לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/כריתות/פרק ו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




וחלב - דאימורין קאי עליה בכרת:

תדע שכן - דבקדשים איסור חל על איסור לדברי הכל:

דהא רבי סבירא ליה - בעלמא איסור חל על איסור והני מילי איסור חמור על הקל אבל קל על החמור לא ובקדשים שמעינן ליה דאפילו קל על החמור והא דאיסור חמור על הקל לא איתפרש לי היכא:

איסור מיתה - קל הוא דאין חייבין על שגגתה חטאת:

לרבות אימורי קדשים קלים למעילה - כדכתיב (ויקרא ג) כל חלב לה' (הוא) אלמא דחטאה בשגגה מקדשי ה' [שם ה] קרינא בהו:

אין פיגול חל על העולין - שהאוכל אימורי פיגול כגון כליות אינו חייב כרת אלמא אפילו איסור חמור לא חייל אאיסור קל: תנא דמתני' אליבא דרבי שמעון סבר איסור חל על איסור בקדשים: והאי תנא דסבר אין פיגול בעולין סבר בקדשים נמי אין איסור חל על איסור:

ולהאי תנא - דאין פיגול בעולין האי כל חלב לה' דמשמע דמעילה חיילא אאימורים אלמא איסור קל חל אאיסור חמור בקדשים מאי עביד ליה דבשלמא מאשר לה' לרבות אימורין לאיסור טומאה לא פרכינן דמצי לתרוצי דלאו רבי שמעון היא אלא רבנן דפליגי עליה דר' שמעון דאית להו בחולין איסור חל על איסור על ידי כולל כגון נבלה ביוה"כ וטומאת הגוף נמי איסור כולל הוא מגו דמתסר בבשר אתסר נמי בחלב אלא האי קרא דמעילה דאמר דאיסור קל חל על איסור החמור קשיא לן דהא לא אשכחן ליה בחולין אלמא דשני לן בין חולין לקדשים:

מוקי ליה - באימורי ולדות קדשים:

דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין - והויה לישנא דקרא דאיתרבי מיניה ולדות קדשים דגרסינן בבכורות בפרק ב' (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיה לך אלו הוולדות וההיא דרשא דגבי טומאת הגוף דלעיל אשר לה' לרבות האימורים לית ליה ומוקי ליה לדרשא אחרינא בת"כ לרבות את הלן ואת היוצא:

פרק שישי - המביא אשם


מתני' המביא אשם יצא וירעה בעדר - עם שאר צאנו כחולין גמורין:

וחכ"א כו' - מפרש טעמא בגמ':

ישפך - לאמה:

לבית השריפה - דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול:

נזרק הדם - קודם שנודע לו:

יאכל - הבשר שהרי גמר כל הכפרה והוה ליה אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך:

יזרק - הדם שכל העומד ליזרק כזרוק דמי וה"ל כנודע לו לאחר זריקת דם:

אינו כן - בההוא לא פליגי רבנן דאם נודע לו עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר דטעמייהו דרבנן באשם תלוי כיון דלבו נוקפו גמר ומקדישו מספק אבל אשם ודאי דאמרו לו אכלת קדש ונודע שלא חטא דהוזמו העדים אי נמי כסבור קדש אכל ונמצא חולין איגלאי מילתא דהקדש טעות הוא דכי אקדשיה אדעתא דחטאת אקדשיה:

הרי זה יקבר - בגמרא מפרש מ"ש דהאי בשריפה והאי בקבורה:

נזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה - מפרש בגמרא תברא מי ששנה זו לא שנה זו:

שור הנסקל אינו כן - כאשם תלוי דהכא לא פליגי רבנן כי אם נודע דלא הרג יצא וירעה בעדר:

עגלה ערופה אינו כן - כאשם תלוי לרבנן דאם עד שלא נערפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר:

כיפרה ספיקה - בשעת עריפה שהרי עדיין ספק היה והלכה לה הלכך אסורה בהנאה ותקבר כדין כל העגלות הערופות:

גמ' שלבו נוקפו - שמתירא מספק החטא שחטא ומייתי אבל חטאת כיון דהשתא איגלאי מילתא דבעידנא דאפרשיה לא הוה צריך לחטאת לאיתויי הילכך


אמרינן מספיקא לא אקדשיה:

לאחריות - שאם יאבד האחד יקריב לחבירו:

מכדי חד ה"ל לאפרושי - כלומר דהא ידעינן דגלי דעתיה דלבו נוקפו דלא ה"ל לאפרושי אלא חד והוא הפריש תרי:

באשם תלוי שהוזמו עדיו - שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג והפריש אשם תלוי על פיהם ובאו עדים אחרים והזימום ואמרו הלא אותו היום עמנו הייתם לא סמך אעדים דהא יודע בעצמו שלא אכל וסבר מייתינא סהדי ומזמי להו ויצא אשמו לחולין:

אלא לאו בעדי הזמה - בשור הנסקל דמודים חכמים לר' מאיר דאינו באשם תלוי משום דליכא למימר לבו נוקפו הילכך יצא וירעה בעדר:

ודכוותיה - הא דפליג באשם תלוי בעדי הזמה פליגי דאף על גב דהוזמו עדים אמרי רבנן דקדוש הוא דלבו נוקפו:

דלמא שור הנסקל - דנודע שלא הרג והיכי דמי כגון שבא הרוג אותו האיש שאמרו עליו ששור זה הרגו בא לפנינו ברגליו בריא ושלם בהא מודו רבנן דיצא השור וירעה בעדר:

ודכוותיה פליגי באשם דהוכרה חתיכה - הנותרת ונמצא שהיא חלב ואותה שאכל היתה שומן בההיא פליגי רבנן ואמרי דקדוש הוא דאמרי' מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו:

אבל גבי עדים - דאיכא למימר לא נקפו לבו דסבר מייתינא סהדי ומזמי להו בההיא לא פליגי רבנן:

בפלוגתא - כי היכי דפליגי רבא ורב יהודה לעיל דאמר מודין חכמים באשם תלוי שהוזמו עדיו ופליג עליה רבא ואותביה שור הנסקל ה"נ פליגי רבי יוחנן ור"ל:

מנחת קנאות - מנחת סוטה:

נמצאו עדיה זוממין - אותן שאמרו שנסתרה עם האיש:

לברר עון - אם אמת אם שקר:

והוזמו עדיו - לאחר שנגמר דינו ליסקל:

זכה בו - דהפקר הוא משנגמר דינו:

נרבע שורו - וגמרו דינו בסקילה על פיהם דודאי מסתמא אפקריה מיניה דסבר עדי אמת הן הילכך הפקר הוא:

וטרח ואייתי עדים - להזימם:

עיר הנדחת כו' - ואף על גב דכל חד וחד ידע שלא חטא ואיכא למימר ממוניה הוא ולא אפקריה ותיובתא דרבא:

אחריני חטאו - ואמרי' בחלק (סנהדרין דף קיא:) צדיקים שבעיר הנדחת יוצאין ממנה ערומין וממונם אבד:

ואמר הלה - מקבל:

כל המחזיק בה זכה - דהפקר היא:

מקבל מתנה - שטר מתנת קרקע שאמר המקבל לאחר שבא שטר המתנה לידו: ה"ג תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. ה"ג לה בהשולח גט וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי אפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש עליו בעל חוב גובה אותה הימנו ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה והפקירה הויא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת. אלא סיפא תמיה לן אדר"ל דקתני בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קיבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים לפיכך דבריו קיימין:


מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה - אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרה:

לא דבריו קיימין ולא קני לה - ולמרה נמי לא הדרא כו' והוא הדין דהוה נמי מצי לתרוצי לא דמי לדר"ל דהכא דכיון דאמר לא לשם מתנה קיבלתיה הויא למרה דכי יהיב איניש מתנה אדעתיה דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר"ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קשיא אחריתי ומיהו בקשיא קמייתא דחייה כי האי גוונא ולקמן דלא מצי לדחוייה שנייה הכי:

האומר לחבירו - שהיה שותף. עמו בשדה זו:

דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום - ולא אבד זכותו:

וקתני לא אמר כלום - דאי אפשי בה לאו לשון הפקר ולא לשון מתנה הוא תיובתא דר"ל ורב ששת דאמרו דבריו קיימין:

מדין ודברים סילק נפשיה - ובהכי עסקינן דאמר כל הלשונות הללו ביחד הילכך אמרינן כולהו מדין ודברים קיימו וה"ק לא אדין ולא אדבר על שדה זו עם שום אדם כי מוחזקת שלי היא ואין לי עסק בה עם שום אדם בדין ודברים וידי מסולקות הימנה בדין ודברים:

הכותב נכסיו - שכיב מרע בפרק שני דשחיטת חולין (דף לט:) מוקמינן פלוגתא בשזיכה לו שטר מתנה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח רבנן סברי מדאישתיק מינח ניחא ליה וקנאה והשתא הוא דהדר ביה ור"ש סבר הוכיח סופו על תחלתו שלא נתרצה בתחלה:

בשלמא - מדר"ש לא קשיא לר"ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחלתו לא יצאו מיד הראשון כי יהיב איניש מתנה כו' אבל לר"ל משקנאה הפקירה:

אלא לת"ק - קשיא לר"ל כיון דלית ליה הוכיח סופו וקנאו שני אי אמרת אי אפשי לשון הפקר הוא הא כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה כדר"ל וקנו עצמן בני חורין מן ההפקר דהפקר נינהו ואישתכח דאכלי עבדים זרים תרומה אלא לאו מדאכלי בתרומה שמע מינה לא אמר שני כלום דלאו לשון הפקר הוא ותיובתא דר"ל ודרב ששת דאמרו דבריו קיימים והוי הפקר ויצא לחירות דהא זוכה בעצמו מהפקירא:

לבית הספק - דקצת איסורא בעיא אי עשה אי לאו אי כרת:

(אלא) אשם ודאי - מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה הילכך הקדש טעות הוא אבל אשם תלוי הא ספק הוא ליה והוה סבור דשמא לא חטא ואפ"ה אקדשיה הילכך גלי אדעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדישו ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כד.):

ה"ג רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול - ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים:

ה"ל ידיעה - ורחמנא אמר ולא ידע הוא דמביא אשם תלוי הא אי ידע לא:

סליחה - זריקה היינו עיקר כפרה דכתיב (ויקרא יז) ואני נתתיו לכם על המזבח וגו':

כל העומד ליזרק כזרוק דמי - בב"ק בפרק מרובה (דף עו:):

הא אינו עומד ליזרק - דהא לא חטא וסופו להוודע קודם זריקה ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק:

כלי שרת - כגון הכא דנתקבל הדם בכלי שרת:


גבול שמעתי - מאימתי נאסרת:

ר' שמעון פוטר - מאותו ואת בנו:

שחיטה שאינה ראויה - באכילה כגון הא דאסירא באכילה דהא מחיים נאסרו כולן:

אמאי פטר ר"ש - שחיטה הראויה לאכילה היא:

וכי תימא קסבר ר"ש עגלה בשחיטה כשרה - לכפרתה והויא לה שחיטה שאינה ראויה לאכילה ומשמע דשחיטה במקום עריפה קיימא:

הכשר בפרה - בפרה אדומה:

אינה כן - באשם תלוי דבהא לא פליגי רבנן אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר:

הא איתסרא מחיים - כשירדה לנחל איתן:

עד שלא נראית לעריפה - דלא ירדה לנחל איתן:

משנערפה תקבר במקומה - נערפה אין לא נערפה לא:

תנאי היא - אי אסורה מחיים אי לא דתנא דבי רבי ישמעאל סבר מחיים אסורה:

מכשיר בפנים - אשם מצורע:

מכפר - חטאות ואשמות:

מכשיר בחוץ - צפרי מצורע:

מכפר בחוץ - שעיר המשתלח ועגלה ערופה:

מה מכשיר - האמור בפנים עשה בו מכשיר. אשם מצורע כמכפר כשאר חטאות ואשמות:

אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר - צפרי מצורע דאסורין בהנייה מחיים כמכפר בשעיר המשתלח ועגלה ערופה אלמא סבירא ליה דעגלה ערופה מחיים אסירא דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר יליף מכפר ממכפר עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים והכי מפרש במסכת קדושין בשילהי האיש מקדש (דף נז.):

מתני' עד שתכנס לבית הספק - ושאר ימות השנה הוא דאיכא למיחש בספק שמא חטא או שום עון או לאו אבל השתא ליכא למיחש דהא כיפר יום הכפורים:

גמ' להגן עליו - מן היסורין עד שיודע לו:

דלמא אשם תלוי - מדקיל כולי האי דאתי על הספק איכא למימר נמי דדינו כעולה ושלמים דאתו בחובה כגון עולת ראייה ושלמי חגיגה ואתו בנדבה אשם תלוי נמי אתי בחובה ובנדבה:

גליון - מאי טעמא דרבי אליעזר אי סלקא דעתך חובה כו'. מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר אשם תלוי בא בנדבה היינו טעמא דאי ס"ד חובה הוא בא אם כן כי מתיידע ליה ודאי אמאי מייתי חטאת והלא כבר יצא ידי חובתו אלא ודאי נדבה הוא כדורון עולה ושלמים. עכה"ג:


בא על הנבלה - כלומר על ספק איסור לאו:

לא מתנית - אינך שונה משנה וברייתא:

גליון - לא מתנית למה לא למדת קמיה דרבה והיית יודע כמוני. עכ"ה:

לבית הספק - דקצת איסור כל דהו בעינן:

מאי טעמא דאמרו לו - אשם תלוי בא על איסור כל דהו כגון לאו דנבלה:

דכתיב - באשם תלוי אשר לא תעשינה בשגגה ואשם דאפילו ליכא שגגה אלא במידי דלאו דהיינו שלא תעשינה חייב:

חמש אשמות - אשם גזילות ומעילות שפחה חרופה ונזיר ומצורע:

אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה - דלכי מתיידע ליה מייתי חטאת:

ודלא כר"א - דאי כר"א דאמר בא על ספק נבלה נמצא אשם תלוי דספק נבלה מתכפר כפרה גמורה דלכי מתיידע ליה לאו בר חטאת הוא:

אין אחר מכפר כפרתו - שאם מעל בשוגג ולא ידע ועבר עליו יום הכיפורי' ואחר כך נודע לו מביא אשם מעילות וכן כולן:

מנהני מילי - דאשמות ודאין לא מכפר יום הכיפורים עלייהו:

מה פשעים דלאו בני קרבן - דפשעים היינו מרדין שמורד ברבו וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי (מלכים ב ג):

אף חטאים דלאו בני קרבן - כגון נבלה מכפר עלייהו יום הכפורים אבל חטאים דבני קרבן כגון חטאות ואשמות ודאין לא מכפר וטעמא דמכפר אתלויין מפרש לקמן:

דלא בא לכפר על עבירות מצוה ידועה - כדאמר בפרק קמא דשבועות (דף ב.) על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה כשנטמא ידע ואין בה ידיעה בסוף כשנכנס לא ידע שהוא טמא וכשיצא לא נודע לו שנכנס בטומאה שיביא קרבן שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע שנכנס למקדש טמא ויביא בעולה ויורד אבל נודע לו שחטא ונכנס למקדש בטומאה אינו מכפר הילכך לא מכפר החטאים דבני קרבן משום דזוטרא כפרתיה אבל שעיר המשתלח דנפישא כפרה דיליה דמכפר על עבירה שנודע לו שחטא כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (שם:) על כל עבירות שבתורה הזדונות והשגגות הודע ולא הודע כו' אימא דעל חטאים דבני קרבן נמי מכפר:

והתודה עליו - בשעיר המשתלח:

ומעטיה קרא בשעיר המשתלח - לאשמועי' דאף על גב דנפישא כפרתו אפילו הכי אבני קרבן לא מכפר:

על הזדון כשגגה - בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (לעיל דף ט.):

איתמר נמי - כאביי:

מן רישא דקרא - כלומר מדרישיה דקרא לגופיה וסיפיה מייתר להך דרשא:

עונה בה - והא מזיד הוא דכתיב ברישיה דקרא כי דבר ה' בזה וגו':

לאקשויי חטאת כו' - והשתא ליכא למיפרך דרב דימי דאם כן דלבני קרבן קאתי לא לכתוב קרא פשעיהם דהא כתיב עונות ולכתוב חטאתם דמשמע בני קרבן דסתם חטאת בני קרבן אלא מדכתיב פשעיהם מופנה לדרוש דברוב פשעיהם קמיירי:

שאין מכיר בו - שלא נודע לו שחטא:

קמייתא נמי - דחייבי חטאות ואשמות ודאין כו' דחייבין להביא אחר יום הכיפורים ליכא


למיפשט לא מדרב דימי ולא מדאביי דשינויא דחיקא הוא דאכתי איכא למיפרך כדמעיקרא:

אבל אי ידעי ביה - כגון אשם ודאי שפיר נודע לו:

ממונא - דמיחייב לגבוה וכיון דאפשר לשלם לא פטר ליה יום הכיפורים דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה:

אתרו ביה - דאיכא מלקות לא פטר ליה יום הכיפורים:

אלא מעתה - כיון דבחטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר: ספק יולדת שעבר עליה יום הכיפורים לא תייתי חטאת העוף על הספק אלמה תנן במתניתין דמייתא: יולדת חוטאת היא במסכת נדה בפרק המפלת (דף לא:) בשעה שהיא כורעת לילד נשבעת שלא תזקק לבעלה: ולא לכפרא מייתא דהא מיכפרה בשעת לידה:

נמי תנינא - דהיינו טעמא דמתייא לאחר יוה"כ משום דלאו לכפרה אתי:

ספק מצורע - מפרש במסכת נזיר בפרק שני נזירים (דף ס.) דמייתי קרבן וכן נזיר שנטמא בספק. ספק מצורע כגון ספק קדם שער לבן לבהרת וטהור ספק בהרת ללבן וטמא:

על ז' דברים - בערכין בפרק יש בערכין (דף טז.):

גג"ג ששל"ץ - סימן שמותם:

לא לכפרה - דמנגעו איכפר ליה מצער הנגע נתכפר חטאו:

ספק נזיר - נזיר ספק נטמא ספק לא נטמא דאילו ספק נזיר טהור כגון דאמר הריני נזיר אם תלד אשתי בן ולא נודע לו אם בן אם בת מצי אתויי ואתנויי שאם לא היה נזיר עכשיו יהא נזיר לבסוף ולסוף ל' יביא קרבנו כדתנן בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות (נזיר יג.) ר' שמעון אומר אמר אם היה בן קיימא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה:

לא נייתי - חטאת העוף הבא על הספק דאמרינן במסכת נזיר בפרק שני נזירים דמייתי:

נזיר חוטא הוא - שציער עצמו מן היין במסכת תענית בפ' קמא (דף יא.):

לאו לכפרה מייתי - דהא איכפר ליה שנתנוול בגידול שער:

ספק סוטה - היינו סוטה סתם דספק הוא אם נטמאת אם לא נטמאת:

לא תייתי - מנחת קנאות:

לברר עון - להודיע אם נטמאת:

ולארץ לא יכופר - אין לך שום כפרה אלא זו עגלה ערופה על הספק והריגת ההורג על הודאי:

על יוצאי מצרים - דכתיב אשר פדית והרי כמה יו"כ עברו עליהן ועדיין הן צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם:

כדכתיב קרא - או הודע גבי יחיד ונשיא וצבור דלא צריכי כולהו איכא למדרש מחד מהנך או הודע דלא צריך כל אימת דמתיידע ליה ואפילו לאחר יוה"כ:

וקא פריך הש"ס הני מצריך צריכי - דאי כתיב גבי יחיד הוה אמינא יחיד בעי ידיעה ודאית שכן קל הוא שכל קרבנו נקבה אבל נשיא דמייתי שעיר זכר בשאר עבירות צבור כל קרבנו זכר אימא החמירו ובספק נמי לייתי חטאת:

מה לנשיא שכן קל שאינו בשמיעת הקול - דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו:

נשיא יש בקרבנו נקבה - בעבודה זרה דכתיב בעבודה זרה ואם נפש אחת תחטא בשגגה יחיד ונשיא ומשיח במשמע והקריבה עז בת שנתה לחטאת: צבור אין חייבין פר העלם דבר אלא על העלם דבר שהורו להם ב"ד שחלב מותר עם שגגת מעשה שאכלו צבור חלב על פיהן:

לא לכתוב ידיעה ביחיד ותיתי מנשיא וצבור - הא ליכא למימר דליכא למימר למידין וחזר הדין כשאר דוכתי דכי אמרינן מה לנשיא שכן אינו בשמיעת הקול ליכא למימר צבור יוכיחו דהא נשיא וצבור אינן בשמיעת הקול:

לא לכתוב גבי ציבור וליתי מיחיד ומנשיא - דהכא ודאי נמי אין למידין מצד השוה דכי אמרינן מה לנשיא שכן יש בקרבנו נקבה ליכא למימר יחיד יוכיח דהא שניהן יש בקרבנן נקבה: הכי גרסינן דמאי פרכת דאי משום דיחיד כל קרבנו נקבה צבור יוכיח דאין בקרבנן נקבה ואי משום דאינו בשגגת מעשה יחיד יוכיח דישנו נמי בשגגת מעשה:

מה להנך שכן אין עשויין להשתנות - ואף על גב דהך פירכא לאו קולא וחומרא היא הא אמרינן בכל הבשר (חולין קטו:) על מה הצד פרכינן כל דהו:


נשיא עשוי להשתנות - דאי עבר מנשיאותו כשאר יחיד הוי:

מצות מצות ילפי מהדדי - יחיד ונשיא וצבור דבכולהו כתיב מצות וילפי כולהו בהך גזירה שוה מהדדי במסכת הוריות (דף ח:) לדבר שחייבין על זדונו כרת וחייבין על שגגתו חטאת הילכך להא מילתא נמי לילפו מהדדי:

לאו על הדין חטא קאתי - כלומר לא על הדין לחודיה קאתי:

אם משנמלקה נודע לה - שלא ילדה:

שאינה משתמרת - כיון דעל הספק באה ולא לאכילה הוה קיימא לא שמרוה יפה ונפסלה בהסח הדעת שמא נטמאה:

אי מעיקרא - קודם מליקה חיה הוות ובעלי חיין אינן מקבלין טומאה:

ובדין הוא דמותרת בהנאה - דחולין גמורין היא ומשום חולין בעזרה נמי ליכא למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא אבל רבנן גזרו דאסור בהנאה שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק:

וכי איתמר דרב אהא איתמר - דתנן בפרק דם שחיטה (לעיל כב:) האשה שהביאה כו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה ומוצה כמשפט חטאת העוף כדכתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה וגו'. הזאה שאוחז בראש העוף ומעלה ומוריד והדם ניתז. מיצוי שמקריב ומקיף בית מליקתו לקיר המזבח וסוחט:

אסורה באכילה - שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת:

ואסורה בהנאה - כשאר חטאת העוף ספק שאסור באכילה שמא חולין היא ונבלה היא ובהנאה נמי אסורה דשמא קדש היא וקדש שאינו נאכל אסור בהנאה אחרת שהרי לכלבים לא יאכילנו:

שעל הספק כו' - הילכך כמי שלא נודע דמי:

מתני' שתי סלעים - זהו דין אשם דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם:

והשני ירעה - לפי שנקח ממעות אשם לשם אשם:

לקח בהן שני אילים לחולין - לאכילה ומעל במעות ויצאו לחולין ויש עליו לשלם אשם של עשרה זוז לקרן וחומש של אשם ראשון ואשם בשתי סלעים לאשם מעילות אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים ואחד מהן עשרה זוז היפה שתי סלעים יקרב לאשם מעילות והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו מפרש בגמ' יקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו:

אחד לאשם ואחד לחולין - מעל בסלע אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לשמו הראשון שהרי לשמו נלקח וממעות שהופרשו לו:

והשני - שהוא חולין יקרב למעילתו לאשם מעילתו והשתא קרי לאיל האשם של אשם מעילות מעילתו:

ויביא עמה סלע וחומשה - קרן שמעל בו ויפלו לנדבה שהרי ממותר אשם הראשון בא:

יביא סלע וחומשו - מביתו שמה ששיבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא:

גמ' אילימא איל אשם - של אשם מעילות:

למימרא דחומש בהדי איל אשם מייתי ליה - אם הביא אשם שהוא שוה על ב' סלעים כדי חומש הקרן נפטר מן החומש והכתיב כו':

ועוד מדקתני סיפא - היכא דמעל בסלע והשני יקרב למעילתו דע"כ האי למעילתו איל לאשם מעילות הוא דהא קתני ויביא עמה סלע וחומש לקרן וחומש:

אלמא חומש בהדי קרן מייתי ליה - והאי דהדר ומקשי ממתני' דלא תימא קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדק הבית או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי ליה בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה שפיר דמי. תא שמע מסיפא:

אלא מאי למעילה דרישא גזילו - הוא האשם הראשון דאיתהני האי מהקדש דידיה בשתי סלעים שהפרישו לשמן וילקח בהן שני אילים לחולין דיפה שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתני' והיפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו לאשמו דקתני מתני' אימא סיפא כו'. על כרחיך לאשמו דסיפא הוא אשם ראשון שהרי איל זה לשמו נלקח ולמעילתו הוא אשם מעילות ולא לתשלומי הקרן דהא קתני יביא סלע וחומשו לתשלומי קרן וחומש: רישא קרי גזילו למעילתו


סיפא קרי לאיל אשם מעילתו - בתמיה:

ומשני אין רישא דהוה איל רוב כו' - על כרחיך תנא דמתני' הוצרך לחלק בשמותיהן של שני אשמות הללו לפי שהאחד בא לחובת אשמו הראשון והשני לאשם מעילות לפיכך קרא לאחד מהן אשמו ולאחד מהן מעילתו הילכך רישא דהוה איל רובן קרן וחומשו קרא את הקרב לאשמו מעילתו כלומר קרן שמעל בו וחומשו להודיע דמה שהוא מביא אשם בעשרה זוז משום מעילה וחומשה הוא ואת הקרב לאשם מעילות קרא אשמו סיפא דלא הוי איל רובן קרן וחומש דהאיל יפה שתי סלעים והקרן והחומש אינו עולה אלא סלע וחומש ואין האיל קרב בשביל תשלומי גזילתו אלא בשביל איל אשם קורהו מעילתו על שם אשם מעילות:

בכינוס חומשין - כגון מעל בב' סלעים דאשם כמה פעמים עד שיעלו החומשים לב' סלעים מהו שיקח מהן אשם למעילתו. בכנוס חומשין כגון הפריש ב' סלעים לאשם ומעל בקרן ד' פעמים שיעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהן איל והקרן יפול לנדבה דהא מותר הוא מרבי:

שבח הקדש - כגון לקח איל בסלע והוקרו טלאים ועמדו על שתים:

דלא אפרשיה - בשעת הפרשה לא היה שוה אלא סלע אבל בכינוס חומשין הא אפרשיה זה שהפרישו לשם אשם כל שעה ומכח אשם באו אימא מתכפר:

ושמע מינה אדם מתכפר - מדקתני יקרב לאשמו:

דהא חסר ליה תמניא זוזי - שהוציאו בפיטומו סלע:

ת"ש - מסיפא דהא ברייתא דפיטום:

ואשבחיה בתלתא ושוה תמניא - ולקמן פריך סוף סוף שמע מינה דאדם מתכפר באותו זוז שהשביח ההקדש בלא חסרונו:

תשלומי דסלע - זוז אחד להשלים סלע שני ואי קשיא לוקמה כגון דאוזיל גביה רועה הא ליכא למימר מדקתני ישלם סלע לגזבר מביתו ואי דאוזיל גביה רועה אמאי ישלם הא שוה בשעת הפרשה ב' סלעים ואי דיהביה ניהליה בחנם מאי איכפת לן הא לא בעינן אלא שוה שתי סלעים והרי שוה שתי סלעים והקדש לא השביח בו כלום:

איל - שקנו בשתי סלעים ליכא:

מאי הוי עלה - דהאי שינוייא דחיקא הוא דאי אדם מתכפר בשבח הקדש תשלום סלע לא הוי:

תא שמע - דמתכפר: ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא:

בעי כו' - רבי אלעזר לא שמיעא ליה הך ברייתא:

ולא שמע הלכה זו ממני - בתמיה:

ועל הדא אמרה - במסכת מנחות בפרק התודה (דף עט:):

אינן טעונות לחם - התם מפרש טעמיה:

לא שנו - דולד אינו טעון לחם אלא לאחר כפרה שכבר הקריב את אמו ויצא ידי נדרו אבל לפני כפרה יקריב זה במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם אלמא אדם מתכפר בולד דהיינו שבח הקדש:

בעלי חיים נדחין - מעל גבי המזבח או לא כגון שעירי יום הכיפורים ומת אחד מהן מהו שיקריב חבירו ויביא אחר עמו מי אמרינן נדחה זה במיתת חבירו או לא ואי קשיא לפשוט ליה מדקי"ל (תמורה דף כא:) חטאת שכיפרו בעליה מתה אלמא נדחין הלכה למשה מסיני הוא ואין למידין הימנה:

ואינה קריבה - הואיל ומתחלה נדחית שהיתה חציה חולין כשהקדישה לא היתה ראויה לכך: ה"ג שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים. ותו לא מידי שמע מינה קדושת דמים מדחה בהמה שאינה ראויה ליקרב והקדישה לדמים כיון דאמר תסתאב ונוהג בה מנהג דחוי דשוב אינה חוזרת ונראה דלא תימא אין תורת דיחוי נוהגת אלא בקדושת הגוף שהרי זו כשהוקדשה חציה לא הקדישה אלא לדמיה וקאמר אינה קריבה קדושת דמים מדחה ויש דחוי בדמים חדא מילתא היא אלא שנשתנה לשון הגירסא:

הוזלו טלאים בעולם - ואינו מוצא אלא בפחות משני סלעים:

במחוסרי כפרה - כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שכפרתן מעכבתן מן הקדשים ואין להם תקנה אלמא היכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה:

לא לימדנו - לאחרים:


מתני' לא יביאנו בנו אחריו - על חיוב שלו ואין צריך לומר על חטא האב דאין כפרה לאחר מיתה:

גמ' מן הקלה על החמורה - לא יצא זה מידי עבירה קלה כגון נדה וחלב שאין בהן מיתת בית דין:

בבהמה שהפריש אביו - על עבירה חמורה כגון חלול שבת: תלתא זימני כתיב גבי חטאת קרבנו חד בנשיא ותרין ביחיד:

אינו מגלח נזירות על בהמת אביו - שהפריש אביו לנזירתו:

בזמן שהן סתומין - שלא פירש אלו לקנות חטאת ואלו לקנות עולה והכי מפרש בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו (נזיר כז:):

לא מעל ולא כיפר - מפרש לקמיה:

הרי זה מעל - שהוציא מעות הקדש לחולין דשינו לדבר אחר:

כיון דלא מצי מעיל - דאינו יכול להוציא לחולין ולא לשנותה אף דמשני לה בקדושתה קיימא דהקדש שאינו בעל מום לא יצא לעולם לחולין:

אבל מעות - דשייכא בהו מעילה ונפקי לחולין וכפר אי עבר אימא בתחלה נייתי:

קמ"ל - קרבנו על חטאתו:

מתני' מביאין מהקדש כשבה שעירה - שאם הפריש מעות לקנות כשבה (או שעירה) לחטאתו אם רצה יקח מהן שעירה:

הפריש כשבה או שעירה - כלומר מעות לכשבה או לשעירה העני יביא בהן עוף והשאר חולין:

העשיר יביא כשבה - ויוסיף עוד מביתו על דמי עשירית האיפה:

גמ' ונסתאבו אם רצה יביא בדמיו עוף - כגון אם העני:

שאין לעוף פדיון - שפדיון לא נאמר אלא בבהמה:

מחטאתו על חטאתו - בקרבן עולה ויורד כתיב (ויקרא ה) גבי כשבה ושעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו וגבי עוף כתיב (שם) מחטאתו דמשמע דאם העני יביא במקצת דמי עוף עשירית האיפה וגבי עשירית האיפה כתיב (שם) על חטאתו דמשמע דאם העשיר יוסיף על הדמים הללו ויביא עוף או אם העשיר יותר יביא כשבה או שעירה:

הפריש כשבה - כלומר מעות לקנות כשבה:

אהכי הדר כתיב מחטאתו גבי עוף - לאשמועינן דממקצת דמי עוף יביא כפרתו כגון עשירית האיפה:

ומאי טעמא כתיב על חטאתו גבי עשירית האיפה - ולא כתביה גבי עוף:

דאי כתיב על חטאתו גבי עוף - ולא כתביה גבי עשירית האיפה:

הוה אמינא כו' - אבל הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר אימא אילו העשיר (טובא) יביא עוף כמשפטו מביתו ואם העשיר טובא יביא כשבה או שעירה מביתו והנך מעות דעשירית האיפה יפלו לנדבת ציבור אהכי כתיב בעשירות כשבה או שעירה:

ובדלות - העוף מחטאתו לאשמועינן דאם העני עוד יביא עשירית האיפה במקצת הדמים:

גבי דלי דלות - עשירית האיפה על חטאתו למידרש דמוסיף עלייהו וליתי עוף אע"ג דמין דמים הוא ולא דמי לעשירית האיפה אפי' הכי יביא עוף ואם עוד העשיר יביא כשבה:

שהפריש קן - תורין:


לכבשתו - כלומר במקום כבשתו שרצה להקריב קרבן עני:

והעני הואיל ונדחה - שבשעה שהפרישו לא היה ראוי להקריבו דר' אושעיא לטעמיה דאמר לקמן מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא:

ידחה - לעולם:

קדושת דמים מדחה - משהוקדש בתחלה לדמים כמו זה שתחלתו לא קדש אלא לדמיו דהא עשיר הוה מדחתו קדושת דמים לעולם מקדושת מזבח וא"ת הלא אין פדיון דמים לעוף ה"מ היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו. קדושת מזבח מעולם:

וש"מ דיחוי מעיקרא - דלא נראה מעולם דלא חל עליו קדושת מזבח מעולם ונדחה הוי דיחוי לעולם וכ"ש נראה ונדחה פשיטא לן בכל דוכתא דשוב אינו חוזר ונראה:

קודם לפסח - כדי נסבא:

ילדה - אפילו זכר ירעה דמכח קדושה דחויה בא:

שמע מינה - מדר"ש:

מת אחד מהן - משעירי יוה"כ מביא חבירו מן השוק שלא בהגרלה ויקרב זה הנותר אם של שם הוא דאין בעלי חיים נדחין אע"ג דאבד בן גילו ונדחה זה חוזר ונראה ואין דיחוי אצל בעלי חיים:

אין הקינין מתפרשות - אי זה לעולה ואי זה לחטאת:

אלא או בלקיחת בעלים - אם לקח זה לשם עולה וזה לשם חטאת אין הכהן יכול לשנותה בשעת עשיית קרבן דקבעתה השם:

או בעשיית כהן - שאם לא הפרישוה הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לעשות איזה שירצה עולה וחטאת ואף על גב דהפרישוה בין לקיחה לעשייה לא קבעו השם ויכול כהן לשנותן ולעשות את החטאת עולה:

ולקחה שתי תורים וגו' - אחד לעולה ואחד לחטאת וגבי עשייה נמי כתיב ועשה הכהן את האחד וגו':

ואין השם עושהו חטאת - שאם לא הגריל אלא אמר זה לשם וזה לעזאזל לא קבע עליהן השם ויכול להחליף:

במקום שלא קדש הגורל - בכל הקרבנות:

אף השם נמי - שקדש השם בשאר הקרבנות אף על גב דלאו שעת לקיחה ועשייה היא וקתני קדש השם סתמא ואפי' קינין שקדש השם:

אי בלקיחה אי בעשייה - כגון גבי קינין:

ואמר - אחר שהעשיר אלו לחטאת ואלו לעולה וטעה שהואיל והעשיר חייב להביא חטאת בדמיו מוסיף מעות מביתו על דמי חטאת ומביא חובתו בהמה ודמי עולה ילכו לנדבה ואינו מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו דקבע שם עולה על המעות ואינו יכול לשנותן לחטאת והא הכא כשהפריש המעות לא לקיחה ולא עשייה היה וקתני דקבע עליהן השם:

לא יצא - וכיון דלא יצא היכי מצי קבע והא העשיר ולא היה ראוי לקרבן עני:

אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר - אלו לחטאת ואלו לעולה קודם שהפריש והך מתניתא משבשתא היא דתני העני והעשיר ואמר אלו לחטאת:

הכא נמי וכבר אמר משעת הפרשה - שבשעת הפרשה אמר אלו לחטאת ואלו לעולה דה"ל בשעת לקיחה אבל הקדישן סתם שוב אין השם קובעו עד שעת לקיחה או עד שעת עשייה:

ולר' חגא דאמר יצא - מטמא מקדש עשיר בקרבן עני והך מתניתא מתרצתא היא ושפיר קבע לאחר שהעשיר וליכא לתרוצי וכבר אמר:

מאי איכא למימר - הדרא קושיין לדוכתיה דלאו שעת לקיחה ועשייה הוא וקבע:

זאת - תהיה תורת המצורע:

תורת - משמע תורה אחת לכולן ומאחר שאחד מרבה ואחד ממעט מסתמא דעני יוצא בקרבן עשיר דמעלין בקודש ולא עשיר בקרבן עני דאין מורידין:

והתניא - בניחותא:

ולילף מיניה - דמה מצורע עשיר אינו יוצא בקרבן עני אף מטמא מקדש עשיר נמי לא יצא בקרבן עני:

הוא - משמע הוא ולא אחר:

מתני' כבשים קודמין לעזים - דבכל דוכתא כתיב מן הכבשים והדר מן העזים תקחו וכן או לשה בכבשים או בעזים:

יכול - האומר הרי עלי עולה ויש לו כבש ועז יביא כבש:

ה"ג ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת - ולא גרסינן אם עז ת"ל ואם כבש יביא וגו' ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש ובחטאת יחיד כתיב אלמא איזה שירצה יקריב:

תורין קודמין לבני יונה - דברוב מקומות כתיב ברישא תורין והדר בני יונה:


בקינוח סעודה - לאחר אכילתו:

כריך ידיה בשיראי - כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ובדם:

אחוי בידיה - בלשון גסות וליצנות ומרד במלכות:

למטרפסיה - לגמולו לישנא אחרינא למלקותו:

לא תנא - לא שנה משנה:

ואם כבש - היינו קרא דמתני' דקדריש מיניה ר"ש ששניהם שקולים דכתיב לעיל מיניה והביא (את) קרבנו שעירת עזים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/כריתות/פרק_ו"