רבינו גרשום על הש"ס/כריתות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יא עמוד ב

אמרו לו שנים אכלת חלב. כזית מביא חטאת:

עד אומר אכל כו' מביא אשם תלוי. דספק הוא הואיל ומכחיש זה את זה ובהא עדות אשה נאמנת דמרבי לה בספרא מן או דכתיב או הודע אליו מ"מ:

עד אחד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי. פטור מקרבן דהא אדם נאמן על עצמו בדבר שצריך כפרה יותר ממאה עדים דהכי אמרינן בגמרא דהכי סבירא להו לרבנן וכ"ש הכא דליכא אלא עד אחד:

אם הביאוהו ב' למיתה. שאם העידהו בדבר שחייב מיתה ממיתין אותו על פיהן ואעפ"י אם מכחישן הוא לא יביאהו לקרבן הקל שהוא קל לגבי מיתה ואע"ג דמכחישן הוא:

אמרו לו. לא אלא פטור הוא שזה שהוא אומר לא אכלתי אינו מכחישן שאם ירצה יאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומזיד פטור מקרבן ומתוך שיכול לומר כן כשאמר לא אכלתי פטור:

אבל שתיק מישתק לחד מיחייב קרבן וכ"ש כי שתיק לתרי דמיחייב קרבן והאי ממציעתא מצינן למידק ולא איצטריך למימר רישא:

ואלא דקא מכחיש להו. ברישא ואפי' הכי מביא חטאת ומני ר' מאיר דאמר הכחשה כו':

אבל לרבנן פטור. היינו סיפא:

אין הכי נמי אלא הא קמ"ל רישא כי קא מכחיש להון דדבר זה היינו מחלוקת ר' מאיר ורבנן בסיפא. וק"ל דאפי' בחד קאמר. ובאו ואמרו לה. נישאת שלא ברשות ב"ד שלא הוצרכה לטול רשות מב"ד מפני שניסת על פי שנים עדים מותרת לחזור לו דאינו דומה לנבעלת לרצון דאסורה לבעלה אלא הויא כי נבעלת באונס דמאי הוה לה למידק תו מאחר שאמרו לה ב' עדים מת בעליך:

מכלל דרישא דקתני תצא מזה ומזה כגון דנשאת ברשות שלא היה לה אלא עד אחד והוצרכה ליטול רשות מב"ד לינשא ואמאי אסורה לבעלה דהויא כי נבעלת ברצון לאחר דהוה לה דלא תינשא אלא ע"פ שנים אלמא האי ואמרו לה דרישא עד אחד הוא:

סוף סוף מאי קמ"ל רישא הא מן מצעתא שמעינן מינה:

לעולם דלא קא מכחיש ליה.^[1] כדקתני במציעתא פטור:

דת"ר או הודע אליו. היה יכול לומר או הודע לו והיה משמע הודע לו שהודיעוהו אחרים מאי הודע אליו שצריך שתהא הודעה אליו כלומר שצריך שיזכר אליו כשהזכירוהו אבל אם מכחישו פטור:

ואמרינן התם בסיפרא יכול אפי' אין מכחישו אלא שותק כשיאמר לו עד אחד אכל חלב יהא פטור ת"ל או הודע מכל מקום בין בעד אחד בין ע"פ קרוב בין ע"פ אשה ואינו מכחישו חייב:

דף יב עמוד א

^[2] מ"ט דרבנן. דפטרי:

משום דאדם נאמן על עצמו. בדבר שאינו לא חיוב מיתה ולא חיוב מלקות ולא חיוב ממון אלא חיוב כפרה והוא אומר אינו צריך נאמן יותר ממאה עדים:

או דלמא משום הכי פטרי דאיכא למימר מיגו:

למיפשט מינה אטומאה. אי אמרי ליה נטמאת ונכנסת למקדש וחייב קרבן והוא אומר לא נטמאתי:

אפילו בטומאה נמי אדם נאמן ופטור ולא שנא טומאה חדשה דאמרי ליה נטמאת היום והיום נכנסת למקדש ולא שנא טומאה ישנה דאמרי ליה נטמאת אתמול והיום נכנסת למקדש כי אמר לא נטמאתי פטור דאדם נאמן על עצמו:

ואי אמרת טעמא דרבנן דפטרי משום דאמרינן מיגו הוא כי פטרי ליה כו':

אבל טומאה חדשה מיחייב. דליכא למימר מיגו דאמרי ליה העדים השתא נטמאת ולא טבלת ונכנסת למקדש עכשיו מאי^[3] (פשיטא כו'. אמר להו ק"ו עדיף ועיקר אע"ג דאיכא מיגו):

והכי קתני מתוך שאם רצה אמר לו נטמאתי:

בטומאה ישנה קא מיירי דאיכא למימר מיגו כדאמר לעיל מיגו דאי בעי אמר טבלתי ופטור כי אמר נמי לא נטמאתי כו'. הילכך אדם נאמן על עצמו:

אי הכי. מאי קמ"ל הא ברייתא היינו חלב הואיל וסבירא להו דאמרי' מיגו הא מן אמרו לו אכלת חלב מצי ילפינן:

אפי' הכי איצטריך הא ברייתא מהו דתימא אכלתי חלב הוא דקא מתרץ דיבוריה למימר מיגו דמצי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כי אמר נמי לא אכלתי פטור:

אבל הוא אמר לא נטמאתי. לא מתרץ דיבוריה למימר לא ניטמאתי שוגג אלא מזיד דאפי' אם נטמא במזיד טמא הוי וכי נכנס בשוגג במקדש חייב לאיי הכא נמי מתרץ דיבורא למימר מיגו דאי בעי אמר טבלתי מאי לא נטמאתי נמי לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי:

והתודה. אשר חטא עליה דכתיב בשמיעת קול ובטומאת מקדש וקדשיו:

מודה בדברים. שאין מכחיש העדים חייב:

הא ר' יהודה אמר היינו רבנן דמתניתין דפליגי עליה דר' מאיר:

ומודים חכמים. אחריני ולאו הני דמתניתין:

לר' יהודה. דהיינו רבנן דמתניתין:

בחלבין. באכלת חלב:

ובביאת מקדש. דאדם נאמן על עצמו שאם אמרו לו ב' נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שוגג אלא מזיד דפטור מן הקרבן דאינו מכחיש את העדים דלא נטמא אלא נטמא ונכנס מזיד:

אבל בטומאה. שאם אמרו לו העדים נטמאת והוא אמר לא נטמאתי לא מודו ליה דנאמן:

במאי עסקינן. באי זו טומאה לא מודו ליה:

דף יב עמוד ב

^[4] אי נימא בטומאה ישנה. מאי שנא חלבין וביאת מקדש כדאמרן דמודו ליה דנאמן דאיכא למימר מיגו ולא מכחיש להו דאם רצה יאמר מזיד הייתי:

טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה. דאיכא למימר מיגו דאם רצה יאמר לא עמדתי כו' אלא ודאי בטומאה חדשה לא מודו ליה דליכא למימר מיגו וש"מ דטעמא דרבנן משום מיגו:

אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה. לא מודו ליה דאם (דחה) בטומאה חדשה אפי' ר' יהודה גופיה לא סבירא ליה דנאמן על עצמו דליכא למימר מיגו וכ"ש חכמים דלא סבירא להו דנאמן:

אלא במאי קאמר אבל בטומאה לא מודו ליה אפי' בטומאה ישנה קאמר אתמול [נטמאת] והיום אכלת קדשים. ובטומאה ישנה כי הא לא מודו ליה דלית בה מיגו כגון דאמרו ליה עדים אכלת קדשים בטומאה דנטמאת דחייב קרבן בשוגג ובמזיד כרת והוא אמר לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דיבוריה למימר מיגו בלא הכחשה וליכא למימר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי:

דמאי אמר להון אי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להו הכי איתכחש ליה דיבור קמייתא בטומאת מגע במה שנגע בטומאה. דהא כי אמר לא נטמאתי היינו משמע דלא נטמא כלל וכי הדר ואמר טבלתי מכלל דנטמא נמצא מוכחש דיבורו ראשון שאמר לא נטמאתי ואמאי לא מתרץ דיבוריה הכא כי ההוא דאמרו לו נטמאת בטומאה ישנה והוא אמר לא נטמאתי. דלא דמיא להכא. דהכא איהו לא קא מהדר להו במאי דקא אמרי ליה אינהו דאינהו קא אמרי ליה אכלת קדשים בטומאת הגוף ואיהו לא קא מהדר לא אכלתי אלא קא אמר לא נטמאתי היינו משמע לא נטמאתי [ממש] דהכא לא מתרץ דיבוריה כדאמרן הילכך בטומאה ישנה כי הא לא מודו ליה. ור' יהודה סבר אפי' בהא נאמן דמתרץ דיבוריה למימר לא עמדתי בטומאתי ולעולם טעמא משום מיגו:

