מלאכת שלמה על כריתות ג

<< · מלאכת שלמה · על כריתות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אמרו לו:    אפילו אחד ואע"ג דקתני אמרו לו לשון רבים ה"נ אשכחן ר"פ עשירי דמסכת יבמות האשה שהלך בעלה למדינת הים באו ואמרו לה מת בעליך וכו' והיינו על פי עד אחד ומן הטעם שנכתב שם. ובלשון ראשון דבגמרא מפרש לה כפשטה אמרו לו שנים ובדמכחיש להו ומני ר"מ הוא דמחייב ליה בסיפא דמתניתין והכי קתני סיפא דמתניתין דבר זה ששנינו ברישא דמתניתין לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ר"מ וחכמים היא:

עד אחד אומר אכל וכו':    צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכיון שנתקבל עדותו תו לא קפדינן בעדות השני שאומר לא אכל וצריך לומר דמיירי שהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור כדמפיק בגמרא מאו הודע אליו וגו'. ומסיק דמיירי קרא בעד אחד שהודיעו שאינו יכול לחייבו קרבן ועל כרחך מיירי שאותו שמעיד עליו אומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן כדכתיב לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה תוס' ז"ל:

ואשה אומרת לא אכל:    מכאן משמע דאשה מהימנא טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמרינן שתיקה כהודאה כדאמרינן פ' האומר וכו' והכא אי שתיק מהימנא האשה תוס' ז"ל. והביאוה הם ז"ל בפ' מי שקינא (סוטה דף ל"א:)

מביא אשם תלוי:    דספק הוא ומכחיש זה את זה ובהא עדות אשה נאמנת דמרבי לה ספרא או הודע אליו חטאתו מכל מקום הרגמ"ה ז"ל:

עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור:    ר"פ האשה רבה והרא"ש ז"ל בפ' ואלו מגלחין דף ל"ח ובפ' האומר דקדושין דף ס"ה. וכתבו שם תוס' ז"ל הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב או הודע אליו ולא כתיב לו דבעינן דכי מדכרו ליה מדכר והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר"מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר"מ ע"כ:

שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי פטור:    ר"מ מחייב כצ"ל. ואיתה בר"פ האשה רבה וכתבו שם תוס' ז"ל ר"מ מחייב וממשכנין אותו אם אומר שלא להביא ול"ד לשאר חייבי חטאות דהתם לא ניחא להו בכפרה אבל האי דניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור שהוא פטור ממשכנין אותם ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ"ז דפ' ויקרא בדבורא דחטאות. ואיתה נמי בפ"ק דב"מ דף ג' ותוס' פרק האיש מקדש (קידושין דף נ'.) ובגמרא בעינן מאי טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דבדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאתויי חטאת להתכפר בו או דילמא דטעמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור. ונפקא מינה לענין טומאה וכו'. וכתוב בגמרות כתיבת יד וכן משמע דגרסינן מן התוספות דהתם במציעא וכך היא הגירסא שיש בספרי כתיבת יד פשיטא דטעמייהו דרבנן משום דאמרינן מגו הוא דקתני מתניתין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור דילמא לדבריו קאמרי ליה לר"מ לן דילן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש לך דילך אודי לן מיהא היכא דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא איכא למימר מגו והוא אמר להם ק"ו ת"ש וכו' ודחי לה ת"ש וכו' וכתב רש"י ז"ל ואפשיטא בעיין דטעמא משום מגו ותו לא מידי דודאי טעמייהו דרבנן משום מגו דמיתרץ דבוריה כגון לא עשיתי שוגג אלא מזיד אבל גבי אמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש והוא אומר לא נטמאתי דליכא למימר לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מיפטר מקרבן דטומאה לא איכפת לן אי שוגג אי מזיד הואיל וביאת מקדש הואי שוגג ע"כ. וכתב הרגמ"ה ז"ל דר' יהודה דבברייתא דבגמרא הוא ת"ק דמתניתין ודקתני בברייתא ומודים חכמים לר' יהודה היינו חכמים אחרים לרבנן דמתניתין דהיינו ר' יהודה וכן משמע קצת מתוס' ז"ל. וגרסינן תו בגמרא אמר ר"ל מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי אמר רב ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דפטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות פירש הרא"ש ז"ל ר"ל לא היינו זכורים מן העדות בשעה שהשביענו ע"כ. וביד רפ"ג דהלכות שגגות ובפי"א סימן א':

משנה ב

אכל חלב וחלב וכו':    שבת פ' כלל גדול (שבת דף ע"א:)

שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחר חייב משני מינין פטור.:    וא"ת והא אמרינן בפ' קדשי מזבח הפיגול והנותר אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין וי"ל דהתם מיירי לענין מלקות א"נ לענין שאם נפלו לקדרה אחת מצטרפין לתת טעם דהא שם אחת הוא דליכא אלא לאו אחד אתרויהו אבל הכא מיירי לדין חיוב קרבן תוס' ז"ל:

ממין אחד:    גמרא פשיטא אמר ר"ל משום בר תוטני כגון שאכלו בשני תמחויין ואפילו לר' יהושע דאמר לקמן בפירקין תמחויין מחלקין מודה הכא דלחומרא הוא דאמר כגון אם אכל שני זתים בשני תמחויין ואפי' לר' יהושע דאמר לקמן בפרקין תמחויין מחלקין מודה הכא דלחומרא הוא דאמר כגון אם אכל שני זיתים בשני תמחוין חייב שתים אבל לקולא כגון הכא דשני חצאי זתים בשני תמחויין לא אמרינן דמחלקין ולא מצטרפין אלא מצטרפין. איכא דאמרי אסיפא משני מינין פטור פשיטא אמר ר"ל משום בר תוטני כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין דמ"ד כי אמר ר' יהושע לחומרא אמר לקולא לא אמר קמ"ל משני מינין פטור ומאי משני מינין ממין אחד ואמאי קרי ליה שני מינין משום דאכלו בשני תמחויין וקתני פטור אלמא ל"ש לקולא ול"ש לחומרא קאמר ר יהושע. ופרכינן מדסיפא מין אחד ושני תמחויין רישא מין אחד ותמחוי אחד פשיטא אמר רבינא כגון שהיתה לו ידיעה בינתים ואליבא דרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור פירוש שאכל חצי שיעור ונודע לו לא הויא ידיעה לחלק דאם חזר ואכל חצי שיעור מצטרפין. ודרבן גמליאל במתניתין דבספי"ב דשבת. וביד ר"פ ששי דהלכות שגגות וסימן ד' ז' ובפ"ח סימן ג':

משנה ג

עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס.:    מהכא משמע דתרי גווני מיירי שיעור פרס חדא לעניין הפסקה שאם הפסיק מן אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וחדא כדאמרינן בעלמא שאם נתן כזית תרומה בשיעור פרס דחולין ממקפה שהוא חייב עליה תוס' ז"ל:

וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס.:    כך מצאתי מוגה וליתא דר' מאיר לחומרא קאמר דאפילו ביותר מכדי אכילת פרס ששהה בלעיסתן מחייב ואמרו לו חכמים לעולם אינו חייב ביותר מכדי אכילת פרס אלא עד שתהא שהיית אכילתן כשיעור פרס. וביד פרק י"ד דהלכות מ"א סימן ח' ט':

אכל אוכלין טמאין ושתה וכו':    תוס' פ' הוציאו לו (יומא דף מ"ח:)

ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס חייב.:    לא קאי אאוכל אוכלין טמאים ונכנס למקדש דפסול גויה אינו אלא מדרבנן וא"כ לא קאי הא דקתני חייב אאכל אוכלין טמאין ונכנס למקדש אלא קאי אשתה רביעית יין ונכנס למקדש והא דקתני אכל אוכלין טמאין הכא משום דשוו יחד לענין אכילת פרס ואי נמי י"ל דחייב נמי קאי אאכל אוכלין טמאים ור"ל חייב מכת מרדות מדרבנן ולצדדין קתני גבי שתה רביעית יין ר"ל חייב מלקות וגבי אוכלין טמאים מכת מרדות. ויש מפרשים באוכלין טמאים שהן אב הטומאה ולא נהירא שהרי אמרינן כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה ועוד דקאמר פ' כשם מה לטבול יום שיש במינו אב הטומאה משא"כ בככר שני תוס' חיצוניות בכתיבת יד. וכן כתב רש"י ז"ל נכנס למקדש ארביעית יין קא מהדר דמשום אוכלין טמאים לא מיחייב אביאת מקדש ע"כ. וז"ל הרגמ"ה ז"ל אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים באוכלין שהן אב הטומאה קמיירי דנגעי במת והיכא אשכחן דאוכלין הוו אב הטומאה כדאמרינן בפ' אור לי"ד ובהנהו חייב כרת כשאכלן ונכנס למקדש אבל באוכלין טמאין בטומאה דרבנן לא הוי חיוב כרת אלא לאו בעלמא:

נכנס למקדש ושהה:    לא ידעינן אי שהה במקדש קאמר או שהה באכילתן עכ"ל ז"ל:

ונכנס למקדש:    פירוש ועבד עבודה אבל בכניסה בלא עבודה לא מיחייב והכי איתא בהדיא בת"כ תוס' ז"ל:

ושהה כדי אכילת פרס חייב:    כך צ"ל. ולא קאי ושהה אנכנס למקדש דלמה לי שהייה כיון שהיפך בצנורא מתחייב דעבודה היא דאפילו התם בפרק שני דשבועות דקבעי שיעור שהייה שיעור השתחואה הני מילי כשנטמא בפנים בהיכל אבל כשנטמא בחוץ כשנכנס לאלתר חייב אלא ושהה קאי באכילתו אוכלין טמאין או בשתייתו משקין טמאין וכו' וכן פירש רעז"ל. ר' אלעזר גרסינן בלי יוד דהא פליג עליה ר' יהודה בברייתא וקרי רב עליה דר' אלעור טובינא דחכימי. ועיין בת"כ פ' שמיני קרא דיין ושכר אל תשת בפרשה א':

אם הפסיק:    בה או שנתן לתוכה מים כל שהן פטור. כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי. פירוש וקאי ארביעית דלעיל דהוי לשון נקבה ע"כ. ואיתה בתוס' פ' הדר (עירובין דף ס"ד:)

פטור:    ולענין נשיאות כפים פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו דהלכות נשיאות כפים סימן ד' דמותר:

משנה ד

יש אוכל אכילה אחת:    גמרא ס"פ הזורק דשבת ותוס' פ' חלון (עירובין דף פ'.) ובגמרא פ"ד אחין דף ל"ד ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ד) ותוס' זבחים פ' ב"ש (זבחים דף מ"ד) ודר"פ גיד הנשה ודס"פ כל הבשר ודפ"ק דתמורה דף ג'. ועיין בירושלמי ר"פ המניח. ועיין ברב אלפס ז"ל ספ"ד אחין שהאריך ז"ל לבאר מתניתין דהכא דשייכא אמתניתין דהתם כמ"ש שם ספ"ד אחין. וביד ספי"ד דהלכות מ"א ובפי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סימן י"ט ובפ' ששי דהלכות שגגות סימן ד'. בפירוש רעז"ל באיסור גרידא כגון האוכל נבלת וכו'. אמר המלקט א"נ כגון היכא דאמר שבועה שלא אוכל חלב ואכל דאינו חייב אלא משום חלב ולא משום שבועה דאין איסור חל על איסור וכן נזיר שאמר שלא אוכל ענבים ואכל אבל במקום איסור מוסיף היכא דניתוספו אחרים על איסורו או באיסור כולל היכא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון נזיר שאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחל עליו איסור שבועה אתאנים חלה עליו נמי אענבים הרגמ"ה ז"ל:

ד' חטאות ואשם אחד:    וא"ת אמאי לא חשיב חמשה כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתנהו בשאלה. אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשיה מגו דאיתוסף באיסור וכו' ואי היה מיירי בבכור לא הוה אמר אקדשיה שהרי קדוש בפטר רחם תוס' ז"ל. אבל שם בשבועות דף כ"ד איכא בגמרא מאן דמוקי לה בבכור ואיכא כמה שנויי התם אפרכא דפריך התם משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו אבל איסור הבא מעצמו כגון ע"י שבועה לא קתני אע"ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו ואיכא נמי מאן דמוקי לה התם אליבא דר' אליעזר דאמר ס"פ שני דהוריות הנשיא מביא שעיר ע"ש ובמסקנא משני התם כי קתני מידי דחייל דוקא אמידי דאית ביה מששא אבל שבועה דחיילא נמי אמידי דלית ביה מששא כגון שאישן ושלא אישן לא קתני ע"כ. ובגמרא פריך וליתני חמש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול ומשני בחדא בהמה מיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בד' עבודות של דם הלכך לא חייל עליה נותר. והדר פריך והרי משכחת פגול ונותר בחדא בהמה כגון וכו' ומשני באבר אחד קמיירי בשני אברים לא קמיירי. ופריך והא נמי משכחת ליה בחד אבר כגון וכו' ומשני בכזית אחד קמיירי בשני זיתים לא קמיירי ופריך ולא והא קתני יוה"כ וביום הכפורים כותבת הוא דמחייב וכותבת אית בה שני זתים ותירץ ר"פ להכי לא תנא פגול דלא מיירי בשני זיתי חלב. ודקא קשיא לך כותבת כגון דמלייה לחלב בתמרי והשלימו לככותבת אבל החלב עצמו אין בו אלא כזית ורב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתרץ לה כגון כזית פגול מבהמה אחרת בהדה ולא משני כהני שנויי דקא משנינן ופריך עליה בגמרא וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל נמי כזית דם שהוא זית שלישי ומשני עליה דתנא בחדא אכילה קא מיירי בשתי אכילות לא קמיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליטה מחזיק יותר משני זיתים:

ואשם:    מעילות שאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא:

אם היתה וכו':    תוס' שבת פ"ק דף י"א ע"א ע"ב ודפ' עשירי דף צ"ב. ועיין בו שכתבתיו שם בסימן ג' והוא מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הרגמ"ה ז"ל. וי"ס דגרסי אם היה שבת וכו'. ואיתה נמי בתוס' דעירובין פ' שני דף כ"ג ודפ' בתולה נשאת (כתובות דף ז') וירושלמי רפ"ק דשבת:

והוציאו חייב:    פירוש הוציאו בפיו ואית דגרסי בהדיא בפיו וכן משמע מפי' הרגמ"ה ז"ל שאעתיק בסמוך בס"ד. וכן בכמה מקומות בתוספות:

אמרו לו אינו מן השם.:    שם בירושלמי מסיים בה אינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח ויובן עם מה שאכתוב בסמוך בס"ד בשם תוס' ז"ל. וביד פי"ג דהלכות שבת סימן ג'. ובטור א"ח סימן תרי"א. וכתב הרגמ"ה ז"ל ואע"ג דאמרינן דהמוציא בפיו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין ה"מ כי מוציא שאר חפציו בפיו אבל אוכל כדרכו והוציאו בפיו חייב ע"כ. וכן הוא מפורש שם ס"פ הזורק כמו שכתבתי שם. והקשו תוס' ז"ל וא"ת מה שייך זה לעניין אכולה וי"ל דה"פ והוציאו בפיו חייב דכיון שהניחו ברה"י בפיו והוציאו בר"ה מיחייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו דהא מוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתם זו היא הנחתם ע"כ:

משנה ה

בפירוש רעז"ל מת אחיו ונשאת לאחי אבי אביה מגו דאתוסף בה איסורא לגבי שאר אתי אביו איתוסף וכו' אמר המלקט גירסת רש"י ז"ל הכא בגמרא הכי מת אחיו ונשאת לאחי אביו מגו דאיתוסף איסורא לגבי בני אחי אביו איתוסף וכו':

וחייב עליה שש חטאות:    הבא על בתו. פירוש שבא על אמו והוליד ממנה בת ובא על אותה בת וא"ת וליחשוב עוד אם חמותו כגון שנשא בת בת בתו דהשתא הויא זו שבא עליה אם חמותו ומיחייב באיסור כולל דמגו דאתסר בקרובות אשתו כגון אחותה ובתה אתסר נמי באם אמה משום אם חמותו ואע"ג דכבר אסורה עליו ועוד קשה אמאי לא חשיב אם חמיו שנשא בת בן בתו באיסור כולל דהא מתניתין כר"מ אתיא כדאיתא בגמרא ור"מ ס"ל איסור כולל במתניתין דלעיל דיש אוכל אכילה אחת וי"ל דמתניתין לא מיירי בנושא נשים בעבירה ואם תמותו ואם חמיו לא משכחת לה רק בנושא נשים בעבירה שנשא שניה ולא תנא אחות אביו וברשיעא בר רשיעא דא"כ אשת אחיו לא משכחת לה תוס' כתיבת יד. פי' רשיעא בר רשיעא מפורש בדברי רעז"ל לקמן בסימן ז'. והבא על בת בתו וכו' ואחות אשתו שהיה נשוי את בת חתנו שהיא אחות בת בתו מן האב כגון שהיתה לו בת מאשה אחרת ונשאה זה האב חמיו של בעל בתו ונשבא זה על בתו של חתנו שהיא לו בת בתו היתה אחות אשתו. ואומר הר"י ז"ל דלא גרס אחות אשתו דא"כ שבע הוו ואדתני לעיל שש ליתני שבע וא"ת וליתני שבע וליחשוב אחות אשתו וכגון וכו' ותירץ הר"י ז"ל בגליון דלא תני איסור הבא ע"י קדושין שעושה הבוטל רק בקדושין שעושין אחרים כמו קדושי אחין ותוס' ז"ל תרצו דלא נחת למיתני במתניתין רק איסור מוסיף ואחות אשתו לא משכחת לה רק באיסור כולל. עוד הקשו תוס' ז"ל הבא על בת בתו אמאי לא תני בהדייהו בת בנה כגיון וכו' וגם בסיפא קשה אמאי לא תני בהדי בתה ובת בתה נמי בת בנה דמשכתת לה וכו' ולפי מה שפירשתי דלא מיירי רק באיסור מוסיף ניחא שפיר. עוד ה"שו אמאי לא תני תמותו כגון שנשא בת בת בתו דבת בתו היא חמותו וי"ל דת"ק לא מיירי בעבד איסורא ומהאי טעמא לא תני אש חמותו ואם חמיו דשניות הן ואפילו לר' יוסי נמי דמיירי בעבר זקן ונשאה י"ל להכי לא תנא להו דלית להו איסור כולל ואפילו לר' חייא דאמר בפ"ד אחין לר' יוסי מחייב תרתי משום איסור כולל היינו באיסור כולל משום שם אחד אבל בשני שמות לא ומש"ה ניחא לדידיה גבי א"א ונעשית חמותו דלא אמר נידון בחמותו משום דשני שמות הן ע"כ:

ואשת אחיו:    היינו אשת אחיו מאמו דאי מאביו היאך נשאה זקן והלא לא תפסי בה קדושין דהויא כלתו ומכאן משמע דאשת אחיו מאמו בכרת מדחייב עליה חטאת והא דממעט ליה בת"כ היינו מערירי אבל כרת איכא תוס' ז"ל. בפירוש רעז"ל ותרצו כגון דאיכא ברא לסבא ואחיו וכו'. אמר המלקט דוק בהרמב"ם ז"ל במה שפירש בזה התירוץ וזה קיצור לשונו כי זו הבת בתו אלמלא לא נשאת לסבא היתה אסורה על הקטן הזה משום אשת אחי אביו וכשייבם אותה יצחק הסבא יהיו אשת אחי אביו ואשת אביו שני האיסורין באין כאחד ומגו דאיתוסף בה איסורא גבי ההוא ברא וכו'. וז"ל תוס' כתבי יד דאית ליה ברא לסבא פירש הקונטרס ברא לזקן דמתניתין מגו דאיתוסף איסור לגבי בריה דזקן משום אשת אב איתוסף נמי איסורא לגבי האי בועל משום אשת אב. וקשה שהרי לאחיו של בועל נמי אסורה כבר משום אשת אחי אביו ואיך מיתסרא עליה משום אשת אב. לכך פירש ר"י ז"ל דסבא דהכא היינו אבי הזקן דמתניתין דהיינו אבי אביו של בועל וה"ק מגו דאיתוסף עלה איסורא לגבי ברא דסבא דהיינו אחי הזקן דמתניתין ואסורה לו משום אשת אחיו כשנשאה הזקן דמעיקרא קורם שנשאת ונפלה לפניהם ליבום שריא לתרויהו וכאשר נשאה הזקן אסורה לאחיו משום אשת אח איתוסף נמי איסורא עלה לגבי בועל שהוא חייב עליה משום אשת אב וכה"ג מיקרי מוסיף ואע"ג דשני שמות הן ובאיסור כולל לא חייל באיסור מוסיף חייל שהרי כלתו דמתניתין לא משכחת איסור מוסיף אלא בשני שמות דמגו דאיתוסף עלה איסורא לגבי אחי בעלה ובן בעלה נוסף נמי עלה איסורא לגבי חמיה משום כלתו ע"כ:

ואשת אחיו:    כגון שנשאת לאחיו אחר מיתת בנו ואח"כ אחי אביו וכו':

ר' יוסי אומר אם עבר וכו':    ירושלמי פ' שני דיבמות:

וכן הבא על בת אשתו:    חייב עליה בכל השמות הללו משום בת אשתו וכלתו ואחות אשתו כגון שהיתה לבת אשתו אחות מאביה מאם אחרת ונשאה בעל אמה:

וכן הבא על בת בת אשתו:    חייב עליה משום בת בת אשתי ובכל השמות הללו והה"נ בבא על בת בנה שיש בה חמשה שמות הללו אלא קתני בת בתי וה"ה לבת בנה הרגמ"ה ז"ל. בפירוש רעז"ל בסופו ובת בת אשתו ואחות אשתו משכחת לה כגון שבא אבי אשתו על בתו והוליד ממנה בת אותה הבת היא בת בת אשתו ואחות אשתו ע"כ. אמר המלקט הוא פירוש הרמב"ם ז"ל. פורוש לפירושו ז"ל המשל כגון אשר שהיה נשוי עם דינה בת לבן וילדה לו בת ובא לבן על אותה הבת שהיא בת בתו וילדה ממנו בת נמצא שזו הבת הממזרת היא בת בת אשתו של אשר והיא ג"כ אחות אשתו שהרי חמיו לבן אבי דינה אשתו של אשר ואבי הבת הממזרת נמצאת הממזרת אתות דינה אשת אשר ובת בתה ולאשר בעלה היא ג"כ בת בת אשתו ואחות אשתו:

משנה ו

ר' יוחנן בן נורי אומר הבא וכו':    ירושלמי ר"פ נושאין על האנוסה ור"פ הנשרפים ואמרינן התם דסומכוס דשחטה ואת בת בתה דבפ' אותו ואת בנו וריב"נ אמרו דבר אחד והכא בגמרא דחי רבא דילמא לא היא ע"כ ל"ק ריב"נ הכא אלא משום דשמות מוחלקים דמתקריא חמותו ומתקריא אם חמותו ומתקרייא אם חמיו אבל גבי אותו ואת בנו דכולהו איתו ואת בנו מיקריין ואין שמות מחולקים אימא לא. אמר רב נחמן בר יצחק דילמא ע"כ ל"ק סומכוס אלא גבי אותו ואת בנו דגופים מוחלקים אכל הכא דאין גופים מוחלקים אימא כר' אבהו א"ר יוחנן ס"ל דאמר שארה הנה זמה היא הכתוב עשאם לכולם זמה אחת:

חמותו ואם חמותו ואם חמיו:    כתוב במגיד משנה ס"פ שני דהלכות איסורי ביאה אשה אחת יכולה להיות חמותו ואם חמותו ואם חמיו והוא בהיתר על דרך זה שנשא אשה ובת אחיה ובת אחותה ע"כ והוא מה שכבר פירש רעז"ל:

שלשתן שם אחד הם:    דבחד קרא כתיבי ובחד לאו וכתוב בתוס' כתיבת יד ואע"ג דהבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו חייב שלש אע"ג דשם אחד הוא התם משום דכתיב תלתא קראי אבל חמותו ואם חמותו ואם חמיו מחד קרא נפקי מג"ש הנה הנה זמה זמה ע"כ:

משנה ז

א"ר עקיבא שאלתי וכו':    עד סוף פירקין בת"כ פ' ויקרא פ"א דדבורא דחטאות. ומתניתין איתה בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ד) ברייתא וגם בפ' גיד הנשה:

אמאום:    יתכן שזהו המקום דתנן ליה בפ' שני דערכין סימן ד':

שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל הבא וכו':    כך צ"ל:

הבא על אחותו וכו':    משכחת לה ברשע בן רשע וכגון וכו' כדמפרש רעז"ל. ובסוף לשונו כתוב ובא הבן על אחותו וכו' וז"ל הרמב"ם ז"ל ובא אתו הבן על הבת האחרת שהיא אחותו מאביו ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו ע"כ. וביד בפ"ה דהלכות שגגות סימן ג':

משנה ח

ועוד שאלן:    מחק זה הועוד הרי"א ז"ל וכתב כן מצאתי:

מוכי שחין:    לא אמרו במוכי שחין ממש אלא בכל מכה שמדולדל אבר מחמתה הרגמ"ה ז"ל:

הולך לו ערב פסח:    תוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ג:)

וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה:    פירש הרגמ"ה ז"ל דרבותא אשמועינן דאפילו כי חתכו ופסקו בזה הענין טהור הרופא ובעל האבר דלא טמייה אבר לאדם בשעת פרישתו דמיירי שמושך עצמו בכח ע"כ וקרוב להאי מתניתין איתא במסכת שמחות פ"ד סימן כ"ח:

שהדברים ק"ו:    פירוש אדם שמטמא מחיים לנוגע בו כגון אם יהיה זב או מצורע ובאר הטומאות הפורשות ממנו אבר המדולדל בו טהור עם היות שיש בו טומאה בהיותו בחיים ובזה היה דין שיטמא גם בהיות האבר שלו דבק והוא חי אחר שהוא מדולדל ועכ"ז הוא טהור בהמה שלא נמצא בה טומאה מחיים כלל אינו דין שאבר המדולדל בה יהיה טהור אחר שעדיין שהוא חי כן פירוש הרמב"ם ז"ל אלא שהלשון מועתק מספר קרבן אהרן:

משנה ט

ועוד שאלן ר"ע השוחט וכו':    ביד פ' ששי דהלכות שגגות סי' ב' ובפ"ט סי' ט:

או אחת על כל אחת ואחת:    כצ"ל. וקשה דמאי קמיבעיא ליה תיפשיט ליה מבועל חמש נשים נדות דאמרן לעיל דחייב על כל אחת ואחת משום דהוו גופים מוחלקים אע"ג דשם אחד להם ותירץ הראב"ד ז"ל בת"כ דגופי נדות פשיטא ליה דחילוק הוי מיהו גופי בהמות מיבעיא ליה אי חשיבי לחלק אי לא וע"ש בספר קרבן אהרן שהאריך עוד לתרץ:

לא כך שאלן:    כצ"ל:

ואת המהנה כנהנה:    וה"ה דהמ"ל הנהנה כאוכל מה שאין כן בנותר אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה תוס' ז"ל. ובגמרא בברייתא ס"ל לר' יוסי בר' יהודה ולר"א בר"ש כר' עקיבא:

צירף המעילה לזמן וכו':    תוס' פ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ב.) בסוף פירוש רעז"ל ופסק ההלכה שהאוכל נותר מה' זבחים וכו'. גם פסק ההלכה דתמחויין אינם מחלקים בין להקל בין להחמיר. אמר המלקט פירש להקל כההיא דכתבינן לעיל בפירקין סימן ב':

משנה י

אמר ר' עקיבא שאלתי וכו':    תוס' שבת ר"פ כלל גדול וכו' מתניתין שם בירושלמי דף ט'. בפירוש רעז"ל ומשני דר' עקיבא תרתי בעא מיניה וכו' עד דהיינו זדון שבת ושגנת מלאכות. אמר המלקט רעז"ל פירש מתניתין כמו שפירשה רבה דזדון שבת ושגגת מלאכות קא מיבעיא ליה וגרסינן נדות דגופים קמיבעיא ליה ופשיט ליה מנדות דגופים מוחלקים הם ג"כ וכן תני רב נתן בר הושעיא. אבל הרמב"ם ז"ל פירש דשגגת שבת וזדון מלאכות קא מיבעיא ליה כמו שפירשה רב חסדא. דימים שבין שבת לשבת מספקא ליה אי הויין ידיעה לחלק או לא ופשיט ליה דהויין ידיעה לחלק וקבלה מיניה ופשט ליה נמי דולדי מלאכות כמלאכות דמיין ולא קבלה מיניה כסתם מתניתין דשבת ר"פ כלל גדול כמו שכתבתי שם וגרסינן נדה וכן תני שמואל נדה וכן תני רב אדא בר אהבה נדה:

ומה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה.:    למאי דקאמר בגמ' דמיבעיא ליה אי שבתות כגופים דמיין ואמר לו ק"ו מנדה צריך להגיה ומה נדות וכו' דגופים מוחלקים הוו ולרב חסדא דאמר דהא מיבעיא ליה בימים שבנתים אי הוו ידיעה לחלק וא"ל ק"ו מנדה בנדה אחת מיירי וימים שבנתיים שייכי בנדה כדמפרש בגמרא כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וגובלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות הויין כימים שבנתיים תוס' ז"ל בכתיבת יד:

הבא [על] (עם) הבהמה יוכיח:    שחייב על כל ביאה וביאה שאי אפשר לערב הביאות כמו שאפשר לערב המלאכות כגון קוצר שתי גרוגרות בשני פעמים בשבת דאפשר לערב ולקצור השתי גרוגרות בבת אחת. וכתוב שם בספר קרבן אהרן כפי סברת רבה הבא על הבהמות יוכיח דהן גופים מוחלקים וחייב על כל אחת ואחת וכ"ש שבתות אבל לרב חסדא לא גרסינן אלא בהמה ואכתי קשה דבבהמה לא שייך ימים שבינתים כלל דהא ליכא שום חילוק בימים שבינתים אלא דס"ל לר' אליעזר דכיון דבהדי עריות כתיבא וכתיב בסוף כל העריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ואמר מר הוקשו כל העריות זו לזו בהמה נמי כנדה דמיא לחלק בין ביאה לביאה ומבהמה ק"ו לשבת ע"כ:

אמרתי לו הבהמה בשבת:    פירוש לרב חסדא דאמר קבלה מיניה הכי צריך לפרש דה"ק יפה דנת דודאי הבהמה כשבת דמה בהמה חייב על כל אחת אף שלא הוזהרה אף שבת חייב על כל אחת. ובגמרא מתניתין דלא כר"ש בן אלעזר דאמר לא כך שאלו ר' עקיבא לר' אליעזר אלא כך שאלו הבא על אשתו נדה וכו' עד אמרתי לו הבהמה כנדה דהאי תנא סבר נדה מיבעיא ליה ושבת פשיטא ליה: והביאוה תוס' ז"ל בשבת ר"פ כלל גדול. וביד פ"ז דהלכות שגגות סימן ה' ח' ט':