משנה כריתות ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ב · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

חמשה ט מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה.

וחמשה י מביאים קרבן עולה ויורד.

אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:

הבא על השפחה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה, והמקנא לאשתו על ידי אנשים הרבהיד, ומצורע שנתנגע נגעים הרבה.

הביא צפוריו טז ונתנגע, לא עלו לו, עד שיביא את חטאתו.

רבי יהודה אומר, עד שיביא את אשמו.

נוסח הרמב"ם

חמישה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחמישה מביאין קרבן עולה ויורד אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה ונזיר שנטמא טומאות הרבה והמקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה הביא ציפוריו ונתנגע הביא ציפוריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא את חטאתו רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו.

פירוש הרמב"ם

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כו': המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ומצורע כו': אמר האשה שילדה ולדות הרבה ר"ל בתוך ימי מלאת כמו שבארנו אמרו בסיפרא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת תלמוד לומר זאת ואח"כ חלק ר' יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקבה בחוך שמונים של נקבה ואמרו חכמים כל מה שהפילה בתוך אלו הפ' השניים אינה חייבת עליו קרבן לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל ר"ל של לידה שניה *וכן כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה היא שאינה חייבת עליו קרבן אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואע"פ שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן לפי שאנו אומרים לולד ראשון מונים וולד שני כמאן דליתיה דמי אחר כן אמר שר' יהודה גם כן חולק על חכמים אפי' ביולדת תאומים ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותמני משני רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המנין אם היה זכר זכר ואם היה נקבה נקבה וכשישלימו ימי מלאת של ולד ראשון תביא קרבן ואין משגיחין לולד שני ואם חזרה דהפילה תאומים אחר מלאת ולדה ראשון ובתוך ימי ולד השני הרי תביא על האחד שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי וכבר נתבאר לך שענין תביא הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה וכל המחלוקת הזה הוא לענין קרבן אבל לענין טומאה הכל מודים שכל זמן שתפיל זכר תשב ז' בדמי טומאה ול"ג בדם טהור וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה י"ד ותשלים השמונים דם טהור וכן נתבאר כי קאמר ולד שני כמאן דליתיה לענין קרבן אבל ימי טומאה אית ליה ואין הלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה - דכתיב (ויקרא יט) וכפר עליו הכהן באיל האשם וגו' על חטאתו אשר חטא, והוה מצי למכתב על חטאתו ולשתוק, מאי אשר חטא, לרבות חטאים הרבה. והני מילי כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת יא, אבל בא על שפחות הרבה ואפילו בהעלם אחד, חייב על כל שפחה ושפחה, דכתיב והיא שפחה, לחייב על כל שפחה ושפחה:

ונזיר שנטמא טומאות הרבה - כשנטמא בתוך שבעת ימי טומאתו לא צריכא למימר דאינו מביא אלא קרבן אחד, דטומאה אריכתא היא, כי צריכא לנטמא ביום השביעי שהוא יום תגלחתו. וסבר האי תנא דקרא דכתיב (במדבר ו) וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום שביעי שהוא יום תגלחתו קאמר, שנזירות טהרה חלה עליו באותו יום, והשתא סלקא דעתך אמינא כי נטמא תרי זימני בשביעי יב הוו להו טומאות הרבה, דהא התחילה נזירות דטהרה, וליחייב שתי קרבנות, קמשמע לן דלענין קרבן לא מיחייב אלא חד יג, דלא אתא זה לשעה הראויה לקרבן, דאע"ג דנזירות טהרה אתחלה לה מיום השביעי, שעה הראויה לקרבן אינה אלא מיום השמיני:

המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה - דכתיב (שם ה) זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנאות הרבה:

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה - כגון שנתנגע ונתרפא נתנגע ונתרפא פעמים הרבה, אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם, דכתיב (ויקרא י,, ד) זאת תהיה תורת המצורע, תורה אחת למצורע פעמים הרבה טו:

הביא צפורים ונתנגע - בגמרא מפרש דהכי קתני, לא עלו צפורים להקבע בעניות ובעשירות. שאם היה עני בשעת [הבאת] צפורים והעשיר קודם שיביא חטאתו, צריך להביא קרבן עשיר. ואם היה עשיר והעני מביא קרבן דלות עד שיביא חטאתו. דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות, דכתיב (שם) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, כשלא תשיג ידו בשעת טהרתו יביא בדלות ואע"פ שהעשיר אחר כן, והאי טהרתו היינו חטאת שהוא כפרתו:

עד שיביא אשמו - דבטהרתו, אשמו משמע, שנותן מדמו על בהונותיו ומכשירו לאכול בקדשים. ואין הלכה כרבי יהודה יז:

פירוש תוספות יום טוב

חמשה מביאין קרבן א' וכו'. מנינא לאפוקי רבי דסבר [כדאיתא בגמ'] [לעיל דף ב'] וקדש את ראשו ביום ההוא יום שמיני ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא היא כאילו נטמא בתוך השבעה:

וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד. מנינא למה לי. לאפוקי מדר"א דאמר נשיא מביא שעיר. פירש"י דבסוף פ"ב דהוריות. תנן אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול וכו'. והנשיא כיוצא בהן דפטור. משום דיורד לא שכיחא בנשיא. ור"א [לא] אמר [אלא] בטומאת מקדש דיש בו כרת וחטאת (קבועה) [כבקבוע] מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה. [*ותנא הכא חמשה לאשמעינן דכל המביא על עבירות הללו אינו מביא אלא קרבן עולה ויורד. ולא תימא סמי מכאן מקדש וקדשיו לאוקמי כר"א דאמר נשיא מביא [עליה] קרבן קבוע. ע"כ]:

הבא על השפחה ביאות הרבה כו'. פי' הר"ב דכתיב וכפר עליו וגו'. מאי אשר חטא לרבות חטאים הרבה. וז"ל הרמב"ם בפ"ט מה' שגגות. כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון. או שבא עליה בשגגה ונודע לו. וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו. אפי' מאה פעמים במאה העלמות [דאי לא הויין. ידיעות בינתים. בשאר איסורין נמי אינו חייב אלא חטאת אחת. כדתנן בפ' דלקמן מ"ב והכי איתא בפ"ז דשבת דף ע"ב] מקריב אשם א' ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות. ע"כ. ומ"ש הר"ב דכתיב והיא שפחה כו' כדדרשי בריש (פרקין) [פ"ק] מואל אשה. גמ' [לעיל דף ב']:

ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כתב הר"ב כי צריכא לנטמא ביום השביעי וכו' והשתא סד"א כי נטמא תרי זימני בשביעי פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנות. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזור ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה. ומ"ש קמ"ל. דלענין קרבן לא מחייב אלא חד. וחד מיהא חייב. משום טומאה זו דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום. כך פירש"י פ"ג דנזיר ד' י"ח [ד"ה כגון]. ואין נראה כן מדבריו דמכילתין רפ"ק אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו. חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו. ודעת הרמב"ם בזה. להלכה. תמצא לקמן בסמוך:

המקנא לאשתו. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש"י:

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. פירש הר"ב כגון שנתנגע ונתרפא. נתנגע ונתרפא. ואיכא למידק אי הכא נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו. אי מתחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר. והרמב"ם בפ"ה מהלכות מחוסרי כפרה כתב מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שנייה. וכן אם הביא אשמו ונתנגע. צריך קרבן על כל אחת ואחת. ע"כ. והיינו כדין הנזיר. דאיהו סבירא ליה הכי בנזיר. שאינו מתחייב בקרבן על כל טומאה וטומאה. אע"פ שבא לשעה הראויה לקרבן. אלא אם הביא חטאתו ונטמא. כמו שפסק בפ"ו מהלכות נזירות. וטעמא דפסק כחכמים [דנזיר די"ח] דפליגי אהאי תנא דסבר דבשעה הראויה לקרבן תליא. כמבואר שם בכסף משנה. ויראה לי שדין זה דמצורע למדו הרמב"ם מדין הנזיר. וזה טעם מרווח יותר. ממ"ש הכ"מ במצורע דדייק מהגמ' ע"ש. והשתא לתנא דאליביה מפרשינן למתני' דבשעה הראוי לקרבן תליא מלתא בנזיר. ה"ה במצורע. ועיין בפי' הר"ב במשנה י' פ"ד דנגעים:

הביא צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן נינהו. רש"י:

רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו. כתב הר"ב ואין הלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ותמיהה לי דבפרק בתרא דנגעים משנה י"א שנויה ג"כ מחלוקת זו. ושם פסקו דהלכה כר"י וכן פסק בחבורו סוף הל' מחוסרי כפרה. והטעם מבואר דהתם שנויה ברישא דברי ר"ש. ור"ש ור"י הלכה כר"י. וא"ת ונסמוך אסתמא דהכא י"ל דאיכא למסמך טפי אפלוגתא דהתם דהוא בדוכתיה והכא אגב גררא הוא דמתני כך נ"ל. ושוב ראיתי בפי' הרמב"ם דנא"י שהוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על המשנה) חמשה. מנינא לאפוקי רבי דסבר וקדש את ראשו ביום ההוא ביום השמיני. ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא הוא כאלו נטמא בתוך השבעה:

(י) (על המשנה) וחמשה. מנינא לאפוקי. מדר"א דאמר נשיא מביא שעיר בטומאת מקדש וקדשיו. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) בזדון או בשוגג ובידיע' בנתיים דאל"ה אפי' בשאר איסורים אינו חייב אלא א' כדלק' פ"ג מ"ב:

(יב) (על הברטנורא) פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנו'. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזיר ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום:

(יג) (על הברטנורא) וחד מיהא חייב משום טומאה זו. רש"י בנזיר. ואין נראה כן מדבריו במכילתין ריש פרק קמא אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו:

(יד) (על המשנה) המקנא כו'. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש"י:

(טו) (על הברטנורא) ואיכא למידק אי הכי נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו אי מחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר ונראה דשוין הן. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן ננהו. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ ותימא דבפרק י"ד דנגעים משנה י"א פסקו כר' יהודה כו' ובנוסח ארץ ישראל הוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר' יהודה. ועתוי"ט:


פירושים נוספים