ט"א אמרי האי ומודין חכמים היינו רבנן דמתניתין. אבל בטומאה לא מודו ליה:

במאי עסקינן באיזו טומאה לא מודו ליה אי נימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש כו':

אלא לאו בטומאה חדשה. לא מודו ליה ור' יהודה סבר אפילו בטומאה חדשה אדם נאמן:

אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה. כלומר מאי דוחקיך דבטומאה חדשה מוקמת לה דלא מודו ליה משום דלית ביה מיגו אפי' בטומאה ישנה מצית למימר דלא מודו ליה ומשכחת לה דלית ביה מיגו כי האי גוונא כגון דקא אמרו ליה עדים אכלת קדשים כדאמר לעיל. ואמר לן ר' דלישנא קמא מיסתברא טפי:

אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה. דאדם נאמן על עצמו:

לא אמר. ר' יהודה דאדם נאמן על עצמו [אלא] בינו לבין עצמו ולעצמו כלומר אע"ג דנאמן דלא נטמא אינו רשאי לאכול בקדשים בפרהסיא אלא בצנעא בינו לבין עצמו ולעצמו ולא של אחרים:

ט"א ולעצמו רשאי להאכיל דהוא יודע (של עצמו) [בעצמו] דלא נטמא אבל לא לאחרים דדילמא אתי למימר בכל מקום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים:

ומודה ר' מאיר לחכמים. דנאמן על עצמו בשנים שאמרו לו בעלת שפחה כו':

מיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. דאינו חייב אלא בשכבת זרע וזה אין מבורר לעדים ונמצא שעדותן אין עדות הילכך נאמן הוא לומר לא בעלתי: וכן בנזיר שאמרו לו נטמא למת וחייב אתה קרבן מיגו דאי בעי אמר להו אתם הייתם סבורים שהייתי אותה שעה נזיר ולא הייתי שכבר נשאלתי על נזירי לפני חכם או תנאי היה בלבי ולא נתקיים התנאי ונמצא שהעדות אינו עדות והלכך נאמן:

וכן כשאמרו לו יודע אתה בעדות לפלוני שראית המעשה שראינו שהייתה שם ואם אי אתה מעיד לו חייב אתה קרבן על שמיעת קול אלה והוא אמר לא ידעתי פטור דאיבעי מצי אמר להון לא נתכוונתי לעדות לא שמתי דעתי להיות זוכר אם לאו הלכך אין עדותן עדות ונאמן הוא:

אכל חלב וחלב. אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית בהעלם אחד כיון דשם חלב אחד הוא אינו חייב אלא חטאת אחת אבל אכל כזית חלב וכזית דם ונותר ופיגול בהעלם אחד כיון דמינין הרבה אע"ג דבהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

וחומר במין אחד. שמצטרפין שני חצאי זיתים לחייבו:

משני מינין. כזית אחד פטור שאין מצטרפין:

א"ל אביי. היינו טעמא דחייב שתים דהעלמות מחלקין דאיכא שתי העלמות:

כגון שאכלו לכזית בב' תמחויין. תבשילין חצי זית צלי וחצי זית מבושל:

ואליבא דר' יהושע. איצטריך למימר חייב דאמר במתניתין תמחויין מחלקין לחטאות כדתנן אמר יהושע שמעתי באוכל כו':

מהו דתימא. כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא לא שנא לחומרא דבמתניתין דמחלקין על כל אחד לחייבו מעילה היינו לחומרא והכא הוי קולא כזית אחד בב' תמחויין דאי אמרת דתמחויין מחלקין א"כ לא מצטרפי בהדדי לחייבו קמ"ל מתני' ממין אחד חייב אפי' בב' תמחויין אלמא לחומרא א"ר יהושע תמחויין מחלקין ולא לקולא:

משני מינין פטור פשיטא. דלא מיצטרפי:

אמר ריש לקיש. האי משני מינין מין אחד הוא ואמאי קרי ליה ב' מינין כגון שאכלו בב' תמחויין וקאמר אע"ג דמין אחד הוא כיון שאכלו בב' תמחויין תמחויין מחלקין ולא מצטרפין ופטור דלא שנא לקולא ולא שנא לחומרא קאמר דתמחויין מחלקין:

ומדסיפא מין אחד ושני תמחויין. כדאמרן מכלל דרישא דקתני ממין אחד חייב מין אחד ותמחוי אחד:

פשיטא דחייב. אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו ידיעה בינתים. שנודע לו שאכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית בשוגג וקמ"ל אע"ג דהיתה לו ידיעה בינתים דלא אכלן בהעלם אחד חייב:

ואליבא דרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור. דההיא ידיעה דנודע לו בינתים לחצי שיעור לא חשיבא ידיעה לחלק השיעור דלא ליצטרפי לפוטרן אלא לא הויא ידיעה ומצטרפי כדתנן הכותב שתי אותיות בשבת דבהכי חייב בב' העלמות אחת שחרית ואחת ערבית דהיתה לו ידיעה בינתים רבן גמליאל מחייב כו':

כמה ישהא האוכלו לאוכל כזית חלב או כזית דם או כזית נותר. כלומר כמה ימשוך וישהא באכילתן שאעפ"כ נחשבת היא אכילה וחייב:

כאילו אוכלן קליות. כלומר אפי' אם לקח כזית והפריש לפרורין ולקח כל פירור ופירור ואוכלו זה אחר זה כמי שהוא אוכל קליות גרגיר אחר גרגיר אעפ"כ כיון שגמר והשלים הזית הוי אכילה וחייב:

וחכ"א. זהו שיעור אכילה שחייב עד שישהא מתחילת אכילת הזית ועד סופו בכדי אכילת פרס: ר' מאיר לחומרא קאמר. דאע"ג דשוהה יותר מכדי אכילת פרס כיון דמשכיה אכילתו דאינו מפסיק בינתים ואפי' כולו יומא משיך בה הויא אכילה וחייב היינו לחומרא ואמרי לה רבנן כו':

או דילמא לקולא קאמר. כאילו אוכלן קליות זה אחר זה דלא יפסיק בהן ובעי נמי בכדי אכילת פרס אבל איפסיק ביני ביני אע"ג דמתחלה ועד סוף בכל אכילת פרס כיון דאיפסיק ביני ביני פטור:

דף יג עמוד א

^[5] אי אמרת בשלמא ר' מאיר לחומרא. קאמר דאפי' כל היום תימשך אכילתו חייב היינו דקא מהדרי ליה רבנן עד שישהא כדי אכילת פרס ותו לא:

אלא אי אמרת. דלקולא קאמר כיון דאיפסיק ביני ביני פטור אע"ג דלא שהה יותר מכדי אכילת פרס א"כ וחכמים אומרים אם שהה מיבעי ליה למיתנא דהיינו משמע אם שהה כדי אכילת פרס אע"ג דאיפסיק חייב:

אלא מדקתני וחכ"א עד שישהא ש"מ דלחומרא אמר ר' מאיר ש"מ:

בחלבין ובנבילה. דשיעור כל אחד בכזית עד שישהא באכילתו כדי אכילת פרס ולא יותר:

אבל אכל אוכלין טמאין שנגעו בשרץ או בזב דשיעור אכילתן לפסול גוייתו מתרומה הוי חצי פרס ושתה משקין טמאין דשיעור שתייתן לפסול ברביעית אפי' כל היום כולו בכדי אכילת פרס:

מאי קאמר. אפילו כל היום כולו והדר אמר בכדי אכילת פרס ותו לא:

הכי קאמר אפי' כל היום כולו. משך באותו חצי פרס של אוכלין טמאין הוו אכילה:

והוא שאכל כל כזית. שיש באותו חצי פרס בכדי אכילת פרס ולא ישהה בו יותר:

מאי לאו דאכליה לחצי פרס. כוליה בכדי אכילת פרס ותיובתיה דרב פפא דמתרץ לדברי רבנאי:

לא דאכל כל זית וזית שיש בו בכדי אכילת פרס:

לא התירו לו לאוכל פחות מכשיעור כו' והתירו לה לעוברה כו' והתירו למגע טמא מת כו' כל הני מפרש לקמן:

אמר מר לא התירו לאוכל כו'. מאי קאמר הכי קאמר אכל פחות מכשיעור חצי שיעור של טומאה לא התירו לו לירד ולטבול כשאוכל אותו חצי שיעור מפני שאם ירד וטבל ועלה ואח"כ אכל חצי שיעור והשלימו לחצי שיעור ראשון מצטרפין אע"פ שטבל וחייב לטבול עכשיו ואם היו מתירין לו לטבול מיד כשאכל חצי שיעור ראשון כיון שטבל ועלה ושוב השלימו אתי למימר אהניא לי טבילה קמייתא שטבלתי בינתים דלא מצטרפי ואינו חייב עכשיו לטבול והוא אינו יודע שכיון שכשעלה השלימו לא עלתה לו טבילה ומצטרפי ואין טבילה אלא באחרונה דההיא טבילה אחרונה שאחר האיסור הויא עיקר:

התירו לעוברה שהריחה ביוה"כ לאכל פחות פחות מכשיעור כותבת מפני הסכנה שלא תפיל:

אפי' טובא. יותר מכשיעור תיכול עד שתשוב נפשה:

אמר רב פפא הכי קתני. פחות פחות מכשיעור תאכל בכל פעם ואפי' טובא דמצוה לשנות שלא תאכל שיעור שלם ביחד:

קתני התירו למגע טמא מת. לאשה שנגעה בטמא מת דהויא ולד ראשון להניק את בנה ובנה טהור דאינו מטמא לא קדש ולא תרומה בנגיעה מ"ט היא לא מטמיא ליה לבנה בנגיעה דאיהי הויא ולד טומאה ואין ולד טומאה מטמא אדם ולא חלב שלה אינו מטמא אותו דאע"ג דמשקה הוא כיון דהיינו מאכל של תינוק אמרינן משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כדתנן חולב אדם בי"ט לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה דקדרה עושין בה אוכל ואמרי' משקה הבא לאוכל אוכל הוא וכאוכלא דאיפרת דמי אבל לא לתוך הקערה דקערה היינו כעין כוס ופעמים משימין בה משקין הלכך אין חולב בה דהוי נולד:

וקא בעי בנה אמאי טהור כיון דינק חלב איטמי ליה מחלב דהיינו אוכלין טמאין:

וכי תימא לא איתכשר. האי חלב דכולו בא לאוכל ואין אוכל מטמא אדם אלא על יד הכשר:

ניתכשר בטיפה מלוכלכת שעל פי הדד (שנזרעת) חלב ראשונה שמוצץ הילד אינה נעקרת כולה מן הדד אלא משתייר ממנה על פי הדד ומתוך אותה טיפה יונק התינוק שאר כל החלב וכשפוסק מלינק משתיירת אותה טיפה על פי הדד וליתכשר שאר החלב שהוא אוכל מחמת אותה טיפה מלוכלך שאינה אוכל וליטמא החלב וליטמא התינוק ואמאי בנה טהור:

אמר רב נחמן כגון שינק התינוק בתקיפה אחת. במציצה אחת בכח ולא הניח טיפה מלוכלכת שינק הכל ולא נתכשר החלב באותה טיפה הלכך בנה טהור:

שתי תשובות בדבר חדא דקא חזינן פומיה דינוקא דמלי חלב כשפוסק מלינק אלמא לא אפשר למיהוי בתקיפה אחת שלא ישתייר ממנו טיפה על פי הדד ומאותה [טיפה] מוכשר החלב וטמא החלב והילד:

ועוד מקום חלב מעיין הוא. כלומר דלא חשבינן ליה כמכונס ביה ומפקד פקיד אלא מעיין הוא כאחד מאיבריה ומעיינותיה הוא כדאמר תשעה משקין בזב כו' וכיון דמעיין הוא ליטמא בנה. ומנלן דמעיין הוא דתנן חלב אשה מיטמא בין לרצון דניחא ליה לאשה דאחשביה ובין שלא לרצון אע"ג דלא ניחא ליה לאשה ולא לתינוק ביה וקתני מיטמא אלמא מעיין הוא ואמאי בנה טהור:

היינו טעם. דספק ספיקא היא דספק אם ינק כשיעור רביעית שמטמא או אפילו ינק רביעית ספק אם ינק אותו כשיעור כדי אכילת פרס וספק ביותר הלכך בנה טהור:

האשה. שהיא זבה ונטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא כלומר אוכלין שבתוכו טמא דחלב הוי אוכל ראשון ואוכל ראשון מטמא אוכל שני על ידי הכשר וקשיא לן במאי איתכשר וא"ר יוחנן בטיפה כו' אלמא לאו מעיין הוא וצריך הכשר:

וכי תימא רבא לא סבירא ליה כר' יוחנן. דאוכל הוא וצריך הכשר אלא מעיין הוא:

והתניא נמצאת אומר כו'. וליחה סרוחה. היינו מוסרחת שלו:

דף יג עמוד ב

^[6] מטמאין טומאת משקין ברביעית. דבכל הנך ג' כתיב בהו משקה:

טומאה חמורה. במגע ובהיסט:

ואי אמרת חלב מעיין הוא כו':

אי הכי. כיון דאמרת דלאו מעיין הוא קשיא הא דאמאי מטמא אפילו שלא לרצון:

לעולם לאו מעיין הוא ומי סברת דהאי שלא לרצון דקאמר דאמר דלא ניחא ליה לא מאי שלא לרצון בסתמא ומשום הכי מטמא אפילו בסתם דלא אמר דניחא ליה דקי"ל דבסתם דעתיה קריבה גבי חלב הילכך מטמא אפי' בסתמא אבל אי חזינא דלא ניחא ביה לינוקא לא מיתכשר וטהור:

אבל אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין. באוכלין שהן אב הטומאה קא מיירי דנגעי במת והיכי אשכחן דאוכלין הוו אב הטומאה כדאמר בפ' אור ארבעה עשר ובהנהו חייב כרת כשאכלן ונכנס למקדש^[7] אבל באוכלין טמאין בטומאה דרבנן לא הוי חייב כרת אלא לאו בעלמא:

נכנס למקדש ושהה. האי ושהה לא ידעינן אי שהה במקדש קאמר או שהה באכילתן:

ר' אלעזר אמר אם הפסיק בה באותו רביעית שלא שתאן ביחד או אם נתן לתוכו מים כל שהוא ושתאו ונכנס פטור:

למה לי שהייה דקתני. [נכנס למקדש ושהה] דמשמע דאנכנס למקדש קאי ושהה ושם אינו צריך שהייה כלום אלא מכיון שנכנס הרי הוא חייב דאפי' התם במסכת שבועות דקא בעי שהייה שיעור השתחויה הני מילי שניטמא בפנים בהיכל. אבל בשניטמא בחוץ לאלתר כשנכנס חייב:

אמר רב יהודה. האי ושהה דקתני באכילתו קתני:

א"כ מה ת"ל יין. והלא משכר נפקא לומר לך יין מגיתו ויין כל שהוא מוזהרין עליו לאו בעלמא ולא מיתה:

ועל שאר משכרין באזהרה. ויין נמי כדי שכרותו חייב עליו מיתה:

גמרינן שכר שכר מנזיר דכתיב מיין ושכר יזיר מאי ושכר דנזיר ביין מיירי ולא בשאר משכרין:

כמאן. כר' יהודה דהא איהו אמר ועל שאר משכרין באזהרה:

טוביינא דחכימי. מוטב שבחכמים והל' כמותו:

אתא לקמי' דרב אשי. כדי להתיר לו נדרו ובי"ט היה:

א"ל זיל האידנא ותא למחר. שלאחר אכילה בא לפניו:

דרב לא מוקים אמורא עליו. לדרוש ולהורות בי"ט בצורך הלכתא די"ט שני משום שכרות שלא יטעה ומשום שכרות נמי לא רצה להתיר לו עד למחר:

א"ל רב אחא והאמר רב הלכה כר' אלעזר שאם נתן לתוכו מים כל שהן פטור דאינו משכר:

הא ברביעית. (בטעות) בשאינו שותה אלא רביעית ונותן בו מים כל שהוא אינו משכר הא אם יהא יותר מרביעית אע"פ שנתן בו מים כל שהוא אינו מפיג טעמו ומשכר ואני שתיתי יין יותר מרביעית:

ולהבדיל דכתיב בתר יין ושכר אל תשת לימד דשתויי יין אל יורה:

בין הקדש ובין החול. דהיינו דמים וערכין וחרמים והקדשות להורות באיזה ענין שאמר שיהיה קדש שאם אמרו בענין אחר חול:

ולהורות זו הוראה. של איסור והיתר:

את כל החקים אלו המדרש. שאם דורש בהגדה בפירוש מקראות לא יפרש ולא יורה בהן אם הוא שתויי:

אשר דבר זו הלכה. [משנה] שאפילו במשנה שסתומה אל יעסוק בם בשביל להורות:

ביד משה זה התלמוד ששם לא יעסוק כל עיקר שהתלמוד מפרש הכל:

יכול אפי' משנה. לא יעסוק בה אפי' שלא יתכוין להורות:

ת"ל ולהורות. לא אמר אלא בשונה בה ע"מ להורות:

ור' יוסי אמר יכול אפי' תלמוד לא ישנה אפי' שלא יתכוין להורות:

ת"ל ולהורות. אינו אסור אלא ע"מ להורות:

יצא שרץ. ששתויי יין יכול להורות בו שהוא טמא. וכן צפרדע יכול להורות שהוא טהור הנוגע בו:

נימא ר' יוסי בר' יהודה היא. דשרי אפילו תלמוד ולא רבנן:

אפי' תימא רבנן. היינו טעמא דמורין בהן דזיל קרי בי רב הוא דשרץ טמא הוא ולא צפרדע:

הלכה כר' יוסי בר' יהודה. דבתלמוד מותרין לעסוק שתויי יין:

והא רב לא מוקים אמורא מי"ט לחבריה לפרש כלל בתלמוד משום שכרות:

שאני רב דאורויי מורי. שהוא היה רגיל להורות לצבור ואם יפרש האמורא לפניו כלום בתלמוד אי אפשר שלא היה מורה:

ונוקים ולא נורי. כלומר יעמיד אמורא וישמור עצמו שלא יורה. דבר זה לא יתכן דכל היכא דיתיב רב מתקבצין לפניו אנשים הרבה ושואלין אותו באיסור והיתר ולא סגי ליה בלא הורה:

ארבע חטאות. אחד משום טמא שאכל קדש ואחד משום חלב ואחד משום נותר ואחד משום יוה"כ ואשם אחד משום זר שנהנה מן הקדש:

ר' מאיר אומר אם היתה שבת. כשאוכל והוציאו בפיו חייב חטאת משום שבת ואע"ג דאמרינן המוציא בפיו לאחר ידו ובמרפקו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין הני מילי כי הוציא שאר חפציו בפיו. אבל אוכל כדרכו והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם דאינו משום שם אכילה אמר דחייב דהוצאה לאו אכילה הוא:

דף יד עמוד א

^[8] נהי דאיסור חל על איסור. גרידא לית ליה כגון היכא דאמר שבועה שלא אוכל חלב ואכל דאינו חייב אלא משום חלב ולא משום שבועה ואין איסור חל על איסור. וכן נזיר שאמר שבועה שלא אוכל ענבים ואכל אבל במקום איסור מוסיף היכא דנתוספו אחרים על איסורו או באיסור כולל היכא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון נזיר שאמר שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים וענבים מיגו דחלה (על) איסור שבועה אתאנים חלה נמי אענבים. והכי נמי כל היכא דאיכא איסור מוסיף או איסור כולל אית ליה איסור חל על איסור. והכא נמי טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב אבל בקדשים קלים או אם היה כהן בקדשי קדשים מצי אכיל:

הוה ליה טמא מיגו דנאסר בחתיכות טהורות. דקדשים שהיו מותרין לו קודם (דאינו) [דהיינו] כולל [דנאסר לו] דברים המותרים קודם איתוסף נמי עילוי חלב דהיינו איסור טומאה [על] איסור חלב:

אקדשיה לחלב מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה. דחלב קדשים אסור בהנאה לכולי עלמא והיינו איסור מוסיף דמוסיף איסור אחרים על איסורו איתוסף נמי איסור לגבי חלב משום הכי חייל נמי איסור מוקדשים על איסור חלב וטמא:

ועד כאן להדיוט הוא דאסיר. באכילה ובהנאה אבל לגבוה שרי להקטרה:

הוי ליה נותר. הוי ליה איסור מוסיף דניתוסף [איסור] אחר על איסורו איתוסף נמי איסור נותר עליו על איסור חלב:

חל עליה יוה"כ מיגו דאיתסר הוא גבי חולין היינו איסור כולל איתוסף נמי איסור יוה"כ על איסור חלב:

וניתני נמי חייב חמש חטאות ונוקמה. חייב חטאת חמישית וכגון דאכל כזית פיגול מאידך בהמה:

בחדא בהמה קא מיירי מתני' ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה דפיגול לא הוי אלא בד' עבודות וכיון שחישב עליה בשעת עבודה לפגלה (ולא) ונתפגלה כולה מיד וליתא באכילה ולא אתי לנותר:

אלמה לא. בתמיהא:

משכחת לה. בחדא בהמה וכגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דכיון דהעלה ומשלה בו האור פקע פיגולו ממנו ואם סילקו ושיירו הוה ליה נותר וכי אכלו להאי אבר שפקע פיגולו ונעשה נותר ואכל כזית פיגול משאר איברי פיגול של אותה בהמה ליחייב נמי משום פיגול והוויין תרוויהו בחדא בהמה:

ומנלן דפקע פיגול בהכי כדאמר עולא במס' זבחים קומץ שהוא פיגול והעלהו לגבי מזבח כיון שמשלה בו האור להורידו ושיירו ופקע פיגול ונעשה נותר אפי' הכי באבר אחד קא מיירי מתניתין דחייב עליו ונותר ופיגול בחדא בהמה ובחד אבר לא משכחת לה:

אלמה לא משכחת לה. בחד אבר כגון שהעלה עליה אבר פיגול לגבי מזבח דפלגיה דאבר אנחיה אמזבח ופלגיה דאבר הוה תלוי אבראי דמזבח ואיכא בחד אבר נותר ופיגול לא איפשר למיהוי בחד אבר דלא אפשר לצמצם לאנחיה מפלגיה דאברו במקום דאיכא רובה דאבר תמן שדינן ליה כיון דאזלת בתר רובה:

תיפשוט דבעי רמי בר חמא. בבהמה המקשה הלכו באברים אחר הרוב אי לא. אלא מדלא איפשט ליה מהכא ש"מ דלא אזלינן בתר רוב אבר. ולוקמה בחד אבר כדאמרן וליחייב נמי משום פיגול:

אלא בזית אחד מיירי. תנא דמתניתין וכזית אחד לא משכחת פיגול ונותר דאי אנחיה לפלגיה דזית אמזבח ופלגא אבראי אין הקטרה לפחות מכזית ולא קא פקע פיגול מיניה והוי פיגול אלא לא משכחת לה פיגול ונותר בחד אבר אלא באבר שיש בו שני זיתי חלב ובב' זיתים לא קא מיירי תנא:

ולא הא קתני יוה"כ כו' אמר ר' זירא. הכי משכחת לה דלענין יוה"כ הוי שיעור שלם ולא משכחת ביה פיגול ונותר כגון דאכל כוליא בחלבה שהכוליא כזית וחלבה כזית והיינו חד אבר ובחלבה דכזית הוא לא מצית לאוקומיה פיגול ונותר כדאמרן לעיל דאין היקש לפחות מכזית ואם נפשך לומר ליחייב אכוליא משום פיגול ואחלבה משום נותר לא מצית למימר הכי דטמא שאכל חלב והוא נותר דמן המוקדשין קתני אלמא דבחלב עצמו בעי לאוקמי לכולהו איסורי ופיגול ונותר לא משכחת ביה בחד זית וכזית דכוליא לא אתי אלא לאשלומי כותבת ולא מצי למימר דהוי פיגול כדאמרן:

רב פפא אמר. הכא במאי עסקינן דחייב ד' חטאות בלבד כגון דלא הוה אלא כזית חלב ואכל עמו תמרי עד דמלייה לכותבת ולא מצי לאוקומיה ביה פיגול:

רב אחא בר יעקב כו' ומתרץ לה כגון דאכל. נמי בהדיה דהאי כזית חלב כזית פיגול מבהמה אחריתי ולא משני כהני שינויי דקא משנינן דבחדא בהמה ובחדא אבר ובחדא זית מיירי אלא קא סבר אפי' בב' בהמות מיירי ובב' זיתים:

אי הכי וניתני. חייב שש חטאות ונוקמה נמי כגון דאכל כזית שלישי מדם:

בחדא אכילה מיירי שיכול לבלוע ביחד ושיערו חכמים כו'. הילכך לא תנא דם:

ונתני נמי אם הוציאו. ביוה"כ חייב מ"ט תני אם היה שבת והוציאו:

אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת. כלומר לשבת יש בו איסור לטלטל בחצירות בלא עירוב ויש בו איסור הוצאה מרה"י לרה"ר ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. מדלא קתני ואם הוציאו ביוה"כ:

במזומן לו שרגיל להוליכו במדבר. ואפילו בטומאה ואפי' אם הוא טמא המוליכו מדקתני ואפי' בשבת דאיצטריך (עירוב) למישרי בשבת ולא יוה"כ זאת אומרת עירוב כו':

ממאי אימא לך דיש עירוב והוצאה נמי ליוה"כ לכל שאר מילי ושאני שעיר המשתלח (דאמאי) [דמשו"ה] לית ביה איסור עירוב דהכשירו מצותו ביוה"כ בכך להוליכו למדבר אלא דרפרם ברותא היא:

יש בא ביאה אחת כו' הבא על בתו חייב עליה משום בתו ואחותו. היינו כגון שבא על אמו והולידה בת (ממנה) [ממנו] ונשאה אחיו מאביו ומת אחיו שנשאה ונשאה אחי אביו דודו ומת ואח"כ נישאת לאיש אחר והיא נדה ובא עליה אביה חייב שש חטאות משום בתו ואחותו ואשת אחיו כו':

דף יד עמוד ב

^[9] הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו. כגון שנשאה בנו שמותר לישא בת אחותו והיא כלתו:

ואחות אשתו. כגון שהיה לבעל בת מאשה אחרת ונשאה חמיו [והוליד ממנה בת] וכשבא זה על בת בתו היתה אחות אשתו ואם נשאה אחיו קודם לכן ומת ואח"כ נשאה אחי אביו ומת ואח"כ היתה אשת איש ונדה ואח"כ בא עליה זה חייב עליה משום בת בתו וכלתו כו':

ר' יוסי אמר אם עבר הזקן ונשאה. לבת בת בנו ואח"כ בא בנו עליה חייב עליה משום אשת אב אע"ג דלא היה לאביו אישות בה אלא נשאה בעבירה הואיל ואינה אסורה לו מדאורייתא דהויא שנייה חייב עליה משום אשת אב:

וכן הבא על בת אשתו. חייב עליה בכל הללו שמות משום בת אשתו וכלתו ואחות אשתו כו' כגון שהיתה לבת אשתו אחות מאם אחרת ונשאה בעל אמה ואשת אחיו כגון שנשאה אחיו אחר מיתת בנו ואח"כ אחי אביו כו' וכן הבא על בת בת אשתו חייב עליה משום בת בת אשתו ובכל השמות הללו. וה"ה בבא על בת בנה שיש בה כל השמות הללו אלא תנא בת בתו וה"ה לבת בנה:

איסור בת אחת. דכי בא על בתו איסור בתו ואחותו באין כאחד ניסת לאחיו מיגו דאיתוסף איסורא לגבי אחין כולן בשאינה זקוקה לייבום איתוסף נמי לגבי דידיה (דאבוה) [משום אחוה] והיינו איסור מוסיף שניתוספו אחרים על איסורו שאיסורה נמי לאחין כולן. נישאת לאחי אביו היינו נמי איסור מוסיף שנאסרה נמי על אחי אביו. ואשת איש ונדה היינו נמי איסור מוסיף שניתוספו אחרים נמי על איסורו:

מי שריא ליה. לזקן מי אית ליה קדושין בגוה דליחייב בנו עלה משום אשת אב:

אין אמר ר' יוחנן כגון שנפלה לו בייבום. שבת בת בנו היתה נשואה לאחיו של זקן ונפלה לו בייבום:

אי הכי אם נפלה לו בייבום דמן התורה זקוקה לו דאינה מן העריות גופן מאי עבר דקאמר:

אין שעבר על דברי חכמים דנשא שניה. דכלת בנו הויא שניה וכן נמי בת בת בנו אלא תנא כלת בנו וה"ה לבת בת בנו:

וכן אתה מוצא עד סוף כל הדורות דבת בן בנו ובת בת בנו עד סוף כל הדורות כולן הויין שניות:

מי אית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור. דקתני אם עבר הזקן ונשאה חייב עליה משום אשת אב. והתנן עבר עבירה כו':

א"ר אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. היכא דנתוספו אחרים על איסורו דהתם איסור חל על איסור. ואי אמרת חמותו ונעשית אשת איש הא איתוסף הכא איסורא לגבי אחר לכולי עלמא וליחייב הכי שתים אין ודאי תרתי מיחייב אבל בתרי קטלי לא מצי קטלי ליה הלכך נידון בזיקה ראשונה והיינו דקאמר התם ביבמות מעלה עליו הכתוב כאילו עשה שתים ועשה אחת למאי נפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים בין נסקלין ונשרפין. אבל הכא גבי חטאות היכא דאיסור מוסיף הוא מודי ר' יוסי דחייב שתים דאיסור חל על איסור:

והכא מאי איסור מוסיף איכא לגביה דהיכא דעבר הזקן ונשאה:

איכא כגון דאית ליה ברא אחריני לסבא מיגו (דאיתי) [דאיתוסף] איסורא לגביה בריה דאסור באשת אביו איתוסף נמי איסורא לגביה האי:

הבא על בת בתו כו' משום חמותו וכלתו. כגון שחמותו נשואה לבנו. ואחות אשתו כגון שהיה נשוי קודם לכן אחות חמותו ואשת אחיו כגון שמת בנו ונשאה אחיו ואח"כ נשאה אחי אביו ומת ואח"כ נשאה איש אחר והיא נדה וכן הבא על אם חמותו חייב עליה משום אם חמותו וכלתו ואחות אשתו וכל השמות הללו:

וכן הבא על אם חמיו. חייב עליה משום אם חמיו וכלתו ואחות אשתו כו':

ר' יוחנן בן נורי אמר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. כיצד כגון שהיתה לחמותו שתי בנות ובן אחד ונשא הוא הבת האחת ונשא בת אחיה ובת אחותה וכשבא על חמותו הזקנה הרי היא חמותו ואם חמותו ואם חמיו אמרו לו שלשתן שם אחד הן. שם חמות ואינו חייב אלא חטאת אחת:

דף טו עמוד א

^[10] סומכוס אמר. סופג שמונים אחד משום היא ובתה ואחד משום בתה ואותה דמה לי היא ובתה ומה לי בתה ואותה וחייב שתים ות"ק דאמר ארבעים קסבר שם אחד הן:

משום דגופין מוחלקין דג' בהמות שחט ועבר תרי איסורי אבל הבא על חמותו דאין גופין מוחלקין כרבי אבהו סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת דאמר אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה שארה הנה זמה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת הואיל וכולן יש להן שם בת אשתו. וכ"ש בחמותו דהויא שם אחד וגוף אחד:

מהו חייב אחת על כולן. משום דשם אחות אחת היא:

או חייב על כל אחת ואחת. דהויין גופין מוחלקין:

אמרו לו לא שמענו אבל כו'. ורואים אנו שהדברים ק"ו. מפרש בגמרא:

אי נימא כדקתני. על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו אמאי קא בעי אי חייב אחת על כולן הרי שמות מוחלקין וגופין מוחלקין:

אלא מצי מהדרי ליה מאחותו דסיפא דאיש אשר יקח את אחותו דיתירא הוא לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו לחייבו על כל שם ושם:

ומשכחת לה כו':

בא עליה על אחת מכל העריות וחזר ובא עליה והואיל והוא גרם להן שהן חייבות קרבן על כל אחת ואחת אף הוא חייב קרבן על כל אחת ואחת:

והתניא הוא בהעלם אחת. שבא על אחת מן העריות חמש ביאות בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות שהיתה לה ידיעה בין כל אחת ואחת הוא אינו חייב אלא קרבן אחד והיא חייבת על כל אחת ואחת אלמא אע"ג דהוא גרם לה ה' קרבנות דבא עליה ה' ביאות הוא אינו חייב אלא אחת:

אלא אימא. משום הכי מודו בה' נשיו נדות הואיל וגופין מוחלקין:

קצר כגרוגרות. בשבת וחזר וקצר כגרוגרות:

מ"ט דר' אליעזר התם בבא עליה וחזר ובא עליה משום דקא עבד תרתין איסורין. דהא אי אפשר לערבן לשתי ביאות בבעילה אחת. אבל בקצירה הואיל ויכול לקצור ב' גרוגרות בבת אחת אימא דאינו חייב אלא אחת:

ר' אליעזר מחייב על וולדי מלאכה במקום אבות מלאכה. בשעשאן לוולדות עם אבות חייב נמי על הוולדות הואיל והוא מעין אב ולא דמי לאב ממש. והיינו דאמרינן בבא קמא לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב היינו הכא. (השוה) [הא] אב ואב כגון שקצר וחזר וקצר פטור ואינו חייב אלא אחת:

הכא במאי עסקינן באי זו תולדה במקום אב קא מחייב בדלית המודלת על גבי תאינה וקצץ האשכול והתאינה בבת אחת דמשום הכי מיחייב דתרי מינין נינהו ובצירה היינו אב ולקיטה דתאינה היינו תולדה. ומ"ט הוי בצירה אב מלאכה הא לא כתיבא בחשבון אבות מלאכות כיון דכתיב בצירה וקצירה בחד קרא את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור אלמא תרווייהו הוויין אבות מלאכות:

דכוותה גבי קצר וקצר דפטר כדקא דייק הא אב ואב בבת אחת פטור כגון שקצר בגרוגרת בבת אחת אבל קצר וחזר וקצר [וחזר] וקצר חייב [על כל אחת ואחת] היינו כדרכה:

אבר המדולדל בבהמה. שפרוש ממנה מקצתו לאוכלו מהן מי מיטמא כאבר הנתלש מן החי אי לא אמרו לו לא שמענו אבל שמענו כו':

^[11] וכך היו מוכי שחין. לא אמר במוכי שחין ממש אלא בכל מכה שמדולדל אבר מחמתה:

דף טו עמוד ב

הולך לו ערב פסחים אצל הרופא וחותכו הרופא לאותו אבר המדולדל עד שמניח בו כחוט השערה דבוק בגוף ותוחבו לאותו אבר המדולדל ונועצו בארץ עם האבר המדולדל ונמשך הימנו בעל האבר והיה נתלש החוט ונשתייר שם האבר והלה שהיה בעל האבר עושה פסחו בטהרה שכבר נפסק ממנו אבר המדולדל. ואפילו קודם שנפסק היה טהור לעשות פסח כדאמר שאבר המדולדל באדם טהור אלא רבותא קמ"ל דאפי' כי חתכו ופסקו בזה הענין טהור הרופא ובעל האבר דלא טמייה אבר לאבר בשעת פרישתו ממנו דמוקמינן בגמרא דבניתזין בכל כחו שעקרו לאותו חוט בכח במהרה דלא שהה כלל שיטמאנו:

ורואין אנו שהדברים ק"ו. מפרש בגמרא מאי ק"ו:

ומה אדם שמטמא מחיים זב ובטמא מת:

המוחק את הכרישה. חציר כגון שהיתה כרישה מליאה מי גשמים ומוחק באצבעו הגשמים שעל הכרישה שיפלו ממנו וכן הסוחט מי גשמים שבשערו ושבכסותו שיצאו חוץ:

המשקין שבתוכו כלומר כל זמן שהמים עליהם המים אינן חשובין משקין להכשיר אם נגעה בהן הטומאה ואינן בכי יותן:

היוצא ממנו מן הכרישה או מן השיער או מן הכסות מאחר שיצאו חשובין משקין להכשיר והרי הן בכי יותן:

וכרישה עצמה. שנגעה בה הטומאה בעוד שהמים עליה אע"פ שלא הוכשרה בשעת נגיעה הוכשרה בשעה שפרשו ממנה המים דהא אמרינן היוצא ממנו הרי הן בכי יותן:

והתנן הולך לו כו':

אע"פ שסחטו בגדיהן ויש בהן מים הרבה כל כך שהמים יורדין מצד העליון של בגד לצד התחתון של בגד אעפ"כ טהורין הן המים ולא נטמאו מחמת הזב וטמא מת לפי שאין חשובין משקין לא להכשיר ולא לקבל טומאה אלא לאחר שיצאו מכולן מכל הבגד:

יצאו מכולן הרי אלו מכשירין. וטהורין אלו המים שלא טימאום הבגדים לפי שאין נחשבין משקין אלא לאחר יציאתן:

ואמר רב יוסף. אמאי טהורים המים ליטמו מחמת הבגדים בשעת פרישה. לפי שבשעת פרישתן מהן התיזם מהן בכל כחן ולא נשתרו כלל בבגדים ולא טימאום:

ורואים אנו שהדברים ק"ו. מפרש בגמ' ומה מזבח אחד שאין גופין מוחלקין כו':

א"ל ר' עקיבא אם הלכה למשה מסיני היא שחייב על כל אחת ואחת נקבל:

ואם לדין. כלומר אבל אם אינה הלכה אלא מק"ו אתה רוצה לדון יש תשובה על אותו דין דלא:

אם אמרת במעילה. דין הוא שיהא חייב בה על כל אחת ואחת הואיל והחמיר במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל המהנה כנהנה היינו כדאמר במעילה השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל אע"פ דבעה"ב לא אכלו ולא נהנה חייב הוא מעילה כמו שלוחו שאכל ונהנה:

צירף את המעילה לזמן מרובה. אכל קודש שוה פרוטה אחת אפי' בין עשרה ימים מצטרף לפרוטה וחייב מעילה:

תאמר בנותר. שאין בו אחד מכל אלו דאין חייב על נותר אלא בכזית בכדי אכילת פרס הילכך אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת כבמעילה:

מאי קא קשיא ליה לר' שמעון. דאמר לא כך שאלן:

הכי קא קשיא ליה. איהו קא בעי למילף שוחט בחוץ מאוכל דחייב מעילה על כל אחת ואח'. וקא קשיא ליה מה לאוכל דין שהוא חייב על כל אחת ואחת שכן נהנה אבל שוחט אינו נהנה:

אלא האוכל שאלו האוכל נותר מה' זבחים כו':

ועל לא הודע שלהן. היינו אם ספק לו אם אכל חמש חתיכות נותר בה' תמחוין בה' העלמות צריך להביא חטאת על כל אחת ואחת משום דלדברי הכל ידיעות מחלקות וכן נמי [אם ספק לו אם אכל] אשם תלוי על כל אחת ואחת:

מה' זבחים אפי' בהעלם אחד מביא חטאת על כל אחת ואחת ועל לא הודע כו':

כללו של דבר כו' אבל אכל כו'. האי אבל אכל ה' חתיכות מזבח אחד בחמשה תמחוין לפני זריקת דמים חייב על כל אחת ואחת משום מעילה דברי הכל היא. והא דקאמר לפני זריקת דמים משום דלאחר זריקה אין בו מעילה שכבר יש בו שעת היתר לכהנים:

דף טז עמוד א

^[12] ואילו על ספיקן. של מעילות על ספק אם אכל בה' תמחויין לפני זריקת דמים מביא אשם תלוי [לא] קתני:

מני הא. סיפא אי נימא ר' עקיבא היא ניתני נמי סיפא כו':

אלא לאו ר' יהושע היא. רישא דברייתא וסיפא וקתני בחמש העלמות מביא ה' חטאות הא ה' חתיכות מזבח אחד בחמש תמחוין בהעלם אחד אינו מביא אלא חטאת אחת:

אלמא קיבלה ר' יהושע להא תשובה מר' עקיבא דאינו מביא אלא חטאת אחת:

לישנא אחרינא. מדקתני רישא חמש חתיכות מזבח אחד בהעלם אחד בה' תמחוין אינו חייב אלא אחת אלמא דלא יליף נותר ממעילה ש"מ קיבלה מיניה:

אלא אדרבה מסיפא. מצית יליף דלא קיבלה מיניה דקתני [מה'] זבחים חייב על כל אחת ואחת דגופין מוחלקין וה"ה דתמחוין מחלקין אפילו בזבח אחד אלמא יליף נותר ממעילה ש"מ לא קיבלה מיניה:

אלא מאי אית לך למימר תנאי היא. הא דר' יהושע דאיכא תנא דקסבר דקיבלה מיניה וההוא תנא היינו דר' יוסי בר' יהודה ור' שמעון דמתניתין ואיכא תנא דסבר דלא קיבלה מיניה והיינו ת"ק:

ואפי' תימא נמי כולה ר' עקיבא. לא אמר כולה דוקא דהא קא אבל אכל ה' חתיכות כו'. לא מיתוקמא כר' עקיבא כדאמרן אלא להכי קאמר כולה דבין רישא דברייתא ובין ר' יוסי בר' יהודה הוי כר' עקיבא ומחמשה זבחים מביאין על כל אחת ואחת הא מזבח אחד בחמשה תמחוין אינו מביא אלא אחת היינו נמי כר' עקיבא:

והאי תנא נמי דאבל אכל נמי ר' עקיבא אלא דסבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא:

סבר לה כוותיה בחדא בהעלמות דנותר מזבח אחד בחמש תמחוין דאינו מביא אלא אחת:

ופליג עליה. במעילה וספק מעילות דלא תנא ועל ספיקן מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת:

היכי דמי ה' תמחוין דכי אכלן בה' תמחוין דחייב:

אמר שמואל כאותה ששנינו ה' דברים בעולה מצטרפין הבשר החלב והיין והסולת והשמן. היין והסולת והשמן היינו נסכין ומנחה שקריבין עם העולה ומדאיצטריך למימר דמצטרפין לכזית לחיוב ש"מ דכל אחד תמחוי בפני עצמו מאכל בפני עצמן הן דאי אכל מכל חד כזית דחייב חמשה דאי לא הוויין ה' תמחויין לא איצטריך למימר דמצטרפין דפשיטא דמצטרפין:

חזקיה אמר. אפי' תימא בעולה עצמה בלא יין וסולת ושמן משכחת בה' תמחוין כגון שאכל מה' אברים של עולה חשיב ה' תמחוין:

ריש לקיש אמר אפילו באבר אחד. משכחת לה ה' תמחוין בכתף דיש בו ה' עצמות אחד פס רגל היד והשני עצם השוק שעליו והשלישי העצם הזרוע שניתן לכהנים והרביעי היא העצם שקורין עגול הוא שעל גביו והחמישי הוא כף הכתף:

כגון שאכל אפילו חד אבר בה' מיני קדירה. כגון מקצת אחד עם כרישין ומקצת אחד עם כרוב ומקצת אחד עם לפתות ומקצת עם תרדין ומקצתן עם קטנית:

בה' מיני טעמים. כגון צלי ומבושל ושלוק ומתובל ומטוגן:

העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת. היינו כגון אב ותולדותיו או שעשה תולדות של אב מלאכה אחת היינו מעין מלאכה אחת:

ומה נדה שאין בה כו'. כלומר מה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה היינו שאין בה עניינין הרבה של אבות מלאכות לחייבו חטאות הרבה ואין לה תולדות אין בה אלא חיוב ביאה בלבד ואעפ"כ חייב על כל ביאה וביאה שבת שיש בה תוצאות הרבה לחטאות כגון ל"ט אבות מלאכות ותולדות דאין מספר:

תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת שהוא מוזהר על השבת בלבד ואין השבת מוזהר עליו:

(אמר לו הבא על הקטנות נדות יוכיח שאין בה אלא אזהרה אחת. שהוא מוזהר עליהן והן אין דעדיין ק' בלבד ואין השבת מוזהרת עליו):

א"ל הבא על הקטנות נדות יוכיח שאין בהן אלא אזהרה אחת שהן מוזהרין עליהן והן אין מוזהרות עליו דעדיין קטנות הן ואינן בנות אזהרות ואעפ"כ חייב על כל אחת ואחת:

אע"פ שאין בהן עכשיו אזהרה יש בה לאחר זמן. כשהן גדולות יש בהן ב' אזהרות תאמר בשבת כו':

הבא על הבהמה יוכיח. שאין בה אלא אזהרה אחת בלבד שהוא מוזהר על הבהמה והבהמה אינה מוזהרת ואעפ"כ חייב עליה על כל ביאה וביאה אף אני אביא שבת:

אמרתי לו בהמה כשבת כלומר בהמה דאין לו בה אלא באזהרה אחת מיבעיא לי נמי כמו שבת אי חייב אחת על ביאות הרבה או על כל אחת ואחת:

מאי קא מיבעיא ליה לר' עקיבא אי שבתות הרבה כחילוק גופין של נדה דמיין לחייבו על כל שבת ושבת כמו הבא על נדות הרבה שחייב על כל נדה ונדה:

א"כ ניבעי מיניה העושה מלאכה אחת בשבתות הרבה דומיא דנדה דמלאכה אחת היא:

אי וולדי מלאכות כמלאכות דמיין. לחייב עליהן כאבות מלאכות ואי לא קא בעי מיניה משום הכי קאמר מעין מלאכה א"כ ניבעי מיניה העושה מלאכות הרבה תולדות מעין מלאכה אחת בשבת אחת ואמאי קאמר בשבתות הרבה:

תרתי בעא מיניה והכא מתרצי לבעיא דידיה העושה (מעין) מלאכה אחת בשבתות הרבה היינו אי כגופין דמיין או העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אפילו בשבת אחת בהעלם אחת. היינו אי וולדי מלאכות כמלאכות דמיין:

^[13] ופשט ליה דשבתות כי גופין דמיין. מנדה מה אם בנדה אחת חייב על כל ביאה וביאה כ"ש על ביאות של נדות הרבה דגופין מוחלקין דחייב על כל אחת ואחת. אף שבתות נמי כי גופין דמיין:

ופשט ליה דוולדי מלאכות כמלאכות דמיין. מדקאמר ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה הא אי הוו בה תוצאות הרבה הוה חייב על כל מין ומין אף בשבת דיש בה תולדות ליחייב על תולדה כעל אב:

דף טז עמוד ב

ושבת הידא קא מיבעיא ליה. כלומר אי בשגגת שבת וזדון מלאכות או בזדון שבת ושגגת מלאכה. אי שגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב על כל מלאכות של כל שבת ושבת אלא אחת הואיל וזדון מלאכות:

ופשיטא ליה דימים של חול שבינתים שבין של כל שבת ושבת הויין ידיעה לחלק לחטאות. אע"ג דבהעלם אחד הן:

אבל זדון שבת ושגגת מלאכות. היינו בהעלם אחת:

ובעי מיניה אי שבתות כגופין דמיין. לחלק לחייבו על כל שבת ושבת ועל כל אב מלאכה ומלאכה הואיל והעלם מלאכות בידו אי לא:

או דלמא זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דשבתות כגופין דמיין הואיל דאיכא חילוק חטאות ומלאכות דבשגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה ה"ה הכי איכא חילוק שבתות וכגופין דמיין וחייב על כל שבת ושבת:

ושגגת שבת וזדון מלאכות כיון דאינו חייב אלא אחת על כל המלאכות הוא דבעי מיניה דימים של בינתים כיון דשגג שבתות הרבה בהעלם אחת מי הוויין ימים שבינתים שבין שבת לשבת ידיעה לחלק אי לא אמר רבא מסתברא דשגגת שבת כו':

אמר^[14] רבא מנא אמינא לה. דזדון שבת ושגגת מלאכות בעא מיניה אי כגופין דמיין ופשט ליה דכגופין דמיין דחייב על כל שבת ולא קביל מיניה ר' עקיבא. ופשט ליה נמי דוולדי מלאכות כמלאכות דמיין דחייב על כל אחת ואחת ולא קביל מיניה:

דתנן כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת. כגון תינוק שנשבה לבין הגוים דלא ידע בשבת בעולם:

אינו חייב אלא חטאת א' לכשיודע לו דהא העלם זה וזה בידו:

היודע עיקר שבת. שיודע שנצטוה על השבת אבל אינו יודע שהיום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. שלא היה יודע שהוא שבת אבל היה יודע שאלו מלאכות אסורין בשבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל שבת ושבת בלבד ולא על כל מלאכה משום דפשיטא ליה דשגגת שבתות ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק. והיודע שהוא שבת היום דהוה זדון שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם אחת בשגגת מלאכות חייב על כל אב מלאכה ומלאכה:

ואילו חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא קתני:

מני הא מתניתין דכלל גדול. וכי תימא ר' אליעזר היא דאמר במתניתין חייב על כל אחת ואחת:

אימא סיפא דמתניתין דכלל גדול. העושה מלאכה הרבה מעין מלאכה אחת דהיינו תולדה ואב אינו חייב אלא חטאת אחת:

ואי ר' אליעזר היא הא ר' אליעזר מחייב על וולדי מלאכות כמלאכות. כדאמר לעיל אלא פשיטא ר' עקיבא היא. הא מתניתין:

וש"מ שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה. לר' עקיבא דימים של בינתים הוייא ידיעה לחלק ולהכי פסיק ותנא והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת:

וזדון שבת ושגגת מלאכה הוא דבעא מיניה אי כגופין דמיין לחייב על כל שבת ושבת:

ופשט ליה. כדחזינן במתניתין דאמר ליה דחייב על כל אחת ואחת ולא קביל מיניה מדחזינן דלא פסקא במתני' דכלל גדול דהא ואילו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לחייבו על כל שבת ושבת לא קתני אלמא דלא קביל מיניה דשבתות כגופין דמיין ובעא מיניה וולדי מלאכות אי כמלאכות דמיין ופשטא דכי מלאכות דמיין. כדאמרינן לעיל ותרוייהו לא קביל א"ל אביי לרבא אימא איפכא אימא דזדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דשבת לאו כגופין דמיין. הואיל ולא תנא דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת:

ושגגת שבת וזדון מלאכה הוא דבעא מיניה דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק אי לא ופשט ליה. מנדה דשגגת נדה וזדון ביאות ימים שבעה דנדה הויא ידיעה לחלק כדאמר לקמן בסיפא דשמעתין:

וקיבלה מיניה. ר' עקיבא ולהכי פסקה במתניתין דכלל גדול דהיודע עיקר שבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכה ואמר דחייב על כל שבת ושבת:

ופשט ליה דולדי מלאכה כו'. ולא קביל מיניה כדקאמ' בסיפא במתניתין הבהמה כשבת אלמא לא קביל:

רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכה אפי' ר' עקיבא סבירא ליה דכגופין דמיין. ואי קשיא לך והא ואילו על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא תנא הא לא קשיא דכיון דתנא בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה ה"ה נמי דחייב על כל שבת ושבת ולעולם סבירא ליה דכי גופין דמיין וכי בעא מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתי' מי הוויין ידיעה לחלק ופשט' ליה דהויין וקביל מיניה ופסקה במתניתיה:

אמר רב חסדא מנא אמינא ליה. דאפילו ר' עקיבא סבירא ליה דכי גופין דמיין:

מדתניא הכותב ב' אותיות בהעלם אחת חייב בב' העלמות. דהויא ידיעה בינתים:

רבן גמליאל מחייב. כדפרשינן לעיל בפירקין דרבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור אע"ג דהוי ידיעה בינתים לא מפסקא ידיעה לשיעורא ומצטרפי וחייב:

וחכמים פוטרין. דקסברי יש ידיעה לחצי שיעור ולא מצטרף שיעורא. קא סלקא דעתא רבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה דשבתות כגופין דמיין:

בשלמא לדידי דאמינא זדון שבת כוליה. מיתרצי מילתא דרבן גמליאל אדרבן גמליאל דהא תניא פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות דשבת כי גופין דמיין וכיון דכגופין דמיין ולא עשה אלא חצי שיעור כתיבה בשבת זו וחצי בשבת אחר הילכך לא מיצטרפי ופטור^[15]:

דף יז עמוד א

והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות. דימים שבינתיים הויא ידיעה לחלק וקסבר הכא לא הויא ידיעה לחלק דאין ידיעה לחצי שיעור אלא מצטרפין וחייב:

אלא לרבא דאמר סבירא ליה לר' עקיבא דשבת כגוף אחד הן. דהכי קאמר רבא לעיל ופשט ליה דכי גופין דמיין ולא קביל מיניה אלא סבר כגוף אחד הן:

בשלמא הא דתניא חייב משכחת לה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות. דהיינו טעמא דחייב דשבתות כגוף אחד הן ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתיים הוויין ידיעה והכא חייב דאין ידיעה לחצי שיעור ומצטרפין:

אלא הא דתניא פטור במאי מוקמת לה לא בהדא ולא בהדא. לאו בזדון שבת ושגגת מלאכות ולאו בשגגת שבת וזדון מלאכות:

אמר לך רבא. מהכא לא מצית יליף דאמינא רבן גמליאל דפטור כר' אליעזר סבירא ליה דאמר במתניתין שבתות כגופין דמיין הילכך לא מצטרפי שבתות. ולא סבירא ליה כר' עקיבא:

והא מדקתני הכא ומודי רבן גמליאל [מכלל] דפליגי באוחרניתא. רבן גמליאל וחכמים:

אי אמרת בשלמא. האי ומודה רבן גמליאל לחכמים דהיינו חכמים היינו רבי עקיבא דרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה:

היינו דפליגי. באוחרניתא בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק:

דרבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור. וחייב:

ור' עקיבא סבר כו':

ומודה רבן גמליאל לר' עקיבא בזדון שבת כו'. אלא אי אמרת רבן גמליאל כר' אליעזר סבירא ליה. דר' אליעזר היינו חכמים דקאמר ומודה להו רבן גמליאל מכלל דפליגי באוחרניתא במאי פליגי:

אי בשגגת שבת וזדון מלאכה. דימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק ורבן גמליאל דמחייב דקא סבר אין ידיעה לחצי שיעור בהא אפי' ר' אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה דאין ידיעה לחצי שיעור:

דתניא הכותב ב' אותיות כו'. ר' אליעזר מחייב ואלא באחד על האריג פליג ר' אליעזר (נמי). היינו נמי חצי שיעור בהא נמי חייובי מחייב ר' אליעזר:

דתנן ר' אליעזר אומר האורג כו'. אלא ודאי כר' עקיבא סבירא ליה. אמר רבא לעולם כר' אליעזר סבירא ליה ומכלל דפליגי בהדא:

דתנן הוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרות בהעלם אחד חייב. דמצטרפין:

בב' העלמות. פטור:

ר' יוסי אומר בהעלם אחד אם לרשות אחת הוציאן חייב. דמצטרפין לשתי רשויות אין מצטרפין ופטור דרבן גמליאל מחמיר כתנא קמא והכי קסבר בהעלם אחד חייב אע"ג דהוציאן לשתי רשויות. ור' אליעזר סבר לה כר' יוסי דאם הוציאן לשתי רשויות אע"ג דבהעלם אחד פטור. ובהדא פליגי. בהידין מסתברא כרבא אי כרב חסדא:

אמר לו ר' אליעזר חייב על כל אחת ואחת מק"ו ומה נדה כו':

בשלמא לרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכה. דליכא חילוק מלאכות ובעא מיניה דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק אי לא:

היינו דקאמר ליה ומה נדה. דהתם בנדה נמי ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק כדמפרש לקמן:

אלא לרבא כו'. דאי כגופין דמיין אי לא בעא מיניה וקא אמר ליה ומה נדה היינו גוף אחד א"כ ומה נדות איבעי ליה למיתנא דנדות הוו גופין מוחלקין:

אמר לך רבא תני ומה נידות. שמואל תני נדה וסבירא ליה כרב חסדא:

ולרב חסדא. נדה מאי ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק אית ליה. אמר רבא כגון שבא עליה וטבלה כו'. דבטבילות הוויין כימים שבנתים לחלק על כל ביאה וביאה:

בשלמא לרבא. דאמר שבת אי כגופין דמיין אי לא בעיא מיניה היינו דקתני הבא על הקטנות דהיינו גופין מוחלקין:

אלא לרב חסדא. דאמר דימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק בעא מיניה:

אמאי קאמר הבא על הקטנות. ליתני הבא על הקטנה חמש ביאות דאית בה ימים שבינתים לחלק כדאמרן:

אין הכי מצי מיתנא ומאי קטנות כל קטנות דעלמא דאם בא על אחת מהן ביאות הרבה חייב על כל אחת ואחת:

מתניתא דלא כהדין תנא דתניא אמר ר' שמעון כו':

תאמר בנדה. שאין בה תוצאות הרבה ענינין הרבה לא אבות ולא תולדות אלא חיוב ביאה בלבד לא אם אמרת בקטנות נדות שהן גופין מוחלקין תאמר בנדה שהיא גוף אחד:

א"ל הבא על הבהמה יוכיח. א"ל בהמה הואיל והיא גוף אחד מיבעיא לי כמו נדה אם אינו חייב אלא אחת או על כל אחת ואחת:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל והכי קתני אמרו לו וכו' בד"א דשתיק אבל מכחיש ליה קתני במציעתא פטור.
2. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יא ע"ב
3. הערת המדפיס - נראה דצ"ל ור"מ אמר להו דק"ו עדיף ועיקר כו':
4. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יב ע"א
5. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יב ע"ב
6. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יג ע"א
7. הערת המדפיס - נראה דצ"ל אבל אכל אוכלין טמאין דאינו אלא טומאה דרבנן לא הוי חייב כרת אלא איסורא בעלמא.
8. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יג ע"ב
9. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יד ע"א
10. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף יד ע"ב
11. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף טו ע"א
12. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף טו ע"ב
13. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף טז ע"א
14. הערת המדפיס - לפנינו בגמ' הגי' רבה ועי' בתוס' ד"ה אמר רבה ולפי גרסת רבינו רבא ניחא.
15. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף טז ע"ב