משנה כריתות ב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ב · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל העריות, אחד גדול ואחד קטן, הקטן פטור.

אחד ער ואחד ישן, הישן פטור.

אחד שוגג ואחד מזיד, השוגג בחטאת והמזיד בהכרת.

נוסח הרמב"ם

כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור אחד ער ואחד ישן הישן פטור אחד שוגג ואחד מזיד השוגג בחטאת והמזיד בהכרת.

פירוש הרמב"ם

כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור כו': כבר נתבאר בשביעי מסנהדרין שהקטנה הבא עליה חייב כשהוא גדול והוא שתהא בת שלש שנים ויום אחד או יותר וכן הקטן שחייבת הנבעלת לו אם היא גדולה והוא בן ט' שנים ויום אחד לפי שפחות מתשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וזה בשאר העריות אבל בשפחה חרופה אינו חייב על הקטנה אע"פ שהיא יתירה על בת ג' שנים ויום אחד עד שתהיה גדולה וכן בשאר עריות אחד ער ואחד ישן חייב זולתי בשפחה חרופה שאם היתה ישנה שהוא גם כן פטור ודע זה וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל העריות - אם האחד גדול, האיש או האשה, והאחר קטן, הקטן פטור וגדול חייב. ובשפחה אינו כן, דאם האחד קטן, גדול נמי פטור, דהא אתקוש להדדי, בקורת תהיה והביא את אשמו, בזמן שהיא לוקה הוא מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן:

אחד ער ואחד ישן ישן פטור - וער חייב. ובשפחה חרופה ער נמי פטור, דהא איתקוש להדדי כדאמרן:

שוגג בחטאת ומזיד בהכרת - ושפחה חרופה, אם הוא מזיד והיא שוגגת, שניהן פטורין, דהואיל ואין האשה לוקה אין האיש מביא אשם. ואם הוא שוגג כה והיא מזידה, היא לוקה והוא באשם:

פירוש תוספות יום טוב

אחד גדול ואחד קטן כו'. כי הא דתנינן במשנה ד' ה' פ"ה דנדה:

הקטן פטור. כתב הר"ב ובשפחה אינו כן כו' דהא אתקוש להדדי. עמ"ש על זה במשנה ד':

השוגג בחטאת כו'. כתב הר"ב ושפחה חרופה כו' ואם הוא שוגג כו' וכ"ש אם הוא מזיד. דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב. כמ"ש במשנה ב':

בהכרת. הה"א בחירק כמ"ש בריש חלה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כה) (על הברטנורא) וכ"ש אם הוא מזיד דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב כמ"ש במ"ב:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל העריות אחד גדול וכו':    שם בת"כ סוף פרק חמישי. בפירוש רעז"ל דהא איתקוש להדדי. כתב הר"ס ז"ל כן הוא לשון הגמרא ופירשו התוס' הלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה ולא אשה לאיש ע"כ. וביד פ"א דהלכות איסורי ביאה סימן י"ח ורפ"ט דהלכות שגגות ושם כתב הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה וגמר ביאה כדי שתלקה שנאמר בקרת תהיה והביא את אשמו היא לוקה והוא מביא קרבן ע"כ. וטעמא דבעינן שתהיה בעולה וגמר ביאה משום דבה כתיב שכבת זרע אלא שבקצת דפוסים לא תמצא שם ברפ"ט דהלכות שגגות מלות כדרכה וגמר ביאה ואפשר משום דבתר הכי שם בסימן ד' כתבם. והקשו תוספי הרא"ש ז"ל תימא דלא תנא הך משנה לעיל בהדי הנך חילוקים דבין שפחה לשאר עריות והדר ליתני איזוהי שפחה וכו' ואפשר משום דאינם מענין אחד ע"כ. בפי' רעז"ל אין האשה לוקה אין האיש מביא כצ"ל:

השוגג בחטאת והמזיד בהכרת:    בסוף פי' רעז"ל ואם הוא שוגג והיא מזידה היא לוקה והוא באשם. אמר המלקט וכ"ש אם שניהם מזידין דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב וכדכתיבנא. ובטור אבן העזר סימן כ':

תפארת ישראל

יכין

כל העריות אחד גדול ואחד קטן:    ר"ל אם א' גדול וא' קטן, בין האיש או האשה:

הקטן פטור:    והגדול חייב, כשהיה הקטן בר ביאה, דהיינו זכר בן ט' שנים ויום א', והנקיבה בת ג' שנים ויום א':

הישן פטור:    והער חייב:

והמזיד בהכרת:    משא"כ בשפחה חרופה, אם היה א' מהן קטן שניהן פטורים, [ולרמב"ם פ"ט משגגות ופ"ג מביאות, כשהוא קטן בן ט' ויום א'. היא לוקה והוא באשם, וכשיגדל יביאנו]. וכשהיה א' מהן ישן, שניהם פטורים. [ולרמב"ם בהיה הוא ישן, היא חייבת מלקות והוא פטור, דדוקא בהיתה היא ישינה, שניהן פטורים. ועי' רמ"מ ספ"ג מביאות]. וכשהיא שוגגת שניהן פטורים בין שהוא מזיד או שוגג. דכל שהיא אינה במלקות, פטור הוא מקרבן. ובהיתה היא מזידה, בין שהיה הוא שוגג או מזיד, היא לוקה והוא מביא אשם, וכלעיל:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים