רבינו גרשום על הש"ס/כריתות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ח עמוד ב

ארבעה מחוסרי כפורים. אינן רשאין לוכל בקדשים עד שיביאו כפרתן אע"ג דנטהרו:

ר' אליעזר בן יעקב אומר גר. אע"פ שמל וטבל מחוסר כפורים הוא ואסור לוכל בקדשים עד שיביא קינו ויזרק עליו הדם:

ונזיר טהור ששילם נזירותו מותר הוא לוכל בקדשים שטהור הוא אבל מחוסר כפורים הוא ליין שאסור לשתות יין ולגלח וליטמא למתים עד שיביא כפרתו:

מטמא באונס. אם ראה זיבה מחמת חולי או מחמת אותן דברים שבודקין בהן את הזב:

מבשרו. מעצמו:

ומטמא בראיות. בג' ראיות:

כבימים. כזבה בימים דכתיב בזב ג' פעמים זובו:

וזבה. בימים ואשה כי תזוב ימים רבים ימים שנים רבים שלשה:

וזבה מטמא באונס. דלא כתיב בה מבשרה והאי דכתיב ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה מבשרה האי בנדה קא מיירי והאי בבשרה ילפינן מינה מלמד שמטמא בפנים כבחוץ:

כשהוא אומר והצרוע הרי כאן שנים. צרוע דלעיל והאי והצרוע הרי שנים אחד לאיש ואחד לאשה:

א"כ מה צורך לומר איש נתקו הכתוב לדין פריעה ופרימה מענין של מטה מן והצרוע סתם דמשמע [נמי אשה] ונתנו לצרוע של מעלה דכתיב ביה איש פורע ופורם דהיינו דכתיב בלשון זכר בגדיו וראשו. לישנא אחרינא א"כ כיון דמצרוע נפיק בין איש ובין אשה ובין קטן א"כ למה כתיב איש לענין של מטה לומר לך כו':

ולא מחוץ לאהלה. שאם היא מצורעת ובעלה אינו מצורע מותר לשמש עמה:

זב וזבה עיקר טומאתן חלוקה. דזב בראיות וזבה בימים אבל מצורע ומצורעת אין טומאתן חלוקה דאידי ואידי שיעור טומאתן בכגריס הוא:

ור' אליעזר סבר גר מייתי קרבן בין לאכשוריה למיעל בקהל ובין לאכשוריה למיכל בקדשים כדאמרינן לקמן בברייתא גר מעוכב לוכל בקדשים וההוא סתמא ר' אליעזר היא:

ונזיר נמי מכדי כיון דצריך קרבן למישרייה ביין אע"ג דחולין אפי' הכי תנייה במתניתין:

ולר' אליעזר דקתני נזיר אע"ג דלא צריך למישריה בקדשים אלא בחולין ניתני נמי נזיר טמא דצריך קרבן למישרייה ביין קסבר ר' אליעזר נזיר טמא כי מייתי קרבן לאו למישרייה ביין קא מייתי ליה אלא שיהא ראוי למיחל עליה נזירות דטהרה כדכתיב והימים הראשונים יפלו ואסור ביין עד שיגמור נזירות דטהרה הלכך לא תני נזיר טמא:

עד שיביא קינו. שתי פרידין:

אם הביא אחת שחרית אוכל בקדשים לערב ויכול להביא האחרת אפי' לאחר זמן:

אם הביא חובתו מן הבהמה. אפי' בהמה אחת לעולה יצא או שתי בהמות עולה ושלמים יצא:

ולא אמרו קן. שתי פרידין אלא להקל עליו אבל אם רצה להביא בהמה יביא:

מה אתם. כשנכנסתם לברית ולמצות עולה ושלמים כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל וגו':

לעוף. לקינין איתרבי משום להקל כדאמרינן לקמן:

לעולת בהמה. אחת לא כל שכן:

מיעט קרא כן יעשה והתם לא הוה מנחה:

הוי אומר זו עולת העוף דבעולת בהמה עורה לכהנים ואילו בעוף אפי' מוראה ונוצה אסור בהנאה דהא נבלעין במקומן:

דף ט עמוד א

^[1] רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים רבי לית ליה דר' אליעזר בן יעקב דלמיכל בקדשים מייתי קרבן אלא קסבר לא מייתי אלא לאכשורי נפשיה בקהל שלא מצינו בכל התורה כולה אלא ב' פרידין:

והקריבו הכהן אל המזבח שנאמר בנדבת העוף מה ת"ל והלא כבר נאמר והקריב מן התורים:

שומע אני. שלא יפחות משנים דמיעוט תורים שנים:

חובה מיהא לא אשכחן. דאתיא פרידה אחת והני דגר חובה נינהו:

בדמיך. בדם פסח ודם מילה:

טבילה מנלן. דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק על העם היינו הזאה וגמירי דאין הזאה בלא טבילה (דגמירי) דהכי כתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו:

לדורותיכם כתיב דאפילו לדורותיכם בזמן שאין קרבן תקבלו גרים:

צריך שיפריש רובע. דינר לצורך קינו שאם יבנה בהמ"ק יביא לאלתר:

וביטלה מפני התקלה. גזרה שמא יהנה מאותן מעות והיה בא לידי מעילה:

גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצות:

כישראל בחולו של מועד. כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד:

כישראל ביום טוב. דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש בלבד:

באיל האשם. לפני ה' על חטאתו אשר חטא. מלמד מדכתיב ב' פעמים חטאתו חטאתו וכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא תרי זימני לעשות שוגג כמזיד לקרבן:

דכתיב ויאמר ה' פתאום. שבעל כרחם היה הדיבור עמהם:

(ופתאום) [ופתיים] עברו ונענשו. האי (פתאום) [פתיים] עביד ליה כמו פתאום מדכתיב ונענשו אלמא דמזיד הוה:

כתיב [פתי] יאמין לכל דבר. ואינו מבין העיקר אלמא דשוגג הוא ואפי' הכי חייב רחמנא פתאום כמו פתי ולהכי כתבי תרוייהו:

בכלן. דמביאין קרבן עולה ויורד כתיב בהו ונעלם וכאן לא כתיב. והא קרא כי כתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה במזיד כתי'. מדכתיב בקורת תהיה דהיינו מלקות אלמא דמזיד הוא וכתיב וכפר עליו הכהן לעשות מזיד לקרבן שוגג איבעי ליה למימר:

בהעלם אחד. ששגג שלא ידע שהתורה אסרן:

ומאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת דאינו מביא אלא קרבן אחד כדתנן והבא על השפחה ביאות הרבה:

ואל אשה לחלק. הכא נמי האי שפחה דכתב לחלק כתיב דהא מצי למיכתב ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע:

דף ט עמוד ב

^[2] ונזיר שנטמא טומאות הרבה. מאן תנא ר' יוסי בר' יהודה היא כולה הא שמעתא דנזיר פרשינן בריש פירקין קמא:

הביא ציפרין. כשנרפא מצרעתו ולא הספיק להביא חטאתו עד שחזר ונתנגע וחזר ונרפא והביא ציפרין ונתנגע קודם שהביא חטאתו ואשמו כשחזר ונתרפא צריך להביא ציפרין אחרים וחטאת על כל נגע שלא עלו לו הראשונות עד שיביא חטאתו עמהן:

ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו. עמהן:

והא אמרת אינו מביא אלא קרבן אחד. על נגעים הרבה:

חסורי מחסרא והכי קתני הביא ציפרין כו' אין מביא אלא קרבן אחד. והאי דקאמר לא עלו עד הכי קאמר ולאקבועי בעניות ובעשירות לא מיקבע עד שיבא חטאת כלומר אם היה עני והביא חטאתו בעניות אע"ג דקודם שהביא אשמו וציפרין נתעשר הכל הולך אחר חטאת ויביא הכל בעניות:

או אם היה עשיר והפריש חטאת בהמה והעני ימתין עד שיעשיר ויביא הכל בעשירות:

ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דסבר הכל הולך אחר אשם:

מכפרו. היינו חטאת:

מכשירו בקדשים. היינו אשם:

גורם לו טהרה. ציפרין כדכתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות:

האשה שהפילה ולדות הרבה בתוך מלאות וכדפירש במתניתין הפילה בתוך שמונים כו' מביאה קרבן אחד על כולן:

יכול אף הלידה ועל הזיבה. שאם ילדה בזוב וכדתנן במס' נדה המקשה הרי זו נדה קישתה ג' ימים בתוך י"א שבין נדה לנדה ושפת מעת לעת שלא ראת דם הרי זו זבה ואח"כ ילדה הרי זו יולדת בזוב ומביאה ב' קרבנות אחד על הלידה ואחד על הזיבה נפטרת נמי בקרבן אחד:

ת"ל זאת. כלומר דעל הוולדות מביא קרבן אחד אבל לא על הלידה ועל הזיבה [אלא מעתה] אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הכי נמי דאין מביאה אלא קרבן אחד אלא כשם שמביאה ב' קרבנות על חלב ועל לידה כך מביאה ב' קרבנות על לידה ועל זיבה:

אלא אימא הכין בעי כיון דמביאין קרבן אחד על וולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות תהא מביא קרבן אחד ת"ל זאת כלומר אותן שבתוך מלאות נפטרין בקרבן אחד אבל על לידה שלאחר מלאות מביאה קרבן אחר. לישנא אחרינא יכול כשהיא ילדה תחלה בזוב ואח"כ ילדה לאחר מלאות נמי בזוב יכול שמביאה ב' קרבנות בלבד על הלידה ועל הזיבה שבתחלה ועל הלידה ועל הזיבה של אחר מלאות נפטרין שם לידה אחת היא ושם זיבה אחת היא ת"ל זאת דעל הלידה הראשונה מביאה ב' קרבנות ועל הלידה של אחר מלאות ב' קרבנות:

האשה שהפילה וולדות הרבה מביאה קרבן אחד כו'. כיצד ילדה נקבה תחילה ולאחר י"ד ימי טומאה נתעברה נקבה והפילה לסוף מ"א שהוא בתוך שמונים של נקבה ראשונה קסברי רבנן וולד שני ביטל את הראשון מ"ט כיון דלא יצאת שעה שראויין להביא קרבן על הראשון ביום פ"א אלא בתוך מלאות הפילה אחר ביטל שני את הראשון ומשני מונה שמונים לקרבן ואם חזרה והפילה וולד שלישי בתוך מלאות של שני כיון דלא הגיע שני לקרבן ביטל שלישי את השני וכן אתה מוצא שיכולה להפיל וולדות הרבה בתוך מלאות של ראשון וסברי רבנן לעולם מן אחרון מונה וכן המפלת בתחלה תאומים נקבות הפילה אחת יום ראשון ואחת יום שני שהשניה נולדה בתוך מלאות של ראשונה וביום שמונים של שניה שהוא פ"א לראשון חזרה והפילה ב' תאומים בב' ימים הרביעי בתוך מלאות של שלישי לרב' דתנן שני מבטל ראשון ור' יהודה אמר לעולם מולד ראשון מונה פ' לקרבן וכל מה שהפילה בתוך שמונים שלו הוי כמאן דליתיה הילכך קאמר מביאה על הראשונה ואינה מביאה על השניה שהפילה בתוך מלאות של ראשון ומביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי שהוא תוך מלאות של שלישי לא חשיב כלום ולטעמיה דר' יהודה האשה שהפילה וולדות הרבה. בב' ולדות מיירי בלבד:

ולד ראשון גורם. הוי עיקר לידה:

פשיטא דהכי איתא. דבהכי פליגי ומאי קמ"ל כשתמצא:

משום מפלת תאומים איצטריך ליה לאשמועי' דמספקא לן דסד"א במפלת תאומים דבחד זימנא נתעברו וחדא ליד' היא אימא מודה ר' יהודה לרבנן דהכא מוולד שני מנינן קמ"ל כשתמצא דלעולם קסבר ר' יהודה דמוולד ראשון מנינן:

דף י עמוד א

^[3] בטומאה וטהרה. לענין ימי טומאה וימי טהרה מאי קא חשיב ר' יהודה וולד שני:

דכיון דלא יצא שעה הראויה להקריב קרבן של ראשון קודם שהפילה שני אלא בתוך מלאות הפילתו:

ומפסקי ימי טומאה דשני ימי טהרה של ראשון וכששלמו ימי טומאה של שני ממלא ימי טהרה דראשון ומוסיף ליה ימי טהרה כנגד אותן ימי טומאה של שני שהיו בימי טהרה דראשון ואחר כך הדר מני ימי טהרה לשני והיינו קולא שהראשון אינו מאבד כלום מימי טהרה אע"פ שהיו ימי טומאה של שני בתוכם:

או דילמא לר' יהודה חומרא הוא דאית ליה. שהוא מחמיר יותר מרבנן דלרבנן אינה מביאה קרבן לעולם אלא על האחרון ולר' יהודה מביאה על הראשון ועל השלישי וכיון שמחמיר גבי קרבן מחמיר נמי לענין טומאה וטהרה דאין פורעין לראשון ימי טהרה כנגד ימי הטומאה דשני אלא ימי טומאה דשני לא מפסקי אלא עולין בחשבון ימי טהרה דראשון דאמרינן לענין טומאה ולד שני כמאן דליתי' דמי:

יולדת שוחטין את פסחה וזורקין דמו בשבילה ביום מ' לזכר וביום פ' לנקבה וקשה לר' לא מישתכח היכא הוי^[4] האי וק"ל ביום מ' לזכר וביום פ' לנקבה היכי שוחטין עלה עד כאן טמאה היא לענין קרבן דעדיין לא יצאת שעה שראויה להביא בה קרבן שאינה מביאה קרבן עד יום מ"א או עד יום פ"א:

ואמר רב חסדא הא. מתניתא תניא כלומר הא ברייתא דשוחטין עליה ביום מ' מתרצתא היא והכי הויא כגון דילדה תאומים בב' ימים והאי דקתני ביום ארבעים לזכר ביום מ' לזכר שני דהוא יום מ"א לזכר ראשון ויום פ"א לנקבה ראשונית ור' יהודה היא דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי וכבר הוי יום מ"א הלכך שוחטין עליה דאי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כו':

לאורתא נמי. ליל פ"א שהוא פסח לא מצי אכלה דאע"ג דלמחר מתיא קרבן לילה מחוסר זמן להקרבה הוא ומחוסרת כפורים היא אלא לאו ש"מ כו':

לעולם. סבירא ליה כמאן דאיתיה דמי [ודקשיא לך] אמאי שוחטין עליה דכי תניא ההיא דשוחטין עליה בפסח הבא בטומאה דרוב צבור טמאי מתים היו ועשוהו בטומאה והואיל ובא בטומאה מצי אכלה מיניה:

ומי אכלה והתנן. לא יאכלו ממנו זבין וזבות נידות ויולדות דאינו נאכל בטומאה אלא לציבור טמאי מתים בלבד:

האי דקתני לא יאכלו הימנו זבין וזבות נדות ויולדות דלא אכלי בימי טומאה בדלא טבילו כשעדין לא טבלו וכי קתני דשוחטין עליה ביום מ' משום דכבר טבלה:

אי הכי. דטבילה גורמת משמיני דילה כשטבלה בו חזיא למשחט עליה ואמאי נקט יום מ' משום דכבר טבלה לזכר לא משמיני ועד מ' לא חזיא למשחט עליה דקסבר טבול יום דזב כזב גמור דמי דלא מצי למישחט עליה עד העריב שמשו הכא נמי טבול יום דיולדת כיולדת דמיא משמיני ועד יום מ' הוי כיומא אריכא והיינו טבול יום ארוך דאמר במס' נדה. ולא חשיב לה הערב שמש עד יום מ' לערב:

אי הכי ביום מ' נמי לא חזיא למיכל לאורתא דהא מחסרא כפרה:

לאיי ביום מ' חזיא. לאורתא דקסבר מחוסר כפורים (דכזב) [דזב] לא כזב דמי ומצי שחיט עליה אף מחוסר כפורים דיולדת נמי:

ולרבא דאמר. במסכת זבחים מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי מתריץ לה ביום מ' לזכר:

רבא מתריץ לה. שוחטין עליה ביום מ' ליצירת זכר כלומר אם מיום שטבלה ונתעברה והפילה ליום מ' שיש לחוש ליצירת זכר שאם היתה מפלת למחר ליום מ"א ואם היה זכר היתה צורתו ניכרת כר' ישמעאל דאמר דזכר נגמרת ליום מ"א ונקבה לפ"א ועכשיו כיון שהפילה יום אחד קודם גמר הצורה לא חשיב ולד הילכך שוחטין עליה כשהפילה ביום מ' ליצירת זכר או ביום פ' ליצירת נקבה:

סוף סוף. אמאי שוחטין עליה בשהפילה ביום מ' תיפוק לי דאין שוחטין בטומאה משום נדה דכל יולדת נדה היא:

בלידה יבישתא. שלא היה בה דם כלל:

אי הכי דליכא דם פשיטא דשוחטין:

מהו דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וראתה דם ואיבדתו:

קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

יכול בין רצופין. (כולן) כולן ששים בלא הפסק והוא חומרא דהיינו כגון שילדה נקבה וחזרה והפילה בתוך ימי טהרתה של ראשונה ובאו ימי טומאה של שני בתוך ימי טהרה של ראשון. אי אמרינן ששים בעינן רצופין עולין ימי טומאה של שני בחשבון הששים ונפחתו בימי טהרה של ראשון:

או יכול ששים בין מפוזרים היינו לקולא כלומר שמפסיקין ימי טומאה של שני ימי טהרה של ראשון וחוזרין ומשלימין ימי טהרה דראשון לאחר ימי טומאה דשני ואינה מפסדת כלום מימי טהרה:

ת"ל יום מה יום כולו רצוף אף ששים כולן רצופין. כלומר דאין משלימין לאחר מיכן:

מי אית להו לרבנן מפוזרין. כלל והא אמרי לעולם דמוולד שני מונה אלמא לרבנן לעולם רצופין הוו דאין בהן שום הפסק:

אלא לאו ר' יהודה היא. דאמר מוולד ראשון מונה ולטעמיה קא יכיל למיבעי אי רצופין אי מפוזרין ומדקא יהיב ששים רצופין בהדדי דקאמר מה יום כולו רצוף ש"מ לחומרא אית ליה דימי טומאה דשני עולין בחשבון ששים דראשון:

לעולם רבנן היא ודקא אמרת מי אית להו מפוזרין כלל הכא במאי עסקינן דילדה זכר ביום פ' של נקבה שימי טהרתה של נקבה מושכין לאחר ימי טהרתה של זכר דימי טהרתה דזכר ל"ג ודנקבה ס"ו מהו דתימא כי אמרו רבנן דביטל שני הראשון הני מילי כשמושכין ימי טהרתה של שני לאחר ימי טהרתה של ראשון אבל הכא דימי טהרה דראשון מושכין לאחר טהרה [של] שני אמרינן דאית בהו דין מפוזרין דמשלימין לאחר ימי טומאה דשני ימי טהרה דראשון:

סוף סוף. מי מצית אמרת הכי הא לעולם שלמין ימי טהרה דקדמאה ועד כען בתראה לא שלמי ובהא היכא דימי טהרה דשני מושכין לאחר ימי טהרה דראשון רבנן לולד שני מנו. והכא ימי טהרה דשני משכי שפי' מן קדמאי כיצד נתעברה זכר לאחר י"ד ימי טומאה דנקבה והפילה למ"א נשתיירו מן ס"ו ימי טהרה דנקבה כ"ה ימים וימי טהרה דזכר מושכין עד מ' יום ובהא קסברי רבנן דביטל שני הראשון והיכי משכחת מפוזרין לרבנן:

אלא משכחת לה לרבנן כגון ביולדת תאומים אחד נקבה אחד זכר וילדה נקבה קודם ואח"כ נשתהא הזכר במעי אמו עד עשרים יום לימי טהרה של נקבה ונולד ביום עשרין ועדיין לאחר לידת הזכר נשתיירו מ"ז ימי טהרה לנקבה ויום עשרים שהוא של לידה חושב בכלל:

ובעיא למינקט לזכר ז' ימי טומאה דלידה בתוך הנך מ"ז ימי טהרה שנשתיירו לנקבה וכאן מושכין ימי טהרה דנקבה ז' יום לאחר ימי טהרה דזכר והכא לא מצי למימר ביטל שני את הראשון דימי טהרה דראשון מאוחרין:

והכי קאמר יכול היכא דילדה תאומים נקבה מעיקרא וזכר לבסוף. לאחר כ' יום של טהרה אימא תיפסוק טומאה דלידה זכר במיצעי ונימני להו ששים וששה מפוזרין כלומר י"ד ימים לאחר מ' דזכר דשבעה שנשתיירו לנקבה לאחר ימי טהרה דזכר ועוד ז' ימים משלימין לה מפני ז' ימי טומאה דלידה זכר שהפסיקום והיינו מפוזרין (דאינין) [דאינן] מפסיקין ימי טהרה (דאינן אין):

יכול מפוזרין. דמפסקי והא מיירי כגון שילדה תאומים זה ביום ראשון ואחד ביום שני שסוף ימי טומאה דשני נכנס ביום טהרה דראשון וקא בעי אי משלימין אותו יום טהרה דראשון שטימאו השני אי לא וקאמר ת"ל יום דכולן רצופין וש"מ חומרא אית ליה לר' יהודה דרצופין:

דף י עמוד ב

^[5] ועוד ת"ש ששת ימים והא מיירי כגון דילדה נקבה ואח"כ הפילה באותן ששת ימי טהרה שיתרין על ששים ונטמאו אותן ששת ימי טהרה וקא בעי יכול אותן ששת ימים אי בעינן להו רצופין עם ששים ומפסידתן שנטמאו או מפוזרין דמשלימין אותן לאחר ימי טומאה דשני ת"ל ששים מה ששים כולן רצופין דכתיב בהו יום אף ששה נמי:

מני אילימא רבנן כו':

אלו מביאין קרבן עולה ויורד כו' ועל טומאת מקדש וקדשיו. הכא קתני גבי קרבן קא חשיב לטומאה מקדש וקדשיו בחדא אבל בפירקין קמא גבי כרת קא חשיב להו בתרתי דבתרוויהו כתב בהו כרת והכא גבי קדשים^[6] אמאי חשיב להו בחדא דהכי אמרינן התם במסכת שבועות הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה דכתיב ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם כו' מה כשהזהיר וענש לא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בכל קדש לא תגע וכתב בהו כרת אף חיוב קרבן אלא על

טומאת מקדש וקדשיו:

יולדת ומצורע מביאין בדלות ועשירות דהכי אשכחן בהו. שמיעת קול וכו' מביא אף בדלי דלות. היינו עשירית האיפה דכתיב בהן. מצורע מביא בדלות:

דאידך ברייתא לאו דוקא וההיא ברייתא המוגהת דוקא ואפילו הכי אמר לי ר' מצורע מביא בדלות דמביא ב' פרידין כשהוא עני תחת ב' כבשים. והנך שתי ציפרין חיות טהורות דקא מייתי נמי עשיר הנהו לאו לכפרה אתו אלא לגרום לו טהרה:

יולדת מביאה אחת תחת אחת. בעניותה ומאי היא פרידה דעוף תחת כבש דבעשירותה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. ומצורע מביא ב' פרידין תחת ב' כבשים שמביא בעשירותו אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש אחד בלבד לאשם דמצורע מביא חטאת ועולה ואשם:

שמיעת קול וכו' מביאין שני פרידין תחת כבשה אחת. כדכתיב בהו:

מדאמר רחמנא איל אשם. מעילות בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם ואיל היינו בן שתי שנים מכלל דכבש בן שנה בסלע:

ומדכתיב ביולדת תביא כבש בן שנתו דהיינו בסלע ובעניותה מביאה קינין ותנן בפרקין דלעיל עמדו קנין על שתי נשים בו ביום ברבעתים בחצי דינר היינו של אשה אחת ברובע דינר:

ומדחס רחמנא עליה דדלות למיהוי חד מי"ו דעשירות. דרובע דינר דעמד בו קן אשה אחת (וכל קן דעלמא) זהו י"ו בסלע דסלע הוי ד' דינרין. הכי נמי חס רחמנא עליה דדלי דלות עשירית האיפה למיהוי חד מי"ו בדלות ברובע דינר:

וכמה פרוטי יש ברובע דינר מ"ח. כיצד שש מעה כסף דינר ורובע דינר מעה וחצי ומעה ב' פונדיונין היינו מעה וחצי ג' פונדיונין ופונדיון ב' איסרין היינו רובע דינר ו' איסרין ופרוטה אחד משמונה באיסר נמצא ברובע דינר מ"ח פרוטות חד מי"ו בהן היינו ג' פרוטות דיש בהן ג' פעמים י"ו פרוטות ואמאי קתני מיכן את למד לעשירית האיפה בפרוטה ג' פרוטות הוי:

תנא דקתני עשירית האיפה בפרוטה מיולדת יליף דמתיא בדלות פרידה אחת לעולה תחת כבש של סלע ופרידה אחת היינו חצי קן שקנו בחצי רובע דינר דהיינו חד מתלתין ותרין דסלע דכבש וקן דלות שלם הוי חד מי"ו בעשירות כדאמרן:

אלא מחצי קן יליף מפרידה תחת כבש ודלי דלות כמה הוי חד מי"ו דדלות דפרידה היינו חצי רובע דינר וחצי רובע דינר יש בו כ"ד פרוטות א"כ חד משיתסר היינו פרוטה ופלגא ואמאי קתני עשירית האיפה בפרוטה:

אמר רבינא כולה מילתא. בין דלות בין דלי דלות מיולדת יליף דמביא פרידה אחת [תחת] כבש ולא קתני חד משיתסר כדאמרת אלא חד מתלתין ותרין:

והכי קאמר מדחס רחמנא על דלות למיהוי חד מן ל"ב בסלע. כדאמרן דהיינו כ"ד פרוטות חס נמי על דלי דלות למיהוי חד מן ל"ב בדלות דהיינו חד מי"ו דהיינו י"ב פרוטות ושיתסר מי"ב פרוטות היינו פרוטה נכי ריבעא:

אי הכי. נמצא עשירית האיפה פרוטה נכי ריבעא:

אין הכי נמי ובציר מפרוטה הוי והאי דקתני מיכן לעשירית האיפה בפרוטה דלאו אורח ארעא לאייתויי פחות מפרוטה למקדש:

מה בין שפחה לבין כל העריות כו' לא בעונש שכל העריות או במיתת ב"ד או בכרת וכאן במלקות:

וכל העריות בזכר דמחויב בין זכר בין נקבה והשפחה בנקבה ולא בזכר דאין חיוב בעבד:

וחייב על כל ביאה וביאה. מה שאין כן בשפחה שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה:

דף יא עמוד א

^[7] תהא בקראי בהקראה כדתנן גדול שבדיינין מקרא בשעת מלקות אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך:

תהא בביקור. באומד היינו מלקות כדתנן אין אומדין אותו כו':

בזמן שהאשה לוקה. שהיא גדולה והוא גדול האיש מביא קרבן:

אין האשה לוקה. שהיא קטנה אין האיש מביא קרבן אע"פ שהוא גדול:

מכדי עד הכא. או חופשה לא ניתן לה באיש קא משתעי אשר ישכב את אשה שכבת זרע נכתוב ברישא כו':

הכי קאמר אם בביקורת תהיה. שהיא גדולה וכדרכה ומתכונת:

והביא הוא את אשמו כשהיא בביקורת:

ואימא הוא. לא לקי דמעטיה קרא בקורת תהיה היא ולא הוא:

והביא את אשמו כתיב. ולא והביאה את אשמה:

לעולם אינו חייב קרבן אלא על שפחה בעולה. שנתבעלה קודם לכן:

חרופה כגון הריפות שנשתנו מתחלתן:

אם תכתוש. שכבר נכתשת היא על ידי בעילה ונשתנית כהריפות:

להוציא נשיהם. נכריות בימי עזרא:

שפחות חרופות בעלו דחייבין עליה איל אשם:

ר' ישמעאל אומר. זו היא שפחה ודאי שאינה פדויה כלל:

כל העריות מפורשות. בתורה היאך חיובן משוייר אין לנו שלא נתפרש בתורה אלא זו בלבד שבחציה שפחה וחציה בת חורין חייב ולא באחרת וראב"ע היינו ר' עקיבא (קא בעי) [כדאמר] בגמרא לקמן:

אי לא נפדתה יכול כולה לא נפדתה כלל ת"ל והפדה:

ומאורסה לעבד עברי. דכתיב נחרפת לאיש דחרופה נמי היינו לשון קדושין כדאמר במסכת קידושין^[8] חרופתי. (ידיעתי) מאורסת לישראל ליכא למימר דכיון דחציה שפחה אסורה לבן ישראל אבל עבד עברי מותר בין בשפחה כנענית בין בישראלית:

דברה תורה כלשון בני אדם. דלא נפדתה כלל:

בשלמא ר' ישמעאל כו'. בשלמא לר' עקיבא לא איצטריך^[9] למימר דלא קמ"ל רבותא דכיון דחציה בת חורין ראויה לינשא לעבד עברי אלא לר' ישמעאל לעבד עברי אמאי דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. דאינו כנעני אלא עברי:

בעלמא כותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם. כדאמרינן הכרת תכרת ר' אלעזר אמר דברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני דמכדי כו':

אם אינו ענין לדידה האי כי לא חופשה דהא כתיב והפדה לא נפדתה תנהו ענין לדידיה דאינו חופש דהיינו כנעני הוא:

אחד גדול ואחד קטן. או הזכר או הנקבה:

קטן פטור. והבא על שפחה חרופה קטן חייב בתמיהא אמאי:

וכאן בשפחה חרופה גדול נמי פטור כשהיא קטנה מ"ט דהא מיקשינן להדדי כדאמרי' לעיל אם בביקורת תהיה היא והביא הוא את אשמו:

גומר בשפחה מיחייב. דאיכא שכבת זרע בגמר ביאה:

קא מיכוונא (היא) מיחייב בין היא ובין הוא:

מ"ט דשכבת זרע כתיב. והיא אינה מזרעת אלא בכדרכה:

ותו אי בשפחה קא תנית ניעור כישן מאי ניהו לאו היינו ניהו מתכוין כשאין מתכוין. דניעור מתכוין וישן אינו מתכוין:

דף יא עמוד ב

^[10] איסמייא. להא ברייתא הואיל וליכא לתרוצה:

עשו גומר בשלא כדרכה בשפחה כו':

כשאין מתכוין בכדרכה דפטורה כגון שנפל מן הגג ונתקע. והשתא קא בעי לתרוצה לדמוייה נמי לעריות לפטורה. נמצא מתכוין ומערה בשפחה בכוונה אפילו בכדרכה דפטור כשאין מתכוין בעריות דפטור והיינו עשו מתכוין כשאינו מתכוין דקאמר והכי נמי אין מתכוין כדרכה בשפחה פטור ישן כדרכה בשפחה פטור כישן דעריות דפטור כדתנן כל העריות אחד ניעור ואחד ישן ישן פטור:

ונמצא ניעור וגומר שלא כדרכה בשפחה דפטור כישן דכל עריות ופטור דעריות לא הוי אלא אין מתכוין כדאמרן וישן אבל מתכוין שלא כדרכה חייב בעריות דלא כתיב בהו אשה שכבת. והשתא מתרצו להו עשו גומר כמערה כולהו מעריות לפטורה:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ח ע"ב
2. הערת המדפיס - עד כאן שייך לדף ט ע"א
3. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ט ע"ב.
4. הערת המדפיס - תיבות אלו הם משוללי הבנה וצ"ע.
5. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף י' ע"א.
6. הערת המדפיס - אולי צ"ל גבי קרבן דלא כתיב רק קרבן אחד לשניהם חשיב להו בחדא
7. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף י' ע"ב.
8. הערת המדפיס - נראה דצ"ל האומר חרופתי מקודשת.
9. הערת המדפיס - נראה דצ"ל לא איצטריך קרא להכי דע"כ מיירי בעבד עברי דכיון דחציה בת חורין אינה ראויה להנשא אלא לעבד עברי.
10. הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף יא ע"א