רבינו גרשום על הש"ס/כריתות/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
דף כג עמוד ב[עריכה]
המביא אשם תלוי. על ספק חיוב חטאת ואח"כ נודע לו שלא חטא. כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל והפריש אשם תלוי ואח"כ נודע לו שלא חטא כגון שהוכרה חתיכה זו שנשתיירה שהיא של חלב אם עד שלא נשחט האשם נודע יצא וירעה בעדר עם שאר בהמה של חולין כלומר כיון דלא הוצרך לו הוי חולין:
וחכ"א כיון שהופרש לא חולין ולא קודש אלא ירעה כו'. אם משנשחט נודע לו הדם ישפך לאמה והבשר יצא לבית השרפה כדין חולין שנשחטו בעזרה:
נזרק הדם ואח"כ נודע לו הבשר יאכל בתורת קדשים הואיל ונזרק הדם:
ר' מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה. כלומר כשהפרישו לא הפרישו על דעת [שלא] יהא צריך לו אלא כסבור היה שצריך לו וכיון שנודע לו עד שלא נשחט שלא חטא נתגלה הדבר למפרע שלא היה צריך לו בשעת הפרשתו הילכך הוי חולין ויצא בעדר:
ורבנן סברי כשהפרישו תחלה מתוך שלבו נוקפו. שהיה מתפחד שמא חטא וגמר והקדישו לאלתר הילכך כשנודע לו שלא חטא הואיל והיה מוקדש אפילו מספק (הילכך) ירעה עד שיסתאב:
בנודע לו שחטא להודיעך כחו דר' מאיר דאע"ג דידע דחטא. וסד"א איגלאי מילתא למפרע דצריך ליה ולהוי קדוש קמ"ל דלא דכיון דבעידנא דאפרשיה לא היה צריך ליה דלא ידע דודאי דחטא הילכך לא הוי מקדיש לאלתר לגמרי אלא השתא כיון דנודע לו שחטא קודם שנשחט האשם יביא חטאת והאשם יצא לחולין וירעה בעדר ופליגי אפי' בנודע לו שלא חטא להודיעך כוחן דרבנן דאע"ג דנודע לו עד שלא נשחט שלא חטא וסד"א איגלאי מילתא למפרע דלא אקדשיה אפי' הכי קסברי רבנן דקדיש דכיון דלבו נוקפו גמר והקדישו והילכך ירעה עד שיסתאב:
דף כד עמוד א[עריכה]
ונתכפר באחת מהן. ואח"כ נודע לו שלא חטא מודה ר' מאיר דשני ירעה עד שיסתאב דעד כאן לא פליג ר' מאיר (באשם תלוי אחד) עליהו דרבנן דירעה בעדר אלא [באשם תלוי אחד] משום (דקסבר) דלא גלי דעתיה דלבו נוקפו אלא קסבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה אבל היכא דמפריש ב' אשמות לאחריות מודי ר' מאיר דגלי דעתיה דלבו נוקפו דמיכדי חד כו':
באשם תלוי שהוזמו עדיו. כגון שבאו ב' עדים ואמרו לו אכלת ספק חלב והפריש אשם תלוי וקודם שנשחט באו ב' אחרים והזימום ואמרו להם היאך אתם מעידין באיש פלוני שאכל ספק חלב והלא אותו יום עמנו הייתם במקום פלוני ומודין חכמים דיצא וירעה בעדר מ"ט כו':
דסבר דילמא אתו. עדים אחריני ומזימין להני ולא גמר והקדישו:
שור הנסקל אינו כן. מתניתין היא אלא אם עד שלא נסקל באו עדים יצא וירעה בעדר:
היכי דמי אילימא דאתו בי תרי ואמרי הרג. זה שור את הנפש ואתו בי תרי ואמרי לא הרג דקא מכחשי להו מאי חזית כו':
אלא לאו בעדי הזמה. דקא מזמי הני בתראי להני בתראי והלא במקום פלוני עמנו הייתם והכא מודו דיצא וירעה בעדר דכוותה גבי אשם תלוי מיירי נמי בעדי הזמה ומאי אינו כן דהכא פליגי ובשור הנסקל לא פליגי וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר דמודו חכמים לרבי מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו והכא דייקינן דפליגי:
א"ל אביי לא קשיא דלמא שור הנסקל. דקא מודו דיצא וירעה בעדר:
כגון שבא הרוג. שהיו אומרי' שהרגו השור בא ברגל הילכך צייתינן לבתראי אע"ג דלא מזמינן להו ודכוותיה גבי אשם לא מיירי בהזמה אלא בהכחשה וכגון שהוכרה חתיכה שנשתיירה דחלב היא ובהכי פליגי דר' מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא אקדשיה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי ע"פ עדים והוזמו לא פליגי אלא מודים חכמים לר' מאיר דיצא וירעה בעדר:
ובפלוגתא דרב ורבה פליגי הני תנאי דר' אלעזר סבירא ליה כרב יהודה אמר רב ור' יוחנן כרבה:
ור' יוחנן נדמייה לאשם תלוי למנחת קנאות. דיצא לחולין:
לא דמי מנחת קנאות לאו לכפרה אתי אלא (לגרר) [לברר] עון להכשיר הדבר שיהו המים בודקין אותה להכי מייתי מנחה אבל אשם תלוי דלכפרה אתי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו הילכך קסבר ירעה עד שיסתאב וימכר כו':
שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו. דמשעה שהעידוהו תחילה שנרבע או הרג את הנפש הפקירוהו בעליו וכי הוזמו כל המחזיק בו זכה בו:
מיסתברא טעמיה דר' יוחנן. דאפקריה וכל המחזיק בו זכה בו כגון דאמרו לו נרבע שורו באיניש דעלמא אבל אמרו לו כו':
וטרח ומייתי עדים. ומזים להן:
מאי שנא. מעיר הנדחת שנכסי צדיקים שבתוכה אבד ומפקרי להו אע"ג דידעי בנפשייהו דלא חטאו וקתני הוזמו עדיה כל המחזיק בהן זכה בהן. שאני עיר הנדחת דרבים נינהו כו':
הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. דמשעה שנתן זה מתנה הוציאה מרשותו וכי אמר הלה אי אפשי בה הויא הפקר:
מקבל מתנה שאמר מאחר שבאת מתנה לידו ואמר מתנה זו תבטל. כלומר שאינו רוצה שתהא מקויימת או אמר מבוטלת שלא יהא בה ממש לא אמר כלום ואין אחר יכול להחזיק בה ואינה חוזרת נמי לבעליה שמאחר המתנה עשוייה כתיקון וקבלה לא אמר כלום ולא נסתלק ממנה. אבל בשעת שבאת לידו אמר אי אפשי בה או בטילה היא דבריו קיימין שהרי עוקר הוא המתנה מתחלתה ולא זכה המחזיק בה:
דף כד עמוד ב[עריכה]
מאי לאו דבריו קיימין. דלא הויא שלו אלא הדרא למרה וקשיא לריש לקיש דאמר כל המחזיק בה זכה בה. לא דבריו קיימין כו':
האומר לחברו. למי שעורר על שדהו שהלה מוחזק בה דשל אבותיו היתה ואמר לו זה שמוחזק בה דין ודברים אין לי על שדה זו או אמר לו אין לי עסק בה או ידי מסולקות ממנה:
לא אמר כלום. לא קנאה זה העורר ולא אחר[1] כל המחזיק בה וקשיא לריש לקיש:
שאני התם. משום הכי לא אמר כלום הואיל דשל אבותיו [של המערער] היתה אמרינן כי סליק נפשיה כו' אבל במקבל מתנה שאמר אי אפשי בה דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה:
אם היה רבו שני כהן. זה שכתבו לו הרי אלו עבדיו אוכלין בתרומה:
כבר זכו בהן יורשין. של ראשון ולא אחר המחזיק בהן:
בשלמא לרשב"ג. דאמר כבר זכו בהן יורשין דראשון דקסבר כי יהיב איניש מתנה כו' ומטעמא דרבן שמעון לא מצית לאקשויי לריש לקיש אלא מטעמא דת"ק דאמר הרי אלו אוכלין בתרומה אמאי [אי] איתא לדריש לקיש דמכיון שאמר שני אי איפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן אמאי אלו אוכלין בתרומה הא הוו להו עבדים זרים דכל הרוצה יכול להחזיק בהן:
קסבר. ריש לקיש הכא שאני דקסבר המפקיר עבדו דאמר אי איפשי בו יצא לחירות ואין אדם יכול להחזיק בו דהוי משוחרר[2] א"כ אמאי אוכל בתרומה דעדיין צריך גט חירות מרבו וקסבר מעוכב לגט שחרור דעדיין לא קיבל אוכל בתרומה:
ר' אליעזר דאמרו לו לבבא בן בוטא הוא דבעו ספק חטא כדתנן במתניתין אלא אומרים לו כו':
אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה. דכשהפרישו סבור שודאי חטא ועכשיו שנודע לו שודאי לא חטא לא הוה צריך ליה ולא אקדשיה הלכך הוי חולין בעזרה ויקבר אבל אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש אפילו מספק הילכך יצא לבית השרפה כשאר כל פסולי קדשים ואפילו רבי מאיר דפליג ברישא בנודע לו קודם שנשחט דירעה בעדר הכא בנודע לו לאחר שנשחט כיון דנשחט מודה להו לרבנן דמתוך שלבו נוקפו (ולא) גמר ומקדיש ויוצא לבית השרפה:
רב אשי אמר אפילו תימא דבנשחט ואח"כ נודע לו לית ליה לר' מאיר לבו נוקפו ולא גמר ומקדיש ואי אמרת (לא) [אמאי] פליג בסיפא ואמאי יצא לבית השרפה משום דמיתחזי כי זבח פסול הואיל דכי נזרק הדם שכבר כיפר והבשר קיים ואח"כ נודע לו דהבשר יאכל לכהנים דהוי זבח כשר השתא כי נודע לו קודם זריקה דלא הוי זבח כשר יצא הבשר לשרפה כשאר זבח פסול. דאי אמרת יקבר מאן דחזי סבר כיון דנקבר הוא כדין חולין אמר ש"מ כי נודע לו לאחר זריקה נמי הוי זבח פסול ולא מצי כהנים אכלי ליה. אבל כי חזו דנודע לו קודם זריקה בשרפה כדין קודש פסול אמרי כי נודע לו לאחר זריקה הואיל וכבר כיפר הוי זבח כשר ויאכל[3] אמאי הבשר יאכל.[4] הא הויא ליה ידיעה קודם אכילה וחטאת בעי אייתויי ולא אשם תלוי:
אמר רבא אמר קרא. גבי אשם תלוי והוא לא ידע ונסלח לו והאי לא הויא ליה ידיעה:
עדיין בשעת סליחה. היינו בשעת זריקה דזריקה מכפרת הואיל דבשעת כפרה הוה ספיקא משום הכי הבשר יאכל:
אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד ליזרק אבל האי כיון דנודע לו קודם זריקה אין עומד ליזרק דהא צריך לאייתויי חטאת:
קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדש את הפסולין בתחילה ליקרב. אף כאן שקיבל דם בכוס של כלי שרת מקדש את הפסולין אע"ג דנודע לו ליקרב הלכך יאכל:
אשם ודאי אינו כן כו'. אינו דין כאשם ודאי אלא אם עד שלא נסקל נודע לו שלא הרג יצא וירעה בעדר אם משנסקל מותר בהנאה עגלה ערופה אינה כן כשור הנסקל שאם משנערפה נמצא ההורג תקבר במקומה ואסורה בהנאה שעל ספק באת מתחלה העגלה וכשנערפה מספק אע"ג דנודע לו לאחר מכאן כבר כיפר הספק משנערפה והלכה לה ויש לה דין עגלה ערופה ותקבר ואסור בהנאה:
עגלה ערופה אימתי נאסרת בהנאה רב המנונא אמר מחיים. משעת ירידתה לנחל איתן:
דף כה עמוד א[עריכה]
השוחט פרת חטאת כו' ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו. דר' שמעון סבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה ופטור ורבנן סברי שמה שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו:
אלא אי אמרת לאחר עריפה. אסור בהנאה ולא קודם:
אמאי פטר ר' שמעון. כי שחטה קודם עריפה והא שחיטה ראויה היא דאכתי אינה אסורה בהנאה:
וכי תימא סבר ר' שמעון עגלה בשחיטה כשרה. דשחיטת עגלה במקום עריפה היא דשחיטתה אוסרתה בהנאה כמו עריפה:
והתנן הכשר בפרה כו'. אישתיק. רבה:
לבתר דנפק. רב המנונא:
אמר רבה מ"ט לא אמרי ליה דר' שמעון. סבר עגלה בשחיטה כשירה ושחיטתה היא אוסרתה בעריפה ולא הויא שחיטה ראויה:
ורב המנונא סבר. א"כ לא נשתמיט וכו'. אלא לאו ש"מ מחיים אסור בהנאה ובהכי פליגי כדאמינא:
אמר רבא מנא אמינא לה. דלאחר עריפה אסור בהנאה:
מדתנן עגלה וכו' אלא אם עד שלא נערפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אסורה משעת ירידתה אמאי תצא כו'. תני אם עד שלא נראית לעריפה כלומר אם קודם ירידתה לנחל איתן שנראית לעריפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר. הא מאחר שירדה שנראית לעריפה אפי' מחיים אסורה:
ואי ס"ד מחיים אסורה היכי אמר כיפרה ספיקה הא עדיין כשנמצא ההורג עדיין לא כיפר דאכתי לא נערפה ואמאי תקבר. אמר לך רב המנונא תנאי היא ואנא דאמרי כהאי תנא דבי ר' ישמעאל:
נאמר מכשיר ומכפר בפנים. היינו אשם מצורע שמכשירו ליכל בקודש ומכפר היינו חטאת מצורע ועשייתם בפנים הויא בעזרה:
ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ. היינו צפור שחוטה דמצורע שמכשירו ליכנס למחנה ומכפר בחוץ היינו עגלה ערופה מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשו בו מכשיר כמכפר דזה וזה אסורין בהנאה מחיים משעה שהקדישן אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשו בו מכשיר כמכפר דשניהם אסורי' בהנאה מחיים. ואיכא דאמרי מכשיר בחוץ היינו צפור משולחת דמצורע דאסורה בהנאה מחיים עד שעת שילוחה אבל לאחר שילוחה מותר בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה:
חוץ מאחר יוה"כ יום אחד. לפי שאותו יום עדיין לא בא לידי ספק איסור:
אמר המעון כו'. וחכמים אומרים אין מביא אשם תלוי על שאר ספק איסור אלא על ספק דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת:
אי ס"ד חובה היא. ומכפרת כפרה גמורה כשאר חובות א"כ כי מיתיידע ליה אמאי מייתי חטאת הא כפרה עליה אשם תלוי:
ורבנן אמרי עולה ושלמים כו' אבל חטאת ואשם חובה נינהו ואשם תלוי נמי חובה ואי אמרת א"כ אמאי מייתי חטאת בתריה כשיודע לו לא [קשיא] אשם תלוי לא הוי חובה לכפר כפרה גמורה אלא להכי הוי חובה דהיינו טעמא דמייתי ליה מקמי דניתידע ליה להגן עליו מן היסורין ולהכי חייבוה דהתורה חסה על גופן של ישראל שלא יענשו ביסורין ולהכי חייב לאייתויי כדי להגן עליו ביני ביני ולכשיודע לו יביא חטאת לכפר עליו:
א"ל רב אחא בריה דרב' לרב אשי דלמא לרבנן. נמי דילפי מעולה ושלמים לימרו הכי אשם תלוי כעולה ושלמים עולה ושלמים לאו אתו כו':
א"ל אמרי לך רבנן עולה ושלמים. אע"ג דאתו נמי בחובה שלמים כגון שלמי עצרת [ועולה כגון] עולת ראייה עיקר כי כתיבי בתורה תחלה בנדבה כתיבי דכתב אם עולה קרבנו מן הבקר ואם זבח שלמים קרבנו אשם תלוי עיקר שלו בחובה כתיב ולא בנדבה:
דף כה עמוד ב[עריכה]
אשם תלוי נמי בא על הנבלה. אם אכל ספק נבלה אע"ג דאין בה אלא איסור לאו בעלמא:
והאנן תנן אין מביא כו'. ולא מיתוקמא כרבנן ואי כר' אליעזר קאמרת הא ר' אליעזר סבר דאפילו בנדבה נמי אתי כ"ש אנבילה:
א"ל חנניא מ"ט לא מתנית. מ"ט לא למדת קמי מר קמי רבה והיית יודע כמו אני דזימנין סגיאין תניתה קמיה אשם תלוי בא על הנבילה ואמר לי הא מני ר' אליעזר דאמרו לו לבבא בן בוטא המתן עד שתכנס לספק כלומר דאפילו בספק כל דהו דאפי' אאיסור לאו כגון נבילה מביא אשם תלוי:
מ"ט דאמרו לו. דלא הניחו לו להביא עד שיכנס לספק דאמר קרא גבי אשם תלוי אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם:
ילפי מצות מצות מחטאת חלב. כתיב באשם תלוי מצות וכתיב בחטאת (חלב) מצות דכתיב ביה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה וכתיב בעריות לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מאי האי עליה דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן נמי:
ואשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה. אלא לכשיודע לו מביא חטאת ודלא כר' אליעזר דאמרו לו דהא אמר אשם תלוי בא על הנבלה ובנבלה מכפר הוא כפרה גמורה דהא לכשנודע לו אין מביא כלום דאין חייבין עליה לא חטאת ולא אשם ודאי:
רבינא אמר הכי קאמר חמש אשמות. אין אחר כלומר יוה"כ אין מכפר כפרתן דלכי מיתיידע ליה אחר יוה"כ בעי מייתי אשם ודאי אשם תלוי מי שמחוייב אשם תלוי יוה"כ מכפר כפרתו דלכי מתיידע ליה לאחר יוה"כ דהוה מחוייב אשם תלוי לא מייתי כדתנן כו':
מה פשעים דלאו בני קרבן נינהו. דפשעין אלו המרדין וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי אף חטאת דלאו בני קרבן נינהו כגון עשה ולא תעשה שאין בהן חיוב כרת אבל חטאין דבני קרבן נינהו לא מכפר יוה"כ:
דלא מכפר. שעיר הנעשה בפנים על עבירת מצות ידועה כגון טומאת מקדש וקדשיו שצריכין ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתיים אלא מכפר על שיש בהן ידיעה בתחלה ולא בסוף כדאמר במסכת שבועות:
אבל שעיר המשתלח דמכפר על עבירות מצוה ידועה אימא לך כו'. אלא מהכא והתודה עליו דהא כתיב בשעיר המשתלח ומעטיה קרא כלומר דהקיש חטאים לפשעים למימרא דעל חטאים דבני קרבן לא מכפר יום הכיפורים:
ממאי דהאי פשעים. דהנך זדונות דלאו בני קרבן נינהו דילמא הנך דבני קרבן נינהו כדתנן ארבעה כו' ואהני מכפר אף לכל חטאתם נמי דבני קרבן נינהו מכפר:
איתמר נמי כי אתא רבין. דאביי גופיה מודי ליה דקשיא ליה הא:
וא"ל רבין. האי ואת כל פשעיהם ברוב פשעים קא מיירי דלאו בני קרבן נינהו ולא בהני ד':
א"ל אביי מידי רוב קאמר. פשעים סתם כתיב ומשמע נמי הני ד':
אלא אמר אביי מרישיה דקרא כו'. ומייתר האי ואת כל פשעיהם לאקושי ואין משיבין על ההקיש:
קדמייתא נמי חייבי חטאות ואשמות ודאין דחייבין להביא אחר יוה"כ:
דף כו עמוד א[עריכה]
למפשטיה לא מדרב דימי. משום קשיא דאביי ולא מדאביי דשינויי דחיקי הוו אלא מהאי קרא נמי לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר ומינה אבל היכא דאיכא דידע ביה לא מכפר:
סד"א התם חייבי חטאות ואשמות ממונא דהקדש הוא לא מכפר אבל הכא חייבי מלקיות דגופא הוא ולא ממון אימא לא ליחייב אחר יוה"כ קמ"ל דחייב:
והאנן תנן. הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה יוה"כ מכפר ואע"ג דלא תעשה חייב מלקות הוא ויוה"כ מכפר:
לא קשיא הא דאתרו ביה הוי בר מלקות ולא מכפר עליה יוה"כ הא דלא אתרו ביה לא הוי בר מלקות ומכפר עליה יוה"כ:
אלא מעתה כיון דאמרת חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר[5] ספק יולדת הפילה או שעבר עליה יוה"כ שספק או רוח לא תיתי שוב:
אמר רבי הושעיא לכל חטאתיכם כלומר מכל חטאתיכם כתיב (כלומר) ההוא קרבן דבא על ספק חטא מכפר ולא לכל טומאתם בקרבן דספק יולדת דעל ספק טומאה אתי לא מכפר:
ולרשב"י דאמר יולדת נמי חוטאת היא. שנשבעת שאינה נזקקת שוב [לבעלה] ואההוא חטא מייתי קרבן מאי איכא למימר ליכפר עלה יוה"כ:
לא יולדת כי מייתי קרבן לאישתרויי נפשה באכילת קדשים הוא ולא לכפרה על חטא אלא הנהו ימי טומאה וימי טהרה דמשמרת מכפר על ההוא חטא דרשב"י:
חייבת להביא אחר יוה"כ. מפני שקרבנה מכשרתה לאכול בקדשים ולאו על חטא קא מייתי ליה הילכך לא מכפר עליה יוה"כ:
אלא מעתה. מצורע ספק כגון מוחלט בספק שכשהחליטו כהן לא ידע אי נגע גמור הוא:
והאמר ר' שמואל בר נחמני על ז' דברים של חטא נגעים באין. כלומר דקרבן נמי מייתי על ההוא חטא:
לא מצורע כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה על חטא מייתי ליה אלא לאישתרויי באכילת קדשים ונגעיה הוא על חטאיה:
אלא מעתה ספק נזיר. כגון נזיר שספק אם ניטמא למת:
ולר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא. שציער עצמו מן היין כלומר דעל חטא נמי מייתי קרבן מאי איכא למימר:
לא נזיר כי קא מייתי קרבן לאו כפרה מייתי דניוול גילוח שערו מכפר על חטאו וקרבן מייתי למישרייה בקדשים:
ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה:
אמר אביי. משום הכי לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה וסוטה מכרת לא קאמר משום דאיהי הוי חתיכה דאיסורא איכא דאמר אידי ואידי מכירין וחדא מנייהו נקט והילכך לא מכפר:
רבא אמר משום הכי לא מכפר עלה יוה"כ דסוטה כי מתיא. קרבן לאו לכפרה קא מתיא ליה אלא לברר עליה עון שאם נטמאת שיבדקוה המים:
אלא מעתה עגלה ערופה. שהיו צריכין להביא לפני יוה"כ ועבר עליה יוה"כ לא מייתי כלל. אמר אביי להכי לא מכפר ההורג מכיר שהוא יודע שהרג:
רבא אמר. משום הכי לא מכפר עליה יוה"כ דעגלה לא מכפרא על הורג דאמר קרא ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו:
רב פפא אמר. מהכא מצית יליף דלא מכפר יוה"כ במקום עגלה דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' מאי אשר פדית כלומר ראויה זו כפרה של עגלה שתכפר על יוצאי מצרים על כל ספק שפיכות דמים שנעשו משיצאו ישראל ממצרים ומדקאמר שמכפר על יוצאי מצרים מכלל דכל יוה"כ שהיו בינתים לא כיפר במקום עגלה:
השתא דאמרת כו'. אימא כי מיתיידע ליה בתר יוה"כ לא נייתי חטאת דיוה"כ כיפר עליו לגמרי. ההוא לא מצית אמרת מדרבי רחמנא ידיעה גבי יחיד וגבי נשיא וגבי צבור ש"מ להכי כתב אכל חד וחד דלכי מיתיידע ליה בתר יוה"כ מייתי קרבן. מהכא לא מצית יליף דכולהו צריכי דאי כתב קרא ידיעה גבי יחיד בלבד כולהו מיחיד לא מצו ילפי דאיכא למיפרך מה ליחיד אמאי איצטריך ליה ידיעה משום דאית ביה קולא כולי האי שכל קרבנו נקבה מה שאין כן בנשיא ובצבור דמייתי זכר ולא מצי יליף מיחיד ולהכי איצטריך להו ידיעה לכל חד:
ואי אמרת לכתוב ידיעה גבי נשיא ולגמרו יחיד וצבור מנשיא יחיד מנשיא לא אתי:
דאיכא למיפרך מה לנשיא. אמאי איצטריך למכתב ביה ידיעה הואיל ויש בו קולא שאינו בשמיעת הקול שהמלך לא דן ולא מעיד ולא מעידין לו תאמר ביחיד שישנו בשמיעת הקול להכי לא מצי יליף מנשיא ואיצטריך ליה ידיעה לגופיה דיחיד וציבור נמי לא מצי ילפי מנשיא משום דאית ביה קולא בנשיא שכן יש בקרבנו נקבה בע"ז דסמיך ליה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אנשיא אבל בצבור לית בהן הא קולא הילכך לא מצו ילפי מיניה ואיצטריך למיכתב להו ידיעה. נכתוב גבי צבור ידיעה ולא ביחיד ונשיא ונגמרו מיניה:
איכא למיפרך מה לצבור. אמאי כתב בהו ידיעה הואיל ואית בהו קולא כל כך דאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. היינו בהוראת ב"ד ובשגגת מעשה כדכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל היינו ב"ד אבל נשיא ויחיד חייבין בשגגת מעשה ע"פ עצמן הלכך לא מצו ילפי מיניה ואיצטריך למיכתב בהו ידיעה ואכתי מיצרך צריכין הני ג' ידיעות ולא מייתרא חדא. אכתי מייתרא ומחדא ידיעה לא אתו כדאמרן אלא תיתי חדא ידיעה מתרתין מה לנשיא וצבור שכן יש בהן קולא שאינו בשמיעת הקול דנפש כי תחטא ושמעה קול אלה למעוטי צבור ונשיא נמי לא דן ולא מעיד:
תאמר ביחיד כו'. הילכך לא מצי יחיד יליף מינייהו ואיצטריך ליה ידיעה לגופיה לחוד מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבנן נקבה כדאמר תאמר בצבור. הילכך לא מצי צבור יליף מינייהו ואיצטריך ליה ידיעה לחוד:
לא נכתוב ידיעה גבי נשיא ותיתי מידיעה דיחיד וצבור דמאי פרכת. והכא ליכא למימר מה ליחיד וצבור[6] דלית בהו קולא דשוו תרוויהון אהדדי אלא מאי פרכת פרכא כל דהו כדאמרינן בפ' כל הבשר אלא אמר ר"ל חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן חדא מתרתי פרכינן אפילו כל דהו והכא נמי מאי פרכת כל דהו אי אמרת דמשום הכי לא מצי יליף מנייהו ואצטריך ליה ידיעה לחודיה דנשיא אינו בשמיעת הקול ואית ליה האי קולא:
צבור יוכיח. דאית ליה נמי האי קולא דאינו בשמיעת הקול ולילף מצבור ואי פרכת דמשום הכי לא מצי יליף מצבור משום דקיל מנייהו דיש בקרבנו נקבה יחיד יוכיח דכל קרבנו נקבה ואי אמרת מה ליחיד שכן ישנו בשמיעת קול מה שאין כן בנשיא צבור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן ביחיד וצבור שיש בהן ידיעה אף נשיא נמי צריך ידיעה ולמה ליה דכתיב ידיעה בנשיא אם אינו ענין לגופיה כו':
דף כו עמוד ב[עריכה]
[7] תאמר בנשיא שעשוי להשתנות. שיכול להדחות מנשיאותו ולהיות הדיוט הילכך לא מצי יליף מהני ואיצטריך למיכתב ליה ידיעה לחוד ולא מייתר:
אלא אמר אביי מהכא. מצית ילפת דכתיב בכולהו מצות ומצו ילפי מהדדי מה חד צריך ידיעה אף כולהו נמי למה לי למיהדר כו':
אימא כו'. משום דיוה"כ לאו על הדין ספק חטא גרידא קא אתי לכפר אבל אשם תלוי דעל הדין ספק חטא גרידא קא אתי אימא לך דמכפר לגמרי דלכי מתיידע ליה בתר הכי לא איצטריך לאייתויי חטאת:
אמר קרא או הודע אליו מכל מקום מייתי חטאת. אע"ג דאייתי קודם לכן אשם תלוי [שאם מת וכו'] כלומר שאם מת לאחר שהביא אשם תלוי קודם שהודע לו מת בלא עון דכיפר עליו אשם תלוי:
מתקיף לה רבא. בלא אשם תלוי מיתה ממרקת עון אלא אפילו מחיים מכפר עליו להכי להגן עליו מן היסורין שאין יסורין באין עליו ביני ביני מאחר שהביא אשם תלוי ועד שיודע לו שיביא חטאתו[8] האשה שיש עליה חטאת העוף ספק כגון ספק אם נפל הפילה או רוח הפילה ועבר עליו יוה"כ כו' מפני שהחטאת שמביאה מכשרתה ליכל בזבחים ולא משום חטא קא מתיא:
אם משנמלקה. מספק אח"כ נודע לה שודאי נפל הפילה הרי זו תקבר הואיל ונמלקה כשעדיין ספק לה דספק חטאת אינה נאכלת משום דאית בה תרי איסורין דספק חולין בעזרה הוא וספק נבלה היא משום הכי תקבר:
אמר רב וכיפרה. כלומר שאעפ"כ עלה לה בחובתה הואיל ונודע לה אי הכי כיון דכיפרה בו אמאי תקבר תאכל לכהנים לא משום הכי לא תאכל לפי שאינה משתמרת שכיון שהפרישה תחילה על הספק שלא היתה ראויה לאכילה היסיח דעתו ממנו ולא שמרה ונפסלה בהיסח הדעת. אימת קאמר דלא נשתמרה אי מעיקרא משעה שהפרישה ועד שמלקה מאי פסלות יכול למיהוי בה הא חיה הוות ומחיים לית בה פסלות ואי לבסוף מאחר שנמלקה הא מנטר לה כהן דכהנים זריזין הן ואמאי אינה נאכלת. דמתניתין בנודע לה שלא ילדה מיירי ואסור לאכול משום נבלה וחולין הויא ובדין הוא דמותר בהנאה ומאי תיקבר מדרבנן וכי איתמר דרב וכיפרה אהדא איתמר האשה שהביאה כו':
שממין שמביאין על הספק על לא הודע חטאת העוף מביאין על הודע. הילכך כשנודע לה קודם שנמלקה תעשה ודאי ותיאכל לכהנים אם משנמלקה נודע לה שילדה:
אמר רב אפילו הכי מזה דמה ומצה דמה. לשם ודאי דהיינו עיקר כפרה ומותר באכילה:
ר' יוחנן אמר אסורין באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק. שלא נודע לה כלל נאכלת ואית בה תרי איסורי כדאמרן:
או תימכר לחברתה. אשה שודאי ילדה. אם משנמלקה נודע לה שילדה מזה דמה ומיצה וכיפר ואסור באכילה משום גזרה ומותר בהנאה אע"ג דאמרינן אין פדיון לעוף הכא כיון דלא קדשה לגמרי דחציה איתעבידא בספק וחציה ודאי הילכך לא קדשה כל כך ויש לה פדיון ומותר בהנאה אבל מיצה דמה נמי מספק ואח"כ נודע דכולה איתעביד בספק אסור באכילה ובהנאה לפי שעל ספק הפריש תחלה וכבר נעשת כולה בספיקה וכיפרה ספיקה והלכה לה ונעשת מצותה לשם מה שהפרישה ואסור בהנאה:
המפריש ב' סלעים לאשמו. כגון לאשם (מצורע) [מעילות] ולקח בהן ב' אילים כו':
לקח בהן ב' אילים לחולין. שמעל שחילל במעות וקנה מהן שני אילים לשם חולין:
היפה ב' סלעים יקרב לאשמו. לאשם מעילתו בשביל שמעל במעות של הקדש והשני איל שוה עשרה זוז דהיינו ב' סלעים וב' חומשין דהיינו קרן וחומש יקרב למעילתו לשום דמי אותו אשם שהיה מחוייב שמעל בדמיו. אבל קנה באותן שני סלעים בסלע איל לצורך אשם שהיה מחוייב ובסלע האחד מעל בו וקנה ממנו איל אחד לחולין אם היה אותו שקנה לשום אשם שוה ב' סלעים יקרב לאשמו שמחוייב והשני איל אם הוא שוה נמי ב' סלעים יקרב למעילתו לאשם מעילות ויביא עמו סלע וחומשה דהיינו קרן וחומש מביתו ויתנהו לגזבר. הכא בסיפא דלא מעל אלא בחצי הקדש ונשאר בהקדש כדי קניית אשם חובתו הילכך יביא השני לאשם מעילות וישלם סלע וחומשו מביתו אבל ברישא שמעל בכל ההקדש הילכך השוה ב' סלעים לאשם מעילות והשני למעילתו לקרן וחומש כדאמרן:
קס"ד והשני למעילתו דבאשם מעילה קאמר:
אילימא איל אשם כלומר לשום אשם מעילתו:
למימר דחומש בהדי איל מעילות מייתי ליה. דהכא מובלע החומש עם דמי האיל:
והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו אלמא דחומש בהדי גזילו בהדי קרן מייתי ליה. והדר אשם מעילות ואת אשמו יביא לה':
ועוד קתני סיפא. והשני של חולין יקרב למעילתו לשום אשם מעילות:
ויביא עמה סלע וחומשה מביתו אלמא דחומש בהדי גזלו בהדי קרן מייתו לה. וקשיא רישא לסיפא ולקרא אלא מאי והשני למעילתו דקתני רישא כלומר דהשני יביא במקום קרן וחומש כמה דאיתהני מהקדש דישנו ב' סלעים שהפרישן לאשם ומעל בהן:
ולקח מהן ב' אילים לחולין דיפה ב' סלעים מקריב ליה איל אשם. מעילה ויפה עשרה זוז דהיינו קרן וחומש מייתי למאי דאיתהני מהקדש כו' כדפרשינן במתניתין:
במאי אוקמתא כו'. אימא סיפא כו'. רישא קרי ליה למעילתו גזילו כדאמרן:
דף כז עמוד א[עריכה]
[9] וסיפא קרי למעילתו איל אשם:
רישא דהוי איל שני דזבן קרן וחומש דשוי עשרה זוז כדי מעילתו קרי ליה לגזילו מעילתו:
וסיפא דלא הוי איל שני דזבן קרן וחומש דלא שוי אלא תמניא זוזי קרי ליה למעילתו איל אשם ויביא עמה סלע וחומש מביתו:
בכינוס חומשין מהו שיתכפר. כלומר אם מעל וחזר ומעל וחזר עד שעלו החומשין לב' סלעים ואם רצה להתכפר באותן ב' סלעים מהו שיתכפר בהן:
אם תמצא לומר. לפרש הבעיא דלקמן דאדם מתכפר בשבח הקדש כגון שקנהו בסלע והשביחו והעמידו עד ב' סלעים ויכול להתכפר בו היינו טעמא משום דקא טרח ביה שהוציאו והכניסו עד שהשביחו אבל הכא בהא בהמה שקנה בב' סלעים מכינוס חומשין דלא טרח בה לא מכפר בה:
או דילמא דאם תמצא לומר. לפרש הבעיא דלקמן דאין אדם מתכפר בשבח הקדש היינו טעמא:
משום דלא אפרשיה. לשבח מכיסיה אלא ממילא שבח וברשותא דהקדש שבח אבל בדין שבח דכינוס חומשין דאפרשיה מכיסיה אימא מתכפר:
מאי לאו כי לקח ב' אילים בב' סלעים כל חד זבן בד' זוזי ושבח ליה ושוה תמניא וש"מ דאדם מתכפר בשבח הקדש:
לא הכא במאי עסקינן דאוזיל רועה גביה. שמכר לו רועה ב' אילים שוים ד' סלעים בב' סלעים והאי שבח אינו דהקדש אלא דבעל הבית לפי שעשה לו הנאות לרועה מקודם לפיכך (נתנם) [מכרם] לו בזול ודמי כאילו אפרשיה בעה"ב להאי שבח מכיסו:
לא פיטמו שאני דקא חסר ביה תמניא כלומר שבין הקנייה ובין ההוצאה עומד לו עד שמונה זוז דהיינו ב' סלעים:
סיפא דזבן איל בארבעה. והוציא עליו בתלת ואשבחיה זוזא ושוי תמניא כדקתני והרי הוא בשתים[10] ש"מ דאדם (מת שהקדש) [מתכפר בשבח הקדש]:
אי הכי אימא סיפא. דהא ברייתא הרי הוא בשתים כשר וישלם סלע מביתו להקדש אמאי ישלם סלע שלם הא חסר ליה בהא איל ז' זוזי:
מאי ישלם סלע תשלום דסלע. כלומר אותו זוז שמיני ישלם להקדש. אלמא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש:
ואי סבירא ליה דאין אדם מתכפר בשבח הקדש. כלומר דמשום הכי יהיב תשלום סלע:
וכי יהיב תשלום סלע מאי הוי מ"מ באיל גופיה לא חסר תמניא ואנן בן ב' סלעים בעינן וליכא אלא לעולם קסבר אדם מתכפר בשבח הקדש:
אי הכי אפי' תשלום סלע לא יתן. אין דלא בעי אלא משום גזרה שמא יאמרו כו' השתא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מאי הוי עלה:
ת"ש לא יצא. אלמא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש:
לא שנו. דאין טעונין לחם אלא לאחר כפרה אחרי שנתכפר בתודה עצמה ובלחמה. אבל לפני כפרה ששניהם עומדות טעון לחם דמתכפר באיזה שירצה:
אלמא קסבר אדם מתכפר בשבח הקדש. וולד היינו שבח:
בעלי חיים נדחין שאין בהו מום ולא פסול כההוא דאמר לקמן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וההוא הקדש לא פשטה בכולה בהמה אלא בחציה ולא קדשה אלא לדמים וכי חזר ולקח חציה והקדישה קדושה לדמים ואינה קריבה ועושה תמורה דאפילו קדושת דמים עושה תמורה כדתנן בתמורה ומן בעלי מומין על התמורה:
ותמורה כיוצא בו. דאינה קדושה ליקרב אלא לדמים:
ש"מ בעלי חיים. תמימין כגון אלו נדחין מהקרבה:
וש"מ קדושת דמים מדחה. מהקרבה:
וש"מ יש דחוי. שאין דחוי לגמרי אלא לדמים:
הוזלו טלאים בעולם. דכל המוטב שבעולם נמכר פחות מב' סלעים:
מפני מה לא נתנה תורה קצבה. שיעור דמי קרבן של ד' מחוסרי כפורים שמעוכבין לאכול בקדשים מפני שאם היה נותן בהן קצבה שמא יוזלו הטלאים ולא יעמדו על אותה קצבה ואין להם תקנה ליכל בקדשים שלא ימצאו קרבן לאותו שיעור:
מצורע לא קחשיב בהדי מחוסרי כפרה משום דקרבנו דמייתי לא קא שרי ליה באכילת קדשים אלא צפורין. ומדלא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה ש"מ הא בהנך דיהב בהו קצבה בעינן דיהא שוי אותה קצבה אלמא דאמרינן [דכסף שקלים בעינן וליכא]:
אימא לא לימדנו הלכה זו לשום תלמיד:
והא ר' חייא בר אבא הוה מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה דר' יוחנן. אי אפשר דלא למדה לו ר' יוחנן:
אימא לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש. עד השתא:
אלא מעתה חטאת חלב. דלא לאישתרויי בקדשים אתי אלא לכפר (לא) ליהוי (הוי) ליה קצבה. ואשם נזיר טמא נמי דלבטלה אתי ולא אתי לאישתרויי באכילת קדשים דהזאת שלישי ושביעי שלו מכשירתו לאכול בקדשים וחטאת שלו מכפרת עליו ואשם לבטלה אתי על חנם ליהוי ליה קצבה הואיל דלאו לאישתרויי בקדשים אתי אלא לבטלה דאמר ר' יוחנן כו'. קשיא:
דף כז עמוד ב[עריכה]
[11] המפריש חטאתו על חטאו ומת [לא יביאנו בנו תחתיו]. אע"פ שעשה בנו אותו חטא עצמו כגון שזה אכל חלב ומת ובנו אכל חלב לא יביאנו בנו אחריו משום דחטאת שמתו בעליה היא:
ולא יביא הוא עצמו מחטא על חטא. כגון אם הפרישה על חלב שאכל ואח"כ אכל דם לא יביאה לשם דם:
שנאמר קרבנו על חטאתו. דכתיב והביא את קרבנו שעירת עזים נקבה תמימה על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו שהפרישו תחילה:
שהפריש אביו מן הקלה. שהפריש קרבן אביו על חלב שאכל דהיינו קלה דחייב כרת ולא מיתת ב"ד:
על החמורה. על שבת שחילל בנו דהיינו חמורה דחייבין על אותה עבירה מיתת ב"ד דהואיל דשל בנו חמורה משל אביו אינו יוצא בקרבן שהפריש אביו או אם היה של אביו חמורה חיוב מיתת ב"ד ושלו קלה חיוב כרת הואיל דאין חיובו דומה לשל אביו אינו יוצא בקרבן אביו אבל יצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה כלומר אם של אביו היתה קלה ושלו נמי קלה ת"ל קרבנו כו':
שהרי אין מגלח נזירותו על בהמה שהפריש אביו. לנזירותו דחטאת שמתו בעליה הוא:
אבל יוצא במעות שהפריש אביו לחטאתו אפילו מן הקלה על החמורה. שהרי אדם מגלח נזירותיו על מעות שהפריש אביו בזמן שהן סתומין שלא פירש אלו לחטאתו ואלו לעולתו ואלו לשלמים דהואיל דלא פירש דמי חטאת לא דמי כחטאת שמתו בעליה:
ת"ל קרבנו. דבקרבנו במעות שהפריש הוא עצמו יוצא ולא במעות שהפריש אביו אפילו סתומין דסתומין דאביו הוו כמפורשין שהרי חטאת בלבד הוא מביא ולצורך חטאת הפרישן ודמי כחטאת שמתו בעליה:
יכול לא יצא על מעות שהפריש אביו אפילו סתומין משום ההוא טעמא דאמרן:
אבל יוצא בקרבן. שהפריש לעצמו אפילו מן קלה על החמורה או מן כו':
ת"ל קרבנו על חטאתו. צריך שיפריש קרבנו לשום חטאו:
מאי שהרי לא מעל ולא כיפר דקאמר תרגמא רב שיזבי הכי קאמר כיון דלא מצי מעיל הכי אפילו במתכוין כי הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם שהרי זה לא הוציאה לחולין ולא מעל וכיון דלא חשיב שינוי לענין למעול בה הכי נמי כששינה לשם דם אפי' במתכוין לא חשיב שינוי ולא כיפר לשם דם אבל מעות שהפרישן על החלב כיון דמשני להו מעיל שכיון שנתנן בשביל חטאת אחרת הוציאן לחולין שלא כדין שלא [הוציאן] לשום חטאת שהופרשו משום הכי מעל ומייתי קרבן מעילה וכיון דמהני שינוי דידהו למעילה אימא בתחילה נמי מהני דמצי לכתחילה לשנות מעות של חלב לשם דם קמ"ל קרבנו על חטאתו דלא הא דיעבד כיפר:
מביאין מהקדש כשבה שעירה. יחיד שהפריש מעות לחטאתו לקנות מהן כשבה ונמלך ורצה להביא בהן שעירה רשאי:
ומהקדש כשבה או שעירה תורים ובני יונה. ומפרש כיצד הפריש לכשבה או שעירה מקצת מעות וקודם שהספיק להוסיף העני יביא באותן מקצת דמים תורין ואם לא היו באותן מקצת מעות שיעור תורין והעני ואינו משיג להוסיף עליהן לדמי תורין יביא באותן מקצת עשירית האיפה או היה עני והפריש תחילה לעשירית האיפה ולא הספיק לקנות עד שהעשיר יביא עוף כו':
הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה. שנפל בה מום והעני אם רצה ימכרנה ויביא בדמיה עוף והמותר לנדבה ואם לא רצה יפריש ממותר עוף אבל אם היה עני והפריש עוף ונסתאב שנעשה מחוסר אבר דהאי דאמרינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הני מילי בדוקין שבעין אבל במחוסר אבר פסול וחזר והעני לא יביא בדמיו של עוף עשירית האיפה דאין פדיון לעוף דמאחר שהקדיש הקדש גמור אין להן פדיון אע"ג דנסתאב אלא למיתה אזיל ויביא עשירית האיפה מביתו. דהכי גרסינן במנחות המנחות והנסכין והעופות אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה:
מנהני מילי. דמביא מן הקדש כשבה כו':
דת"ר מחטאתו מחטאתו. כתיב בנשיא מחטאתו וביחיד בשמיעת קול מחטאתו ובעשירית האיפה על חטאתו מלמד שכשהפריש מקצת מעות לחטאתו לכשבה או שעירה והעני מביא עוף כו'. לכך נאמר מחטאתו מחטאתו על חטאתו. ואיצטריך למיכתב קרא מחטאתו גבי עוף מ"ט דמאי דאמר קרא מחטאתו גבי כשבה או שעירה כלומר דמהקדש כשבה או שעירה כי מעני דהנך מקצת מעות נחלינון על עוף ומייתי קרבן מנייהו היינו טעמא משום דכשבה ועוף תרוויהו מיני דמים נינהו אבל עשירית האיפה וכו':
ומ"ט כתיב על חטאתו. גבי עשירית האיפה הכי קאמר דיכול להוסיף עליו כי העשיר:
דאי כתיב על חטאתו גבי עוף. ולא גבי עשירית האיפה הוה אמינא כי מפריש מעות לקינו והעשיר כו':
אבל הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר. הלין מעות דאפריש אי לא העשיר טובא ניתי עוף מן ביתו ולא מן הלין מעות דאיפריש דלאו תרוויהו מיני דמים נינהו. ואי העשיר טובא נייתי כשבה או שעירה והלין מעות דאפריש לעשירי' האיפה יפלו לנדבה ומשו"ה כתיב גבי עשירי' האיפה דהיינו דלי דלות על חטאתו למידרש כדאמרן דאי העשיר מצי מוסיף עלייהו ומייתי עוף אע"ג דלאו תרוויהו מיני דמים נינהו ואי חזר והעשיר מוסיף ומייתי כשבה או שעירה:
מטמא מקדש. שהיה עשיר והפריש קן תחת כבשתו שהיה חייב להביא כשהוא עשיר והעני ועכשיו הוא ראוי להן הואיל ונדחה זה הקן כשהביא כשהוא עשיר שלא יצא כדאמר לקמן עשיר שהביא קרבן עני לא יצא עכשיו כשהוא עני נדחה שלא יצא (ע"כ שייך לדף הקודם):
דף כח עמוד א[עריכה]
ש"מ בעלי חיים נדחין. קן זה שאין בו פסול בגופו:
וש"מ קדושת דמים מדחה. כשהקדישו כשהוא עשיר לא קדש אלא לדמיו ומדחה מהקרבה:
ודחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם אע"ג דהדר איחזי:
רבי שמעון אומר הוא עצמו. הולד זכר יקריב פסח אלמא דבעלי חיים אינן נדחין אע"ג דנקבה אפריש דלא הוה ראויה לפסח אמרי' [דהוולד קרב] כי אמר ר' אושעיא דבעלי חיים נדחין לרבנן דר' שמעון ולא לר' שמעון דר' שמעון אשכחן נמי בדוכתא אחריתי דאית ליה בעלי חיים אינן נדחין דקאמר יביא חברו שלא בהגרלה ומזווג לזה דהאי דלא מת לא אידחי והגרלה אינה מעכבת:
אין הקינין מתפרשות. שלא [יוכלו] לקרות להם שם זה לעולה וזה לחטאת אלא או בשעת לקיחת בעלים [דהיינו] בשעה שקונה אותם יקרא להם שם או בעשיית כהן כשהכהן יקריב אותם יקרא להם שם דכתיב ולקחה שתי תורים א' לעולה ואחד לחטאת וכתיב ועשה אותם הכהן א' חטאת ואחד עולה:
הגורל עושהו חטאת.[12] שעולה הגורל עליו:
ואין השם עושהו חטאת. כלומר ולא קריאת שם עושהו חטאת:
שיכול והלא דין הוא. שיהא השם עושהו חטאת:
ומה במקום שלא קידש הגורל. בכל שאר הקרבנות:
קידש השם. דבקריאת שם קובעו:
קתני שם דומיא דגורל. דקאמר ומה במקום גורל דלא הוי לא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה וקובעו חטאת אף שם נמי יכול לקבוע בקינין אפילו שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה וקשיא לרב חסדא:
אמר רבא [לא קשיא] הכי קאמר ומה במקום שלא קידש הגורל. בקינין לא בלקיחת בעלים ולא בעשיית כהן השם חמור שמקדש אי בלקיחת בעלים או בעשיית כהן:
כאן. בשעירים שקידש הגורל שלא בלקיחה ושלא בעשייה אינו דין שקידש בהו השם אי בלקיחה אי בעשייה ת"ל ועשהו חטאת כו' [אבל] דלא קתני שם דומיא דגורל:
מטמא מקדש. עני שהפריש מעות לקינו והעשיר דצריך לאייתויי ליה כשבה ואמר מאותן מעות שהפריש אלו לחטאת ואלו לעולה כשהוא רוצה עכשיו להביא כשבה שהיא חובתו מוסיף על אותן מעות שאמר אלו לחטאת מוסיף עליהן ומביא חובתו הכשבה מדמי חטאתו שמין אחד הוא שהרי הכשבה חטאת ואלו מעות חטאת ואין מוסיף על מעות שהפריש לעולת העוף ולהביא מהן כבשתו לפי שהמעות שהפריש לעולתו יש להן קדושה חמורה כעולה שכולה כליל וכשבה היא חטאת שקדושתה קלה מעולה ולפיכך אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה והא הכא דלא איכא לא לקיחה ולא עשייה אלא הפרשה דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי וקתני מביא חובתו מדמי חטאתו אלמא דאיקבע להו שם שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה וקשיא לרב חסדא:
אמר רבא ותסברא מתניתין מתקנתא היא דקתני העשיר. והדר אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי אי העשיר מי מצי מייתי קרבן עני:
והאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כו' לא יצא אלא מאי אית לך למימר תריץ מתניתא ואימא מטמא מקדש שהפריש מעות לקינו והעשיר וכבר אמר משעת עניותו אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבתר דהעשיר לא הוה מצי אמר משום דר' אלעזר אמר ר' אושעיא הואיל ותרצת לה תריץ לה נמי הכי וכבר[13] אמר משעת עניותו ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבשעת לקיחה פירש:
ולר' חגא אמר ר' יאשיה דאמר מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא לטעמיה לא מצית אמרת וכבר אמר וקשיא לרב חסדא אמר לך רב חסדא תני לטעמיה דר' חגא מטמא מקדש שהפריש מעות לקינו והעשיר ואח"כ לקח ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבלקיחה אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דקבע להם שם בלקיחה כדאמינא:
[14] קתני מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו. היכי מוסיף מביא חובתו מדמי חטאתו והלא כבר לקח מן הדמים חטאת העוף כגון דאמר תיחול קדושת דחטאת העוף זה עלוי מעות של חולין וחטאת נפקא לחולין והמעות נכנסו תחתיהן בקדושה ומוסיף עליהו מביתו וזבין חטאת בהמה וחטאת העוף מי אית ליה פדיון מי מצי מחיל ליה על מעות אמר רב פפא הכא במאי
עסקינן כגון שהפריש מעות לקינו לשתי פרידין ולא לקח אלא פרידה אחת לחובתו והעשיר והכי קתני אי ההיא פרידה לצורך עולת העוף היא קרבה נדבה דלחובה לא חזיא דעשיר הוא והני מעות דפיישין דהוו לצורך חטאת העוף מוסיף עליהון מן בייתיה ומייתי חטאת בהמה והיינו דקתני מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואי ההיא פרידה דזבן חטאת היא ההיא חטאת העוף אזלא למיתה דאין פדיון לעוף ודמי עולה דפיישי אזלן לנדבה דאין יכול להוסיף על דמי עולה להביא ממנה חטאת דאין משנין מקדושה חמורה לקדושה שהיא קלה ממנה אלא מייתי חטאת מן בהמה מן בייתיה ולא מדמי עולה:
שאני גבי מצורע דמיעט קרא זאת תהיה. כלומר דעשיר יבא קרבן עשיר ולא קרבן עני:
וליליף מיניה. למטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני דלא יצא כמו מצורע:
אמר לך רב חגא אמר קרא במצורע ואם דל הוא:
ת"ל אם כבש אם עז מלמד ששניהן שקולין. תורין (קודם) כתובין בתורה קודם לבני יונה בכל מקום:
יכול מפני שמובחרים ת"ל ובן יונה או תור. לכך הקדים כאן ובן יונה מלמד ששניהן שקולין:
וכן האב קודם כתוב בתורה לאם בכל מקום אבל אמרו חכמים כאן גבי כיבוד אב ואם דאע"ג דאמרינן דשניהן שקולין הני מילי לקיבול שכר שמקבל שכר על כיבוד אם כעל כיבוד אב אבל מכל מקום אמרו חכמים כיבוד האב קודם לכיבוד האם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו:
וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני רבו. הרב שלומד ממנו חכמה וזכה שעולה בידו תלמודו כיבוד רבו קודם לכיבוד אביו שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו:
שטימאו את היכל ה' כדכתיב כי נאצו האנשים האלה את מנחת ה'. וכתיב ואשר ישכבון הנשים הצובאות:
דף כח עמוד ב[עריכה]
מלכא אמר גדיא יאי. עזים מובחרים מכבשים לקרבן. בהדי דאמר אחוי בידיה. היה מוליך ומביא ידו לפני המלך ולא היה מדבר באימה (ובתרבות) לפני המלך:
למטרפסיה. דינו. הידים שהיו מבזים את הקדשים שנחתכו:
אם כשב אם עז. מלמד ששניהם שקולין:
הדרן עלך המביא סליק מסכת כריתות
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ולא אחר מי שירצה כאן להחזיק בה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והא דאוכל בתרומה היינו משום דעדיין וכו'.
- ^ הערת המדפיס - והיינו דבאשם ודאי תנן דיקבר בנודע לאחר שחיטה משום דהתם גם בנודע לאחר זריקה אין הבשר נאכל וליכא גזירה דאכילה ועי' בתוס' ד"ה רב אשי דכתבו לחלק בדרך אחר.
- ^ הערת המדפיס - משמע דמפרש דנודע לו דמתני' היינו שנודע לו שחטא בוודאי ומדברי כל המפרשים לא משמע כן וצ"ע.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ כגון ספק וולד הפילה וספק רוח הפילה לא תיתי שוב.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל מה ליחיד וציבור דקיל דהא לית בהו קולא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - עד כאן שייך לעמוד הקודם
- ^ הערת המדפיס - שייך למתניתין
- ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לעמוד הקודם.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ולעולם אימא לך דאין אדם מתכפר בשבח הקדש.
- ^ הערת המדפיס - עד כאן שייך לעמוד הקודם
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל או לעזאזל כפי מה שעולה הגורל עליו.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל וכבר אמר משעת הפרשתו דבשעת הפרשה אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי.
- ^ הערת המדפיס - כל זה עד אחר אמר רב פפא הכא במאי עסקינן וכו' ליתא כאן בסוגיא רק כן הוא ביומא ד' מ"א ע"ש.