תפארת ישראל על כריתות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כריתות, פרק ב':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב


<< · תפארת ישראל · על כריתות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

ארבעה מחוסרי כפורים:    ר"ל ד' הן שמביאין חטאת שלא על חטא, רק משום שמחוסרין כפרה וגמר טהרה [ואפשר דר"ל מחוסרי כפרה מדלא חטאו, אלא דלפ"ז דחיקא לן לישנא דקאמר בתר הכי גר מחוסר כפרה עד וכו'. וק' וכי זריקת הדם מעכב מלהתכפר. או שאח"כ יהיה חייב כפרה. אלא ע"כ דכפרה היינו טהרה גמורה לאכל קדשים, וכמ"ש גם על המזבח וכפר, דהיינו יטהרו בזריקת הדם עליו]:

והמצורע:    והא דלא נקט נמי מצורעת כדנקט זב וזבה. ה"ט משום דמצורע ומצורעת שוין בעיקר טומאתן, דזה וזאת שיעור נגען בכגריס. משא"כ זב וזבה, זב בראיות תליא רחמנא, דבראה ג' ראיות ביום א'. טמא, אבל זבה טומאתה תליא בימים, שצריך שתראה ג' ראיות בג' ימים רצופין, אז היא זבה גדולה:

רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרק עליו הדם:    ר"ל דכל גר שמל וטבל אסור לאכול קדשים עד שיביא עולת בהמה ויזרק דמה במזבח, או שיביא ב' עופות לעולות ויתמצה דמן במזבח משו"ה ה"ל מחוסכ"פ. ולת"ק גר שמל וטבל מותר לאכול קדשים, רק שאסור לבוא בקהל עד שיזרק דם קרבנותיו. וקיי"ל דבזה"ז שאין מקדש, משמל וטבל מותר בקהל (שו"ע יו"ד רסח, ב):

ונזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו:    ר"ל דכל נזיר מביא ג' בהמות, כבשה לחטאת, וכבש לעולה, ואיל לשלמים. וכשהקריבו אחת וזרקו דמה בעבורו, מותר ביין וגלוח ולהטמא משו"ה הו"ל מחוסכ"פ, ולת"ק לא מחשב נזיר מחוסר כפרה, מדאין קרבנו מעכבו מלאכול קדשים:

משנה ב[עריכה]

הבא על השפחה:    שפחה חרופה שחציה שפחה וחציה בת חורין, שמקודשת לעבד עברי, ובא עליה ישראל אחר, בין בשוגג בין במזיד, אם רק היא היתה מזידה, אז היא לוקה והוא מביא איל אשם:

ונזיר שנטמא:    במת. ואפילו באונס, אז מזה בג' וז' באפר פרה, ואח"כ מגלח וטובל בז', ולמחר מביא ב' עופות, אחד לחטאת וא' לעולה, וכבש לאשם. ומשהביא חטאת העוף שלו מתחיל למנות נזירותו מחדש:

ועל שבועת העדות:    שהשביען שיעידו לו עדות ממון, וכפרו העדים לומר שאין יודעים העדות, בין שהיו מזידין או שוגגין, שחשבו שאין חייבים על דבר זה קרבן, אז כשירצו העדים לעשות תשובה, מביא כל א' קרבן עולה ויורד, דהיינו שכשהוא עשיר מביא כשבה או שעירה לחטאת. וכשהוא עני מביא ב' עופות אחד לחטאת ואחד לעולה. וכשאין ידו משגת גם לזה, מביא עשירית האיפה סולת [ועי' מ"ש בפירושינו בס"ד בהקדמת פ"ג דשבועות סי' ג']:

ועל שבועת הפקדון:    כשתבעו חבירו ממון שיש לו אצלו בהלואה או בפקדון או גזילה וכדומה, וכפר ונשבע, אז כששב, מחזיר הגזל. ומביא איל לאשם גזילות:

משנה ג[עריכה]

וחמשה מביאים קרבן עולה ויורד:    שעלה ונתרבה קרבנו כשהוא עשיר, ויורד ונתמעט קרבנו כשהוא עני:

הבא על השפחה ביאות הרבה:    אבל בבעל שפחות הרבה אפילו בהעלם א', חייב על כל א' וא' לבד, משום דהגופות חלוקות, ובכה"ג רבייא קרא שיתחייב קרבנות הרבה [ועי' חולין דפ"ב ב']:

ונזיר שנטמא טומאות הרבה:    ואפילו נטמא טומאות הרבה ביום ז' לטהרתו. ואפילו למ"ד שביום ז' אחר גלוח וטבילה כבר חל עליו נזירות טהרה, אפ"ה כיון דלא אתא עדיין לשעה שראוייה לקרבן עד יום ח', להכי לא מחשבו כל הטומאות שביני ביני רק כטומאה אחת. ולרמב"ם [פ"ו מנזירות] אפילו נטמא טומאות הרבה ביום ח', דיינינן לכולהו כטומאה א'. ורק כשהביא כבר חטאתו על טומאה הראשונה, אז צריך להביא קרבנות לבד על טומאה ב':

על ידי אנשים הרבה:    שמביא מנחת שעורים כשישקנה מים המרים ודי לכולן בא':

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה:    שנתנגע ונתרפא, וחזר ונתנגע ונתרפא. דרק בנתנגע נגע ב' אחר שהביא חטאתו לת"ק ואשמו לר"י, אז מביא קרבן על כל נגע ונגע:

הביא צפוריו:    היינו ב' צפרים שמביא המצורע, א' לשחיטה וא' לשלוח. ואינן קרבן:

ונתנגע לא עלו לו עד שיביא את חטאתו:    אינו ר"ל שצריך להביא צפרים אחרים על הנגע הראשון, ליתא, דהרי אמרינן ברישא דדיינינן נגע הראשון וב' כנגע א', א"כ גבי צפרים נמי כשיביאם על נגע ב' יעלו לו גם על נגע א'. רק ר"ל שלא עלו לו הצפרים לנגע ראשון להיות לה לגמר טהרה. וחסורי מחסרא וה"ק, אפילו הביא כבר הצפרים וחזר ונתנגע לא עלו לו כלומר לא הועילו לו לחלקן, רק מחשב הכל כצרעת א', ואינו מביא על שניהן רק קרבן א'. וגם למקבעיני' בעניות ועשירות לא עלו לו הצפרים, דאם כשהביא הצפרים היה עשיר, ואח"כ כשרוצה להביא חטאתו היה עני, או איפכא הכל הולך אחר מעמדו בשעת הבאת חטאתו:

רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו:    פליגי בקרא דאם לא תשיג ידו בטהרתו, אי בטהרתו ר"ל חטאת או אשם. בנדה [ד"ע ע"ב] אמר שמואל באין חולק דס"ל כת"ק. ואפ"ה קיי"ל כר"י [רמב"ם ד"ה ממחוסכ"פ]:

משנה ד[עריכה]

האשה שילדה ולדות הרבה:    כגון שהפילה בתוך וכו':

הפילה בתוך שמנים נקבה:    ר"ל שהפילה תוך הפ' ימי מלואת של נקיבה. כגון שילדה נקיבה, שטובלת אחר י"ד יום, וחזרה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר מ' משנתעברה, דהיינו אחר יום נ"ד אחר לידה הראשונה, וחזרה והפילה לאחר נ"ד יום מלידה ב'. אבל בילדה זכר, לא משכחת לה שתפיל תוך מלואת [כפ"א סי' כ']:

והמפלת תאומים:    אפילו זכרים, כגון שנתעברה מג' ילדים יחד, וילדה א', וחזרה והפילה הב', תוך מלואת של ראשון, וחזרה והפילה הג' תוך מלואת של ב', מביאה קרבן א' לכולן. ונקט תאומים לרבותא דר"י, דאפילו תאומים, שנתעברה מכולן כאחת, אפ"ה לא אמרינן דכולהו כחדא לידה אריכתא דמו, רק צריכה קרבן לשלישי לבד. [והא דנקט בתאומים מפלת. נ"ל משום דכשילדה הולד הראשון בזמנו בחודש הט', אינו מצוי שישתהו אח"כ הולדות אחרים. ואי כיהודה וחזקיה בני ר' חייא שנולדו זה ג' חדשים אחר זה [כיבמות דס"ה ב'], עכ"פ כיון דילדה ראשון לז', ובזמן הש"ס יולדת לז' יולדת למקוטעין, ויולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, [כנדה דל"ח ב', ועי' אה"ע סי' קנ"ו, דלדידן גם יולדת לט' יולדת למקוטעין]. א"כ אם יהיה הג' בר קיימא א"א שנולד רק אחר מלואת של השני [עיין נדה ד"מ ע"א] והרי הכא איירי שנולד הג' תוך מלואת של השני, ע"כ שיהיה הג' נפל]:

ואינה מביאה על השני:    מדנולד תוך מלואת של ראשון:

מביאה על השלישי:    מדנולד אחר מלואת של ראשון:

ואינה מביאה על הרביעי:    מדנולד תוך מלואת של ג' שהביאה קרבן עליו:

אלו מביאין קרבן עולה ויורד:    עיין פירושו סי' ט':

על שמיעת הקול:    ר"ל שבועת העדות, דכתיב גביה ושמעה קול אלה שהשביען שיעידוהו, ושיקרו ואמרו שאין יודעין. עי' סי' ז':

ועל ביטוי שפתים:    ר"ל שבועת בטוי דכתיב גביה לבטא בשפתים, שנשבע להרע או להטיב, ועבר בשוגג על שבועתו, או שנשבע על הן ולאו דלשעבר בשוגג לשקר:

ועל טומאת מקדש וקדשיו:    שהיה טמא ונכנס בשוגג למקדש או אכל קודש בשוגג. כל הג' הללו יש חלוק בקרבנן, בין עשיר לדל או דלי דלות כלעיל סי' ז':

והמצורע:    דיולדת עשירה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. [ומצורע עשיר מביא ב' כבשים] ויולדת ומצורע עניה מביאה ב' עופות א' לחטאת וא' לעולה. דביולדת ומצורע כשהן בדלי דלות אין מביאין כלל. [והא דקאמר בש"ס יולדת מביאה בדלות ועשירות, ומצורע מביא בדלות. נ"ל דאחטאת עוף קאי. דרק יולדת מביאתו בין בדלות ובין בעשירות, אבל מצורע מביא עוף רק בדלות]:

ומה בין השפחה:    שפחה חרופה:

לבין כל העריות:    אלו הן החילוקים שביניהן, שלא שוותה להן לא וכו':

כל העריות אחד האיש ואחד האשה שווין במכות ובקרבן:    דאם שניהן מזידין, כל א' לוקה. ואם שניהן שוגגין, כל א' מביא חטאת:

ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות:    דרק היא אפשר שתתחייב מלקות:

ולא את האשה לאיש בקרבן:    דרק הוא אפשר שיתחייב קרבן:

כל העריות עשה בהן את המערה כגומר:    דבהכניס רוב העטרה, הו"ל כהכניס כל האבר וגמר ביאתו:

וחייב על כל ביאה וביאה:    י"א דר"ל בכל אופן שתהיה הביאה, ואפילו בבעלה שלא כדרכה [היינו בנקב אחורים], חייב. משא"כ בשפחה חרופה דוקא בכדרכה חייב. אמנם להרמב"ם [פ"ג מביאה], ר"ל דבכל עריות בבעל הרבה ביאות בהרבה העלמות, אם בשוגג, חייב חטאת על כל העלם והעלם, ואם במזיד חייב ענשו על כל ביאה וביאה, ואף בחייב מיתה שאי אפשר להרגו ולחזור ולהרגו יענש בשמים [רמב"ם שם]. ורק בבעל גוף א' כמה ביאות בהעלם א' אינו חייב רק קרבן א'. אבל בשפחה חרופה אפילו בעלה כמה בעילות בכמה העלמות, אינו חייב רק אשם א'. אבל בגופות מחולקין, אפילו היה הכל בהעלם א' לכ"ע גם בשפחה מביא על כל גוף וגוף קרבן לבד.

והנה ד' דברים מחלקין לחיוב חטאת [וסימנם השיג].

  • (א) העלם. שכשחטא בשוגג, ואח"כ נודע לו שחטא, וחזר ונעלם ממנו שזה חטא, וחזר וחטא, חייב על כל העלם והעלם קרבן לבד.
  • (ב) שמות. ר"ל שמות איסור נפרדים, שאם אכל חלב, ודם, ופגול, ונותר, אפילו אכלן כולן בהעלם א', חייב על כל שם ושם של איסור קרבן לבד. ואפילו לא היה רק פעולה אחת, כגון ששחט בהמת קדשים בשבת, בחוץ, לע"ז, אף שבכה"ג הרי לא עשה רק פעולה א', אפ"ה חייב ג' חטאת. וכ"כ בבעל חשה שיש עליה ז' או ח' שמות ערוה, אף שלא בעלה רק בעילה א', אפ"ה חייב על כל שם ערוה שבה חטאת לבד. וכ"כ באכילות, באכל חלב, שהוא נותר, וביו"כ, והאדם היה טמא, חייב ד' חטאות. אמנם כל שהיה החטא בגוף א' ופעולה אחת, אין השמות מחלקין לעניין קרבן או מלקות או מיתה רק בחלו זה על זה באיסור כולל, או מוסיף, או בת אחת. [כולל היינו כשהאיסור שחל אחרון מרבה בחתיכות הנאסרין. כגון שנשבע שלא יאכל תאנים ותזר ונשבכ. שלא יאכל תאנים וענבים, הרי בשבועה ב' הרבה בחתיכות הנאסרים יותר משבועה ראשונה, לכן כשאכל תאנים חייב ב'. וכ"כ שהיתה נבילה מקודם יו"כ. ואח"כ חל יו"כ ואכלו, הרי מקודם לא היה אסור רק בהנבילה, וכשחל יו"כ נאסר מכל הנאכלים, להכי הו"ל יו"כ איסור כולל. וכ"כ בבעילות, אשת איש שנעשת חמותו, שע"י חמותו נאסר גם בקרובותיה. ודו"ק. אבל מוסיף היינו כשהאיסור השני מרבה בבני אדם הנאסרים. כגון שנשבע ואסר על עצמו תאנה זו, ואח"כ אסרה על עצמו ועל ראובן. או קודש שנעשה נותר, שמתחלה לא היתה אסורה רק על זר. ואח"כ גם על כהן. וכ"כ בבעילות, חמותו ונעשת אשת איש, דמעיקרא לא היתה אסורה רק עליו, וכשנעשת א"א נתוסף בה איסור לכל ישראל, לכן כשבעלה חתנה, חייב ב', וסימנך חרך, ר"ת חתיכות רבות כולל. אמנם בת אחת היינו כשחלו ב' האיסורים בבת אחת, כגון אשת אחיו שהיא א"א, יו"כ ושבת שחלו כאחת ועשה מלאכה ביום ההוא, וכדומה לרוב].
  • (ג) ודיעות ג"כ מחלקות לחטאת. כגון שבעל נדה א' בעילות הרבה בהעלם א', או אכל חלב וחזר ואכל חלב, הכל בהעלם א', ואח"כ נודע לו שחטא במעשה הראשון, וחזר ונודע לו שחטא גם במעשה השני, חייב על כל ידיעה וידיעה קרבן לבד [רמב"ם פ"ו משגגות ה"ט].
  • (ד) גופות מחלקין ג"כ, אבל רק בבעילות. כגון שבעל כמה נדות בהעלם א', חייב על כל גוף וגוף קרבן לבד. ואפילו באשה אחת שבעלה בנדתה, וטבלה לנדתה, וחזרה וראתה נדה וחזר ובעלה, אף שהיה הכל בהעלם א', והכל בגוף א' והכל בשם א', עכ"פ כיון שנטהרה בינתיים, מחשבה כל פעם כגוף אחר. אבל במאכלות אינו כן, שכשאכל ה' זיתי חלב מה' בהמות, אף שהיה כל א' גם ממין תבשיל אחר, אינו חייב רק קרבן א' על ההעלם האחד. וכ"כ בפעולות, ששחט ה' בהמות לע"ז, או ששחטן בשבת, אף שהגופות מחולקין אין חייב רק חטאת א' על כל ההעלם [רמב"ם פ"ג ופ"ו משגגות. ועי' רמל"מ שם, שכ' בשם ריא"ז דבבהמה דינה כאדם שיהיה גופין מחלקין, ועי' בשער המלך [דקט"ו ע"ד] שיש פלוגתא, די"א דדוקא בעילה באדם דחשיב, גופין מחלקין ולא בבהמה, וי"ח. ועי' חולין [דפ"ב ב] ודו"ק].

אמנם לעניין שבת, מלבד העלמות וידיעות שמחלקות לעניין שבת כמו בשאר איסורין [עי' לח"מ פ"ז משגגות הי"ט], יש עוד ב' דברים שמחלקין אצלה לחיוב חטאות [וסימנך מי].

  • (א) מלאכות מחלקות, כגון שחרש, זרע, קצר, וטחן בשבת א', בשגגת מלאכה, שלא ידע שאלו המלאכות אסורות בשבת, אבל ידע שהיום שבת, חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת א'. ואפילו עשה מלאכות אלו בעצמן בהרבה שבתות, כיון שלא היה שם העלם שבת רק העלם מלאכה, לא אמרינן שהימים שבינתיים יהיו כידיעה על כל מלאכה, ויביא חטאת על כל זריעה וזריעה. רק יביא על הזריעות שבכל השבתות רק חטאת א', וכמו כן על כל הטחינות חטאת א' וכו'.
  • (ב) ימים מחלקים, שאם היה שם שגגת שבת, שלא ידע שהיום שבת, אף שלא ידע ג"כ שמלאכות אלו אסורות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אז הימים שבין שבת לשבת הו"ל כידיעה, וחייב חטאת על כל שבת ושבת ששגג בו. ואפילו עשה מלאכות הרבה בכל שבת, עכ"פ כיון שהיה שם גם העלם שבת, אינו חייב על כולן שעשה בכל שבת א', רק חטאת א'. ואפילו בעשה מלאכה א' בשבתות הרבה, כגון שזרע בשבת זה, וחזר וזרע בשבת אחר, אפ"ה כיון שכל שבת ושבת היה העלם אחר, שלא ידע שאז שבת הוא, להכי חייב על כל שבת ושבת קרבן לבד. [ולרמב"ם פ"ז משגגות, דוקא בעשה מלאכות הרבה מעין מלאכה א', כגון אב ותולדתו, חייב על כל שבת ושבת בכה"ג. אבל בעשה רק אותה מלאכה עצמה בשבתות הרבה אף בכה"ג חייב על כל השבתות רק חטאת א'. ועי' רלח"מ שם ה"ח. ועי' מ"ש כקופת הרוכלין בס"ד צד א' ע"ד אות ג' ד"ה אמנם]:

שעשה בה את המזיד כשוגג:    ר"ל בין שהוא מזיד או שוגג, אם רק היא מזידה, שחייבת מלקות אז מביא הוא אשם. אבל אם היא שוגגת, שאז פטורה ממלקות, בין שהוא שוגג או מזיד, פטור גם הוא מאשם, דחיוב דידיה ודידה רק במזיד שלה תלוי:

משנה ה[עריכה]

איזו היא שפחה:    חרופה:

כל שחציה שפחה וחציה בת חורין:    שנתארסה ע"י קדושין לעבד עברי, שמותר בשפחה ומותר בבת חורין. [משא"כ עבד כנעני, אסור בה מצד חצי חירות שבה, וכשנתארסה לו אין בה דין שפחה חרופה]:

והפדה לא נפדתה:    משמע שפדוייה ואינה פדוייה כראוי. לפיכך לא תפסו בה קידושין לחייבה מיתה. אבל בהיתה פדוייה גמורה, דאז כשנתארסה תפסו בה קדושין, להכי אם זנתה, כל מי מהן שהוא מזיד חייב מיתה:

זו היא שפחה ודאית:    ר"ל שפחה חרופה דקאמר קרא, היינו שפחה גמורה, שנתקדשה לעבד עברי. והא דכתיב והפדה לא נפדתה, דברה תורה כלשון בני אדם:

רבי אלעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות:    דמיירי בבת חורין דוקא:

ומה שיור:    נ"ל דר"ל, ומה שייר הכתוב מכל העריות אצל השפחה חרופה שכתב בה הך לישנא דהפדה לא נפדתה, שלא נכתב כן בכל העריות, דמשמע מזה שיהא דינה חלוק משאר עריות:

אין לנו אלא שחציה שפחה וחציה בת חורין:    דהכי מסתבר, שיהא משוייר בה קצת דין שאר עריות, דעי"ז תהיה עכ"פ בת חורין במקצת. ולא כדברי רבי ישמעאל דקאמר דמיירי בשפחה גמורה, וס"ל לראב"ע אף דבכל דוכתי אמרינן דברה תורה כלשון בנ"א, שאני הכא דמדכתיב כי לא חופשה, ל"ל תו והפדה לא נפדתה. ע"כ לאשמעינן דמיירי בנפדת במקצת. אבל לר"ע בכל דוכתי לא אמרינן דברה תורה כלשון בנ"א:

משנה ו[עריכה]

כל העריות אחד גדול ואחד קטן:    ר"ל אם א' גדול וא' קטן, בין האיש או האשה:

הקטן פטור:    והגדול חייב, כשהיה הקטן בר ביאה, דהיינו זכר בן ט' שנים ויום א', והנקיבה בת ג' שנים ויום א':

הישן פטור:    והער חייב:

והמזיד בהכרת:    משא"כ בשפחה חרופה, אם היה א' מהן קטן שניהן פטורים, [ולרמב"ם פ"ט משגגות ופ"ג מביאות, כשהוא קטן בן ט' ויום א'. היא לוקה והוא באשם, וכשיגדל יביאנו]. וכשהיה א' מהן ישן, שניהם פטורים. [ולרמב"ם בהיה הוא ישן, היא חייבת מלקות והוא פטור, דדוקא בהיתה היא ישינה, שניהן פטורים. ועי' רמ"מ ספ"ג מביאות]. וכשהיא שוגגת שניהן פטורים בין שהוא מזיד או שוגג. דכל שהיא אינה במלקות, פטור הוא מקרבן. ובהיתה היא מזידה, בין שהיה הוא שוגג או מזיד, היא לוקה והוא מביא אשם, וכלעיל:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]