו:

אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים למיתה חמורה:    כשיעידו שעשה במזיד דבר שחייב עליו מיתה:

אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי:    ר"ל אם רוצה יכול לומר מזיד הייתי, דאז פטור מקרבן, והעדים א"א שיכחישוהו בזה, דלא ידעו מה בלבו. ואע"ג דהו"ל מגו במקום עדים דלא אמרינן, בין שטענתו או המגו יהיה נגד הגדת העדים [כש"ך ח"מ פ"ב כלל ה' במגו]. י"ל דר"ל דמתרצינן דיבוריה, שכך כוונתו לא אכלתי שוגג רק מזיד. ואע"ג דאין אדם משים עצמו רשע, מדהוא קרוב לעצמו, וקרוב פסול לעדות [כסנהדרין ד"ט ב']. היינו למה שנוגע לגופו, לחייב גופו שום עונש הגוף, או לפסול גופו מלהיות עד. אבל להתחייב א"ע ממון, אדרבה העדאת בעל דין כמאה עדים דמי. ומכ"ש הכא דנאמן שמזיד היה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה [ועי' ר"ן שבועות דשטרא]. ור"מ ס"ל אפילו מתרץ דבוריה בפירוש אח"כ ואומר לא אכלתי שוגג רק במזיד, חייב, מדלא השיב כן מתחלה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים