משנה כריתות ב ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ב · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

האשה שילדה ולדות הרבה.

הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה.

והמפלת תאומים.

רבי יהודה אומר, מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני.

מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי.

אלו מביאין קרבן עולה ויורד:

על שמיעת הקול, ועל ביטוי שפתים, ועל טומאת מקדש וקדשיו, והיולדת, והמצורע.

ומה בין השפחה לבין כל העריות, שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן.

שכל העריות בחטאת, והשפחה באשם.

[ כל העריות בנקבהכ, ושפחה בזכר ].

כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן, ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות, ולא את האשה לאיש בקרבןכא.

כל העריות עשה בהן את המערה כגומר, וחייב על כל ביאה וביאה.

זה חומר החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג.

נוסח הרמב"ם

האישה שילדה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה המפלת תאומים רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי.

ואלו מביאין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקודשיו והיולדת והמצורע ומה בין שפחה לבין כל העריות שלא שוות להן לא בעונש ולא בקרבן שכל העריות בחטאת והשפחה באשם וכל העריות אחד האיש ואחד האישה שווין במכות ובקרבן ובשפחה לא השוה האיש לאישה במכות ולא את האישה לאיש בקרבן שכל העריות עשה בהן את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג.


פירוש הרמב"ם

האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים נקבה כו': אמר האשה שילדה ולדות הרבה ר"ל בתוך ימי מלאת כמו שבארנו אמרו בסיפרא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת תלמוד לומר זאת ואח"כ חלק ר' יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקבה בחוך שמונים של נקבה ואמרו חכמים כל מה שהפילה בתוך אלו הפ' השניים אינה חייבת עליו קרבן לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל ר"ל של לידה שניה *וכן כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה היא שאינה חייבת עליו קרבן אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואע"פ שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן לפי שאנו אומרים לולד ראשון מונים וולד שני כמאן דליתיה דמי אחר כן אמר שר' יהודה גם כן חולק על חכמים אפי' ביולדת תאומים ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותמני משני רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המנין אם היה זכר זכר ואם היה נקבה נקבה וכשישלימו ימי מלאת של ולד ראשון תביא קרבן ואין משגיחין לולד שני ואם חזרה דהפילה תאומים אחר מלאת ולדה ראשון ובתוך ימי ולד השני הרי תביא על האחד שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי וכבר נתבאר לך שענין תביא הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה וכל המחלוקת הזה הוא לענין קרבן אבל לענין טומאה הכל מודים שכל זמן שתפיל זכר תשב ז' בדמי טומאה ול"ג בדם טהור וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה י"ד ותשלים השמונים דם טהור וכן נתבאר כי קאמר ולד שני כמאן דליתיה לענין קרבן אבל ימי טומאה אית ליה ואין הלכה כרבי יהודה:

אלו מביאים קרבן עולה ויורד על שמיעת כו': ומה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה כו' עולה ויורד ענינו עולה אם העשיר ויורד אם העני לפי שאם היה עשיר יביא בהמה ואם היה עני יביא עוף וכל זה מבואר בפסוקים בתחלת זה הסדר. ומה שאמר חמשה מביאים קרבן עולה ויורד ואע"פ שמנה אותם כבר לאפוקי מדר' אליעזר שנתבארה דעתו בסוף פ' שני מהוריות שהנשיא לפי דעתו אם שגג בטומאת מקדש וקדשיו יביא שעיר לא קרבן טומאת מקדש וקדשיו הידוע וכבר בארנו שם שאינה הלכה וקבלה בידינו ששפחה חרופה היא לוקה והוא אינו לוקה שנאמר בקורת תהיה היא במלקות והוא בקרבן והוציא המלקות בלשון בקורת שאין אדם לוקה עד שבודקין בכחו וגופו ורואים כמה הוא יכול לסבול כמו שבארנו בסוף מכות. המערה הכנסת העטרה. וגומר גמר המעשה. וכבר בארנו זה בששי מיבמות ושם נתבאר שכל העריות לא חלק בהם בין ביאה כדרכה ובין ביאה שלא כדרכה ובשפחה חרופה הוא פטור על ביאה שלא כדרכה לפי שנאמר עליה שכבת זרע ודע זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

האשה שילדה ולד - ות הרבה. וקאזיל ומפרש כיצד, כגון הפילה בתוך שמונים של נקבה, שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר ארבעים של יצירה, דהיינו חמשים וארבע ללידה הראשונה, וחזרה והפילה לסוף חמשים וארבע של זו. ולהכי נקט נקבה, דבזכרים ליכא למימר הכי יח, דאי הפילה בתוך ארבעים דזכר, האי שני מיא בעלמא הוא, דאין הולד נוצר עד ארבעים יום:

והמפלת תאומים - אפילו זכרים. כגון נתעברה שלשה, והפילה אחד לאחר ארבעים, והשני נשתהה ויצא תוך ימי טוהר הראשון, ושלישי בתוך ימי טוהר דשני. כל אלו אין מביאות אלא קרבן אחד, דכתיב (ויקרא יב) זאת תורת היולדת, מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול על הלידה שלפני מלאת ושל אחר מלאת נמי אינה מביאה אלא קרבן אחד, תלמוד לומר זאת:

רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני - ר' יהודה פליג בין אולדות בין אתאומים, ואומר מביאה על הולד הראשון, ולא על השני שנולד בתוך מלאת של ראשון. ומביאה על השלישי, משום דהוא לא נולד תוך מלאת, דלא חשבינן מלאת לשני, דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון, ושלישי הוי תחילת לידה. ואינה מביאה על הרביעי, הואיל ונולד תוך מלאת דשלישי, אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאתו דראשון יט. וגבי תאומים נמי פליג ר' יהודה. ואע"ג דעיבורן כאחת, לא אמרינן חדא לידה אריכתא היא ואית ליה מלאת נמי לשני, ושלישי לאו בר קרבן הוא, אלא אם נולד שלישי לאחר מלאת דראשון סבר רבי יהודה דמביאה קרבן על השלישי, ועל מלאת דשני לא אכפת לן דכמאן דליתיה דמי. וכי קאמר ר' יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי, לענין קרבן הואיל ובתוך זמנו של קרבן ראשון נולד, אבל לענין טומאה מודה דימי טומאה אית לה [וכל זמן שהיא מפלת זכר יושבת עליו שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש דדם טוהר], וכל זמן שהיא מפלת נקבה יושבת עליה שבועים דטומאה וששים ושש דדם טוהר. ואין הלכה כרבי יהודה:

עולה ויורד - עולה לעשיר, ויורד לעני. שאם הוא עשיר מביא כשבה או שעירה, ואם עני תורים ובני יונה, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת:

שמיעת הקול - ושמעה קול אלה, וטומאת מקדש וקדשיו בשוגג, ושבועת ביטוי, שלשתן כתובים בהדיא בפרשת ויקרא שמביאין בדלות ובדלי דלות:

והיולד - ת. בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שתי תורים דהיינו פרידה דעוף תחת כבש. ודלי דלות לא נאמר ביולדת. וכן מצורע, בעשירות שני כבשים, בדלות שתי תורים תחת שני כבשים, ודלי דלות אין בו:

שוין במכות ובקרבן - אם מזידין שניהם לוקין, כדקיימא לן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ח), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואם שוגגין שניהם מביאים קרבן, דבתרווייהו כתיב כרת במזיד, דכתיב (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העושות, וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:

ובשפחה לא השוה - שהאשה לוקה כדכתיב (שם יט) בקורת תהיה, היא במלקות והוא בקרבן איל אשם. ולשון בקורת, בקריאה, לפי שקורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות והפלה ה' וגו'. אי נמי, בקורת לשון בקור, שבית דין מבקרים ואומדים את הלוקה כמה מכות יכול לקבל:

עשה בהן המערה - המכניס עטרה בלבד:

כגומר ביאתו - וחייב על שלא כדרכה כמו כדרכה, דמשכבי אשה כתיב. ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כדרכה, דשכבת זרע כתיב בה כב, שראויה להזריע:

וכל העריות חייב על כל ביאה וביאה - ובשפחה אמרן לעיל בפירקין [דף ט'] שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה:

שעשה בה את המזיד כשוגג - אם שניהן מזידין או הוא שוגג והיא מזידה, היא במלקות והוא בקרבן. אבל אם היא שוגגת, בין שהוא שוגג בין שהוא מזיד, שניהן פטורים, דכתיב בקורת תהיה, והדר והביא את אשמו. בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה, אין האיש מביא קרבן:

פירוש תוספות יום טוב

[*האשה שילדה. הר"ב העתיק שהפילה. אבל רש"י והרמב"ם העתיקו ג"כ שילדה]:

הפילה בתוך שמונים נקבה. כתב הר"ב ולהכי נקט נקבה. דבזכרים ליכא למימר הכי וכו'. וכ"כ רש"י. וכ"כ הרמב"ם בפ"ק סוף משנה ו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן. אבל בחבורו פ"א מה' מחוסרי כפרה. כתב היולדת טומטום ואנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון וכו'. וכתב הכ"מ. וכי ברשיעי עסקינן. וי"ל שאפשר שיהיה הדבר בשגגה. ע"כ. ואני אומר שא"צ לכך. דאפשר בהיתר גמור דעיברה באמבטי. כדאיתא בפ"ב דחגיגה דף ט"ו שמא באמבטי עיברה. ומתני' לא איירי בה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא. [*ומ"ש הר"ב דכתיב זאת תורת היולדת מלמד וכו'. עיין בפירושו למשנה דלעיל]. ומ"ש הר"ב ת"ל זאת מפורש בספ"ק:

[*רבי יהודה אומר וכו'. מ"ש הר"ב דהא עברו ימי טומאתו דראשון וכן לשון רש"י. ור"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו:

אלו מביאין. והרמב"ם גורס חמשה. וצ"ל לדידיה דלא גרס כן במשנה דלעיל. ויתכן שכן ג"כ אינו גורם במשנה א' וארבעה מביאין על הזדון כשגגה וגורס במשנה ב'. וכי הך דהכא]:

ועל בטוי שפתים. הא דאקדמיה שלא ככתוב כתבתי שם בהוריות:

כל העריות בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש"י:

לא השוה האשה לאיש במכות. כתב הר"ב כדכתיב בקרת תהיה היא במלקות מתהיה דייק כדאיתא בגמרא [דף י"א]:

ולא את האשה לאיש בקרבן. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבן והביא את אשמו לה' כתיב. (ויקרא י"ט) גמ':

כל העריות עשה בהן המערה כגומר. כדתנן ברפ"ו דיבמות. ומ"ש הר"ב ובשפחה כו'. דש"ז כתיב בה. והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרצים בגמרא דרפ"ו דיבמות דף נ"ה [ע"ב] דאשת איש פרט למשמש באבר מת א"נ פרט למשמש מתה סד"א לאחר מיתה נמי אקרי שארו ולחייב קמ"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א"נ לשקינא לה דרך אברים. סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא. והא קא קפיד. קמ"ל:

שעשה בה את המזיד כשוגג. כדלעיל מתני' ב' וע"ש. ומה שפי' הר"ב אם שניהם מזידין וכו'. אבל אם היא שוגגת כו' שניהן פטורים דכתיב (שם) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו'. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא. נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה. אמאי כתב רחמנא ברישא בקורת תהיה. ולבסוף כתב והביא את אשמו לה'. ה"ק אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה'. ואם לא תהיה בקורת. לא יביא הוא את אשמו. ומכאן מקשים על מה שכתב הרמב"ם בפירושו ריש מסכת שבת וז"ל. שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי' על השוגג ע"כ. ורבים אומרים שהוא טעות. ואני אומר דהא ודאי שמ"ש שהוא לוקה יש ט"ס. וצ"ל שהיא לוקה. דהא מתני' היא לא השוה כו'. אבל ז"ש שהיא לוקה כשהיא שוגגת. לא קשיא כלל. דהא סתמא תנן החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג [ולעיל מתני' ב' מפרשים השוגג כמזיד] אע"ג דמאשר חטא דמיניה ילפינן באיש הוא דכתיב. אית ליה להרמב"ם דה"ה לאשה. ויש לו ראיה מדאמרינן בגמ' והכא גדול נמי פטור מ"ט דמקשיין אהדדי. וכתבו הר"ב בסוף פירקין. ש"מ דגמרא סברה דהוקשו להדדי. והתוס' כתבו על זה דהלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה. ולא אשה לאיש. והרמב"ם סובר שהל' מכוון דכי היכי דהוקש איש לאשה הוקשה נמי אשה לאיש. ולענין זה לרבות שוגג כמזיד [והא דת"כ שהביאו התוס' דמחלקת בין קטן לקטנה. לא קשיא. דיליף ליה מקרא] והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמו על המזיד. והא דהוקש איש לאשה היינו לענין שהיא אנוסה א"נ היא קטנה והוא גדול א"נ ער וישן. זו היא סברתו בפירושו. וידים מוכיחות הן מדסתם כאן במתני' ולא פירש כלום. ואילו היה דעתו כשחיבר הפירוש דהא דתנן המזיד כשוגג דלאו דוקא. אלא כשהיא שוגגת שניהם פטורים. לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. ולא עוד אלא דבסוף פירקין כשהזכיר חלוקות שבין שפחה לשאר עריות כתב. וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד. לכך נ"ל פשוט שזו [היא] דעתו כשחיבר הפי' לחייב אותה במלקות אע"פ שהיא שוגגת. אבל בחבורו ודאי שחזר בו כמבואר בדבריו פ"ג מהלכות אסורי ביאה ופרק ט' מהלכות שגגות. שהצריך שתהא היא מזידה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יח) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ דאטו ברשיעי עסקינן:

(יט) (על הברטנורא) ר"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו. הר"מ:

(כ) (על המשנה) בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש"י:

(כא) (על המשנה) ולא כו'. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבנן. והביא את אשמו לה' כתיב גמ':

(כב) (על הברטנורא) והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרץ בגמ' דא"א פרט למשמש באבר מת א"נ משמש מתה סד"א לאחר מיתה נמי איקרי שארו ולחייב קמ"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א"נ דרך אברים סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קפיד קמ"ל:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האשה שהפילה ולדות הרבה:    גרסינן והשתא מסיים לפרש בבא חמישית דמביאין קרבן א' על עבירות הרבה האשה שהפילה וכו' וקאזיל ומפרש כיצד וכו'. וביד פ"א דהלכות מחוסרי כפרה סימן ח'. בפירוש רעו"ל כגון הפילה בתוך פ' של נקבה שטבלה לאחר שבועיים דטומאה וכו' נראה שצ"ל לאחר שבועיים דנקבה ולמחוק מלת דטומאה וכן מצאתיו מוגה בגמרא על רש"י שבתלמוד אע"פ שאינו מוכרח. עוד צ"ל שם וחזרה והפילה לסוף נ"ד של זו אע"פ שהיא לאחר שמונים מראשון ולהכי נקט וכו':

והמפלת תאומים וכו':    לשון רעז"ל עד דהא עברו ימי טומאתו דראשון. אמר המלקט היה צ"ל דהא עברו ימי טומאתו דראשון ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי דהוי טפי משמונים לראשון:

ר' יהודה אומר וכו':    ולטעמיה דר' יהודה האשה שהפילה ולדות הרבה בשני ולדות מיירי בלבד הרגמ"ה ז"ל. ובגמרא כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה. כשתמצא לומר פשיטא הכי איתא. מפלת תאומים איצטריכא ליה סד"א במפלת תאומים מודה ר' יהודה לרבנן קמ"ל. ופירש רש"י ז"ל לדברי ר' יהודה מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הלכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעלייא הוא לקרבן. לדברי חכמים דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דס"ל דולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מנינן מלאת עד בתרא. פשיטא דהכי איתא דאי לאו הכי מאי טעמייהו. מפלת תאומים איצטריכא ליה משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג ר' יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא הוא הואיל ועיבורן כאחת אע"ג דאית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ"א דפ' כי תזריע וגם בפ"ג. בסוף פירוש רעז"ל צריך להגיה שבועיים דטומאה וס"ו דדם טוהר. ובגמרא ברפ"ק דמכילתין בעינן מניינא דחמשה מביאין קרבן עולה ויורד למה לי ומשני משום דתנן בסיפא וכו' פירוש דבמסכת הוריות בפרק שני תני רישא אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים וכו' והנשיא כיוצא בהן כלומר דפטור נמי בהנך משום דשייך בהו קרבן עולה ויורד ועניות בנשיא לא שכיחא וקתני התם בסיפא ור' אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר על טומאת מקדש וקדשיו כדינו בכל המצות שבתורה הואיל ונאמר בהן כרת כבקבועה וכדכתבינן התם להכי תנא חמשה לאשמועינן דדוקא נקט דכל המביא קרבן על חמש עבירות הללו אינו מביא קבוע אלא עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקומה כר' אליעזר דאמר מביא נשיא עליה קרבן קבוע אלא אינו מביא [קרבן] קבוע אלא אי ר' יוסי דפטר ליה לגמרי אי ר"ע ור"ש דמחייבי עליה התם בעולה ויורד דהיינו כשבה או שעירה או תורין ובני יונה והכי משמע לישנא חמשה אלו מביאין קרבן עולה ויורד בכל ענין שהם אפילו אם יהיו עשירים. ועיין בספר החכם הר"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן כ"ג:

ועל טומאת מקדש וקדשיו:    הכא גבי קרבן קחשיב טומאת מקדש וקדשיו כאחד אבל בפ"ק גבי כרת חשיב להו תרתי דכתיב בתרויהו כרת והכא גבי קרבן אמאי חשיב להו כחדא דהכי אמרינן התם במס' שבועות הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה דכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגומר מה כשהזהיר וענש לא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכתיב בהו כרת אף כשחייב [קרבן] לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו הרגמ"ה ז"ל. בפירוש רעז"ל בדלות שתי תורין דהיינו פרידה דעוף תחת כבש הוא פירוש רש"י ז"ל ור"ל כיון שהיולדת עשירה מביאה כבש ופרידה אחת נמצא שכשהיא ענייה שמביאה שני תורין הפרידה האחת היא תחת הפרידה האחת והפרידה השניה היא תחת הכבש:

מה בין השפחה לבין כל העריות וכו':    עד סוף הפרק ביד פ"ג דהלכות איסורי ביאה סימן י"ג י"ד ט"ו עוד שם פי"ז סימן ה' ובפ"ט דהלכות שגגות ובר"פ עשירי. ובכל הגמרות אפילו המוגהות ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל גרסינן מה בין השפחה מלת מה בלא ויו והכי ניחא שפיר דלא קתני מה בין שפחה לבין כל העריות אלא שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן דלא שייך למיתני אלא אלא כד תני אין בין וכו' כשההפרש שביניכם הוא אחד ותו לא וכההיא דמה בין תם למועד ששנינו בספ"ק דב"ק ואפילו התם דייקינן בה כפי עניות דעתי ע"ש:

שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן:    נלע"ד דבתר הכי קאזיל ומפרש כיצד לא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן כל העריות בחטאת והשפחה באשם וכו'. ואני מסתפק קצת בזה וז"ל הרגמ"ה ז"ל לא בעונש שכל העריות או במיתת ב"ד או בכרת או במלקות עכ"ל הרגמ"ה ז"ל:

כל העריות בחטאת:    והשפחה באשם כל העריות בנקבה והשפחה בזכר כל העריות אחד האיש וכו' כך היא הגירסא בגמרא וברוב גמרות כתיבת יד ופירשוה הרגמ"ה ורש"י ז"ל אלא שהרגמ"ה ז"ל פירש כל העריות דמחייב בין זכר בין נקבה ושפחה בנקבה ולא בזכר דאין חייב בעבד ע"כ ורש"י ז"ל פירש חטאת יחיד נקיבה היא דהיינו כשבה או שעירה ע"כ:

כל העריות עשה בהן וכו':    ירושלמי פ"ק דסוטה:

זה חומר וכו':    אפילו בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מכמה ספרי כתיבת יד ומכמה מפרשים גרסינן החמיר וכו' ואין שם גרסת זה חומר ובתוספות כתיבת יד כתוב והחמיר בשפחה שעשה בה מזיד כשוגג פירוש שהאיש מביא קרבן בין כשהוא שוגג בין כשהוא מזיד אבל אשה ודאי אם היא שוגגת פטורה ממלקות והאיש מאשם אלא ר"ל כשהיא מזידה ע"כ וה"ג בגמרא בברייתא בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן וכו' וכתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו הה"נ אם אין האיש מביא קרבן אין האשה לוקה דלקמן אמרינן כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור וגדול חייב ובשפחה אינו כן דאם האחד קטן גדול נמי פטור מ"ט דאתקוש אלמא סתמא קאמר דאיזה מהם שהוא קטן שניהם פטורין ע"כ. ועיין בתוס' דבגמרא דבור המתחיל דהא מקשו להדדי וכו' דמשמע דפליגי עליה דהרא"ש ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

האשה שילדה ולדות הרבה:    כגון שהפילה בתוך וכו':

הפילה בתוך שמנים נקבה:    ר"ל שהפילה תוך הפ' ימי מלואת של נקיבה. כגון שילדה נקיבה, שטובלת אחר י"ד יום, וחזרה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר מ' משנתעברה, דהיינו אחר יום נ"ד אחר לידה הראשונה, וחזרה והפילה לאחר נ"ד יום מלידה ב'. אבל בילדה זכר, לא משכחת לה שתפיל תוך מלואת [כפ"א סי' כ']:

והמפלת תאומים:    אפילו זכרים, כגון שנתעברה מג' ילדים יחד, וילדה א', וחזרה והפילה הב', תוך מלואת של ראשון, וחזרה והפילה הג' תוך מלואת של ב', מביאה קרבן א' לכולן. ונקט תאומים לרבותא דר"י, דאפילו תאומים, שנתעברה מכולן כאחת, אפ"ה לא אמרינן דכולהו כחדא לידה אריכתא דמו, רק צריכה קרבן לשלישי לבד. [והא דנקט בתאומים מפלת. נ"ל משום דכשילדה הולד הראשון בזמנו בחודש הט', אינו מצוי שישתהו אח"כ הולדות אחרים. ואי כיהודה וחזקיה בני ר' חייא שנולדו זה ג' חדשים אחר זה [כיבמות דס"ה ב'], עכ"פ כיון דילדה ראשון לז', ובזמן הש"ס יולדת לז' יולדת למקוטעין, ויולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, [כנדה דל"ח ב', ועי' אה"ע סי' קנ"ו, דלדידן גם יולדת לט' יולדת למקוטעין]. א"כ אם יהיה הג' בר קיימא א"א שנולד רק אחר מלואת של השני [עיין נדה ד"מ ע"א] והרי הכא איירי שנולד הג' תוך מלואת של השני, ע"כ שיהיה הג' נפל]:

ואינה מביאה על השני:    מדנולד תוך מלואת של ראשון:

מביאה על השלישי:    מדנולד אחר מלואת של ראשון:

ואינה מביאה על הרביעי:    מדנולד תוך מלואת של ג' שהביאה קרבן עליו:

אלו מביאין קרבן עולה ויורד:    עיין פירושו סי' ט':

על שמיעת הקול:    ר"ל שבועת העדות, דכתיב גביה ושמעה קול אלה שהשביען שיעידוהו, ושיקרו ואמרו שאין יודעין. עי' סי' ז':

ועל ביטוי שפתים:    ר"ל שבועת בטוי דכתיב גביה לבטא בשפתים, שנשבע להרע או להטיב, ועבר בשוגג על שבועתו, או שנשבע על הן ולאו דלשעבר בשוגג לשקר:

ועל טומאת מקדש וקדשיו:    שהיה טמא ונכנס בשוגג למקדש או אכל קודש בשוגג. כל הג' הללו יש חלוק בקרבנן, בין עשיר לדל או דלי דלות כלעיל סי' ז':

והמצורע:    דיולדת עשירה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. [ומצורע עשיר מביא ב' כבשים] ויולדת ומצורע עניה מביאה ב' עופות א' לחטאת וא' לעולה. דביולדת ומצורע כשהן בדלי דלות אין מביאין כלל. [והא דקאמר בש"ס יולדת מביאה בדלות ועשירות, ומצורע מביא בדלות. נ"ל דאחטאת עוף קאי. דרק יולדת מביאתו בין בדלות ובין בעשירות, אבל מצורע מביא עוף רק בדלות]:

ומה בין השפחה:    שפחה חרופה:

לבין כל העריות:    אלו הן החילוקים שביניהן, שלא שוותה להן לא וכו':

כל העריות אחד האיש ואחד האשה שווין במכות ובקרבן:    דאם שניהן מזידין, כל א' לוקה. ואם שניהן שוגגין, כל א' מביא חטאת:

ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות:    דרק היא אפשר שתתחייב מלקות:

ולא את האשה לאיש בקרבן:    דרק הוא אפשר שיתחייב קרבן:

כל העריות עשה בהן את המערה כגומר:    דבהכניס רוב העטרה, הו"ל כהכניס כל האבר וגמר ביאתו:

וחייב על כל ביאה וביאה:    י"א דר"ל בכל אופן שתהיה הביאה, ואפילו בבעלה שלא כדרכה [היינו בנקב אחורים], חייב. משא"כ בשפחה חרופה דוקא בכדרכה חייב. אמנם להרמב"ם [פ"ג מביאה], ר"ל דבכל עריות בבעל הרבה ביאות בהרבה העלמות, אם בשוגג, חייב חטאת על כל העלם והעלם, ואם במזיד חייב ענשו על כל ביאה וביאה, ואף בחייב מיתה שאי אפשר להרגו ולחזור ולהרגו יענש בשמים [רמב"ם שם]. ורק בבעל גוף א' כמה ביאות בהעלם א' אינו חייב רק קרבן א'. אבל בשפחה חרופה אפילו בעלה כמה בעילות בכמה העלמות, אינו חייב רק אשם א'. אבל בגופות מחולקין, אפילו היה הכל בהעלם א' לכ"ע גם בשפחה מביא על כל גוף וגוף קרבן לבד.

והנה ד' דברים מחלקין לחיוב חטאת [וסימנם השיג].

  • (א) העלם. שכשחטא בשוגג, ואח"כ נודע לו שחטא, וחזר ונעלם ממנו שזה חטא, וחזר וחטא, חייב על כל העלם והעלם קרבן לבד.
  • (ב) שמות. ר"ל שמות איסור נפרדים, שאם אכל חלב, ודם, ופגול, ונותר, אפילו אכלן כולן בהעלם א', חייב על כל שם ושם של איסור קרבן לבד. ואפילו לא היה רק פעולה אחת, כגון ששחט בהמת קדשים בשבת, בחוץ, לע"ז, אף שבכה"ג הרי לא עשה רק פעולה א', אפ"ה חייב ג' חטאת. וכ"כ בבעל חשה שיש עליה ז' או ח' שמות ערוה, אף שלא בעלה רק בעילה א', אפ"ה חייב על כל שם ערוה שבה חטאת לבד. וכ"כ באכילות, באכל חלב, שהוא נותר, וביו"כ, והאדם היה טמא, חייב ד' חטאות. אמנם כל שהיה החטא בגוף א' ופעולה אחת, אין השמות מחלקין לעניין קרבן או מלקות או מיתה רק בחלו זה על זה באיסור כולל, או מוסיף, או בת אחת. [כולל היינו כשהאיסור שחל אחרון מרבה בחתיכות הנאסרין. כגון שנשבע שלא יאכל תאנים ותזר ונשבכ. שלא יאכל תאנים וענבים, הרי בשבועה ב' הרבה בחתיכות הנאסרים יותר משבועה ראשונה, לכן כשאכל תאנים חייב ב'. וכ"כ שהיתה נבילה מקודם יו"כ. ואח"כ חל יו"כ ואכלו, הרי מקודם לא היה אסור רק בהנבילה, וכשחל יו"כ נאסר מכל הנאכלים, להכי הו"ל יו"כ איסור כולל. וכ"כ בבעילות, אשת איש שנעשת חמותו, שע"י חמותו נאסר גם בקרובותיה. ודו"ק. אבל מוסיף היינו כשהאיסור השני מרבה בבני אדם הנאסרים. כגון שנשבע ואסר על עצמו תאנה זו, ואח"כ אסרה על עצמו ועל ראובן. או קודש שנעשה נותר, שמתחלה לא היתה אסורה רק על זר. ואח"כ גם על כהן. וכ"כ בבעילות, חמותו ונעשת אשת איש, דמעיקרא לא היתה אסורה רק עליו, וכשנעשת א"א נתוסף בה איסור לכל ישראל, לכן כשבעלה חתנה, חייב ב', וסימנך חרך, ר"ת חתיכות רבות כולל. אמנם בת אחת היינו כשחלו ב' האיסורים בבת אחת, כגון אשת אחיו שהיא א"א, יו"כ ושבת שחלו כאחת ועשה מלאכה ביום ההוא, וכדומה לרוב].
  • (ג) ודיעות ג"כ מחלקות לחטאת. כגון שבעל נדה א' בעילות הרבה בהעלם א', או אכל חלב וחזר ואכל חלב, הכל בהעלם א', ואח"כ נודע לו שחטא במעשה הראשון, וחזר ונודע לו שחטא גם במעשה השני, חייב על כל ידיעה וידיעה קרבן לבד [רמב"ם פ"ו משגגות ה"ט].
  • (ד) גופות מחלקין ג"כ, אבל רק בבעילות. כגון שבעל כמה נדות בהעלם א', חייב על כל גוף וגוף קרבן לבד. ואפילו באשה אחת שבעלה בנדתה, וטבלה לנדתה, וחזרה וראתה נדה וחזר ובעלה, אף שהיה הכל בהעלם א', והכל בגוף א' והכל בשם א', עכ"פ כיון שנטהרה בינתיים, מחשבה כל פעם כגוף אחר. אבל במאכלות אינו כן, שכשאכל ה' זיתי חלב מה' בהמות, אף שהיה כל א' גם ממין תבשיל אחר, אינו חייב רק קרבן א' על ההעלם האחד. וכ"כ בפעולות, ששחט ה' בהמות לע"ז, או ששחטן בשבת, אף שהגופות מחולקין אין חייב רק חטאת א' על כל ההעלם [רמב"ם פ"ג ופ"ו משגגות. ועי' רמל"מ שם, שכ' בשם ריא"ז דבבהמה דינה כאדם שיהיה גופין מחלקין, ועי' בשער המלך [דקט"ו ע"ד] שיש פלוגתא, די"א דדוקא בעילה באדם דחשיב, גופין מחלקין ולא בבהמה, וי"ח. ועי' חולין [דפ"ב ב] ודו"ק].

אמנם לעניין שבת, מלבד העלמות וידיעות שמחלקות לעניין שבת כמו בשאר איסורין [עי' לח"מ פ"ז משגגות הי"ט], יש עוד ב' דברים שמחלקין אצלה לחיוב חטאות [וסימנך מי].

  • (א) מלאכות מחלקות, כגון שחרש, זרע, קצר, וטחן בשבת א', בשגגת מלאכה, שלא ידע שאלו המלאכות אסורות בשבת, אבל ידע שהיום שבת, חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת א'. ואפילו עשה מלאכות אלו בעצמן בהרבה שבתות, כיון שלא היה שם העלם שבת רק העלם מלאכה, לא אמרינן שהימים שבינתיים יהיו כידיעה על כל מלאכה, ויביא חטאת על כל זריעה וזריעה. רק יביא על הזריעות שבכל השבתות רק חטאת א', וכמו כן על כל הטחינות חטאת א' וכו'.
  • (ב) ימים מחלקים, שאם היה שם שגגת שבת, שלא ידע שהיום שבת, אף שלא ידע ג"כ שמלאכות אלו אסורות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אז הימים שבין שבת לשבת הו"ל כידיעה, וחייב חטאת על כל שבת ושבת ששגג בו. ואפילו עשה מלאכות הרבה בכל שבת, עכ"פ כיון שהיה שם גם העלם שבת, אינו חייב על כולן שעשה בכל שבת א', רק חטאת א'. ואפילו בעשה מלאכה א' בשבתות הרבה, כגון שזרע בשבת זה, וחזר וזרע בשבת אחר, אפ"ה כיון שכל שבת ושבת היה העלם אחר, שלא ידע שאז שבת הוא, להכי חייב על כל שבת ושבת קרבן לבד. [ולרמב"ם פ"ז משגגות, דוקא בעשה מלאכות הרבה מעין מלאכה א', כגון אב ותולדתו, חייב על כל שבת ושבת בכה"ג. אבל בעשה רק אותה מלאכה עצמה בשבתות הרבה אף בכה"ג חייב על כל השבתות רק חטאת א'. ועי' רלח"מ שם ה"ח. ועי' מ"ש כקופת הרוכלין בס"ד צד א' ע"ד אות ג' ד"ה אמנם]:

שעשה בה את המזיד כשוגג:    ר"ל בין שהוא מזיד או שוגג, אם רק היא מזידה, שחייבת מלקות אז מביא הוא אשם. אבל אם היא שוגגת, שאז פטורה ממלקות, בין שהוא שוגג או מזיד, פטור גם הוא מאשם, דחיוב דידיה ודידה רק במזיד שלה תלוי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים