עיקר תוי"ט על כריתות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כריתות ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ד' מנינא לאפוקי מדראב"י:

(ב) (על המשנה) וד'. מנינא לאפוקי מדר"ש דתני רש"א שבוע' הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. גמ':

(ג) (על הברטנורא) דאילו בשאר דברים חלוקים הם כדתנן ספ"ג דסוטה. גמ':

(ד) (על הברטנורא) דגר צריך טילה וטבילה וקרבן וכולהו ילפי' להו מקראי בגמ':

(ה) (על הברטנורא) ובגמ' יליף לי' דגם בעוף סגי לי' והיינו שתי פרידות ושתיהן עולות:

(ב)

(ו) (על הברטנורא) גמ' והא קרא כי כתיב במזיד כתיב [דכתיב בקורת תהי'. והיינו מלקו' ואין מלקו' אלא במזיד ועלי' קאמר והביא את אשמו] אלא אימא לעשות שוגג כמזיד:

(ז) (על הברטנורא) כלומר כדאמרי' בעלמא אין עונשין אא"כ מזהירין. דהיינו עונש ב"ד של מטה. דודאי דאף על השוגג מתיסר ביסורין מב"ד של מעלה דהא צריך חטאת לכפרה. ועל לא הודע אשם תלוי שתולה ומגין מן היסורים ובגמ' מביא קראי דפתאום משמע נמי שוגג ואונס ופריך לכתוב פתאום דמשמע כלהו ולא לכתוב פתע. ומשני דה"א דהכא משמעותו דוקא שוגג ולא מזיד מידי דהוה אכל התורה דאין קרבן אמזיד להכי כתב פתע דשוגג הוא לגלויי דפתאום אונס ומזיד הוא:

(ח) (על הברטנורא) ותימה דבר"פ שבועת הפקדון פי' הר"ב מדלא כתיב בה ונעלם וכ"ה בגמרא דשבועות לדהדיא. ועתוי"ט. שהאריך:

(ג)

(ט) (על המשנה) חמשה. מנינא לאפוקי רבי דסבר וקדש את ראשו ביום ההוא ביום השמיני. ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא הוא כאלו נטמא בתוך השבעה:

(י) (על המשנה) וחמשה. מנינא לאפוקי. מדר"א דאמר נשיא מביא שעיר בטומאת מקדש וקדשיו. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) בזדון או בשוגג ובידיע' בנתיים דאל"ה אפי' בשאר איסורים אינו חייב אלא א' כדלק' פ"ג מ"ב:

(יב) (על הברטנורא) פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנו'. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזיר ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום:

(יג) (על הברטנורא) וחד מיהא חייב משום טומאה זו. רש"י בנזיר. ואין נראה כן מדבריו במכילתין ריש פרק קמא אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו:

(יד) (על המשנה) המקנא כו'. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש"י:

(טו) (על הברטנורא) ואיכא למידק אי הכי נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו אי מחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר ונראה דשוין הן. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן ננהו. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ ותימא דבפרק י"ד דנגעים משנה י"א פסקו כר' יהודה כו' ובנוסח ארץ ישראל הוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר' יהודה. ועתוי"ט:

(ד)

(יח) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ דאטו ברשיעי עסקינן:

(יט) (על הברטנורא) ר"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו. הר"מ:

(כ) (על המשנה) בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש"י:

(כא) (על המשנה) ולא כו'. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבנן. והביא את אשמו לה' כתיב גמ':

(כב) (על הברטנורא) והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרץ בגמ' דא"א פרט למשמש באבר מת א"נ משמש מתה סד"א לאחר מיתה נמי איקרי שארו ולחייב קמ"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א"נ דרך אברים סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קפיד קמ"ל:

(ה)

(כג) (על הברטנורא) ואי אפשר לומר שבועל שפחה משוחררת פנויה שיומת [לפי שהיא פנויה כשאר הנשים] אלא לפי שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות. שאלו נגמר פדיונה היתה אשת איש ונהרגים שניהם. הר"מ:

(כד) (על המשנה) ודאית. ומאורסת לע"ע. דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. גמ':

(ו)

(כה) (על הברטנורא) וכ"ש אם הוא מזיד דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב כמ"ש במ"ב: