תפארת ישראל על כריתות א

משנה כריתות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שלשים ושש כריתות בתורה: שהעובר עליהן במזיד בלי התראה חייב כרת. אבל בהתרו בו, יש מהן נסקלין, ויש שנשרפין, ויש שנחנקין, ויש רק במלקות. מיהו בעבר בשוגג, בכולן חייב חטאת, חוץ מפסח ומילה [ועי' מ"ש בס"ד בסוגר העונשין סוף מסכת סנהדרין]. ונקט תנא מנינא לומר שבעשאן כולן בהעלם א' חייב על כל א' וא':

הבא על האם: אבל אם אמו ואם אביו מד"ס:

ועל הכלה: אשת בנו:

והאשה המביאה את הבהמה עליה: כל הנך דנקט תנא עד הכא, כולן כשהיו במזיד ובהתראה חייבין סקילה:

הבא על אשה ובתה: תרווייהו לחד חשיב להו, מדבחד לאו כתיבי, ואשה היינו חמותו. ויש בכללה אם חמותו ואם חמיו. ובכלל בתה דנקט תנא, נכלל בת אשתו, בת בתה, ובת בנה, בתו, ובת בתו, ובת בנו [ומה"ט נ"ל דנקט תנא אשה ובתה, ולא נקט חמותו ובת חורגתו, משום דיש בכלל אשה ובתה כמה עריות הנ"ל, שאינן נכללין בכלל לשון חמותו ובת חורגתו. מיהו הרמב"ם ריש הלכות שגגות נקט לכולהו בפירוש רק דתנא דנן רק שם הלאו נקט]. ודין כולן כשהיו במזיד והתראה בשריפה, ובלא התראה רק בכרת, ובשוגג בחטאת:

ועל אשת איש: ואם במזיד ובהתראה, בחנק:

הבא על אחותו: אפילו אחותו רק מאביו או רק מאמו:

ועל אשת אחיו: בין אחיו מאביו או מאמו:

ועל אשת אחי אביו: אשת אחי אביו מהאב. אבל אשת אחי אביו מהאם, או אשת אחי אמו, כולהון שניות הן [כרמב"ם פ"א מאישות]:

ועל הנדה: כל המנויין עד הכא, אם במזיד ובהתראה חייב מלקות. מיהו כשילקה נפטר מכרת. ובלא התראה חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת:

המגדף: מברך שם ידוד. וי"א דגם בשם אדר חייב, ובשאר שמות אינו רק לאו. ומגדף אינו חייב רק כשיברך שם בשם. אבל המברך שם הקב"ה בשם ע"ז, רק קנאין פוגעין בו [רמב"ם פ"ב מע"ז]. ולמ"ד מגדף היינו המזמר לע"ז, צ"ל דמיירי בעבודתה בכך, וקמ"ל דאפילו בעבודה בפה חייב. [והקשה אאמ"ו הגזצוק"ל מ"ש מאמירה לעכו"ם דהוא רק שבות. ואת"ל התם אין האמירה גופה העבירה רק גרם עבירה, משא"כ מגדף. עכ"פ מ"ש חוסם בקול ומנהיג בקול מאמירה לעכומ"ז. ותירץ, דעכומ"ז לדעת עצמו עושה, משא"כ בהמה עושה ע"ד האדם]:

והעובד ע"ז: בדרך עבודתה. אבל המזבח, והמקטר, והמנסך, והמשתחוה, אפילו אין דרך לעבדן בכך חייב עליהן:

והנותן מזרעו למולך: שמוסר בנו לכומרי מולך, שיעשו בו נימוסיהם, ואח"כ ישיבוהו לאביו, והאב ישאנו בין ב' מדורות, אבל אינו שורפו [ועמ"ש פ"ז דסנהדרין סי' ס"ו]:

ובעל אוב: וכד מעשהו. מקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס אילך ואילך ולוחש מלות ידועות לפני גולגולת המת שעומד לפניו, ואז השואל שומע תשובת שאלתו כאילו יוצאת מתחת כתף הבעל אוב, או כאלו יוצא מבין פרקי אצבעותיו, כי לדעתם שם יושב אז הרוח של המת [ועי' מ"ש סנהדרין פ"ז סי' ס"ט]. ושייר תנא ידעוני [והוא שמכניס עצם עוף ידוע או חיה ידועה בפיו, ועושה מעשי תעתועים, ויפול בנכפה וידבר עתידות (ועי' שם סי' ע'). ולהכי שייריה תנא, מדהזכירה תורה אוב וידעוני בלאו א', להכי בעשה שניהן בשוגג בהעלם א', אינו חייב רק חטאת א', להכי לא נקט תנא רק שם הלאו כלעיל סי' ה'. [ולרמל"מ פ"ד משגגות, קיי"ל בהא כר"ל לגבי ר' יוחנן, ולהכי לא נקטה מתני' ידיעוני מדאין בו חטאת. משום דעל פי הרוב אין בו מעשה. ואם היה בו מעשה ועשה אותו בהדי מעשה אוב חייב ב' חטאות [ועי' יבמות דל"ז א' תוס' ד"ה הלכתא]:

המחלל את השבת: שעשה אחד מל"ט מלאכות או מתולדותיהן [ועי' רש"י פ"ז דשבת]. וכל הנזכרין עד כאן חוץ מהבעילות, כולן במזיד והתראה בסקילה. ומהשתא מתחיל תנא למנות עד אחר הסך בשמן המשחה, הנך שכולהון במזיד והתראה חייב מלקות ונפטר מכרת, ובלא התראה ובמזיד, חייב כרת. ובשוגג חטאת:

וטמא שאכל את הקדש: אף דגם הבשר טמא, דהרי נטמא הבשר כשלקחו הטמא בידיו לאכלו, עכ"פ הרי טומאת הגוף קדים ואף שנטמא הבשר קודם שנטמא הגוף, עכ"פ הו"ל טומאת הגוף איסור כולל, ואיסור חל על איסור, [כזבחים פי"ג מ"ב. והא דהכפיל תנא מלת טמא לבסוף. תירץ ע"ר א?מ"ו זצוק"ל, דקמ"ל דאפילו נכנס למקדש ואח"כ נטמא במקדש, חייב כששהה כדי עבודה כרפ"ב דשבועות]:

האוכל חלב ודם נותר: בשר קדשים שנתותר אחר זמן אכילתן:

פגול: כשאכל בשר מקדשים, שחישב בא' מד' עבודות שבהן, שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, לאכול או להקריב מהקרבן אחר זמן הראוי, מקרי פגול שחייב עליו כרת. אבל בחישב לאכול או להקריב חוץ למקום הראוי, אע"ג דג"כ נקרא פגול, אפ"ה באכל ממנו פטור מכרת.

השוחט והמעלה בחוץ: ששחט או העלה קרבן חוץ לעזרה:

והעושה מלאכה ביום הכפורים: שאכל או עשה מלאכה ביו"כ:

המפטם את השמן: שריקח שמן כמדה ומשקל הסממנים כמו שעשה אותו משרע"ה במדבר. ודוקא כשעשה אותו כדי שיסוך בו אדם. אבל בעשאו להריח או אפילו להתלמד, אף שמעולם לא נעשה שוב אחר שעשאו משרע"ה [כש"ס ד"ה ב'], אפ"ה פטור:

והמפטם את הקטורת: שרקח יחד י"א סממני קטורת כקטורת שבמקדש, כשיעור הראוי להקטרה. והכא נמי דוקא בעשאו להריח, אבל להתלמד או למסרו לצבור, פטור:

והסך בשמן המשחה: שנעשה רק פעם א' ע"י משה, ומושחין ממנו את הכה"ג בין גבות עיניו תמונת X והוא כי יוונית [עי' מ"ש זבחים פ"י סי' ל"ז]. ולמלך מזרע דוד מושחין במצחו כמין נזר [עי' רמב"ם פ"א מכלי מקדש ה"ט]. ואין מושחין למלך בן מלך, רק כשיש מחלוקת מי ימלוך. וכשסך זר ממנו כזית, או אפילו מלך וכוה"ג שסכו מהשמן שבראשם במקום אחר בגופן כזית, חייב כרת [רמב"ם שם ה"י].

הפסח והמילה במצות עשה: ולהכי אף שכשהזיד ולא עשאן, חייב כרת, אפ"ה אין חטאת בשגגתן:

משנה ב

על אלו: על כל הלא תעשות דתני לעיל:

ועל שגגתם חטאת: ואפילו לא ידע מעולם שזה חטא. כגון תינוק שנשבה בין העכו"ם, לא מחשב אונס [כשבת ס"ח ב' ורמב"ם פ"ג משגגות ה"ו, ודלא כרש"י וכר"ב]. מיהו אינו חייב חטאת עד שיהיה שוגג מתחלה ועד סוף עשייתו. ואפילו ידע שדבר זה אסור בלאו, אבל סבור שפטור מכרת, מחשב שוגג וחייב קרבן. אבל כשידע שחייב כרת על חטאת זה, רק קסבר שפטור מקרבן, שגגת קרבן לאו שגגה היא [רמב"ם שם ה"ב]:

ועל לא הודע שלהן: שלא ידע אם חטא או לא. ודוקא דאיקבע איסורא, שיודע וודאי שיש כאן איסור, רק שאינו יודע אם חטא בו. כגון שהיה לפניו ב' חתיכות, א' וודאי חלב וא' וודאי שומן, ואכל א' מהן בשוגג. או אשתו ואחותו עמו, ובעל אחת מהן. או שעשה מלאכה ביום א', ואינו יודע אם בשבת או בחול עשה [ולתוס' כריתות די"ז ב' ד"ה מדסיפא], דוקא בעשה מלאכה בביה"ש קרוב למ"ש, דאיקבע איסורו כל היום], חייב אשם תלוי. אבל באין שם איסור וודאי כגון שהיה לפניו חתיכה א' שמסופקים בה אם היא חלב או שומן, ואכלה בשוגג פטור מאשם תלוי. וצריך נמי שיהיה חטא שחייב בזדונה כרת, ובשגגתה חטאת קבוע:

אשם תלוי: נקרא כך משום דתולה ומגין עליו מיסורים בעונשי שמים, עד שיוודע לו שבוודאי חטא, ויביא אז חטאת קבוע:

מפני שהוא בעולה ויורד: ר"ל מפני שכשיוודע לו שבוודאי חטא, מביא קרבן עולה ויורד [דהיינו אם הוא עשיר אז הוא עולה בחיובו, שחייב להביא כשבה או שעירה לחטאת. ואם עני הוא, אז יורד בחיובו, שדי לו להביא ב' תורים או ב' בני יונה א' לעולה וא' לחטאת. ואם אין ידו משגת גם לזה, אז די לו להביא עשירית האיפה סולת למנחה, בלי שמן ולבונה, והוא הנקרא מנחת חוטא, וזה ילפינן בג"ש דאין אשם תלוי בא רק כשחייב על הודע שלו חטאת קבוע [כהוריות ד"ח ב'. ואיצטריך הש"ס לטעם זה משום דגם בטומאת מקדש שייך איקבע איסורא, דהרי אינו חייב כרת רק בנכנס בטומאה מפתח עזרת ישראל ולפנים [כמנחות כ"ז ב']. א"כ משכח"ל שפיר שנכנס בטומאה באחד מהעזרות שלפניו, ואינו יודע אם לעזרת ישראל או לעזרת נשים נכנס. וכ"כ מגדף הרי אינו חייב רק בבירך שם המיוחד, וב' שמות לפניו ואינו יודע איזה גידף. וכ"כ בכל אינך דתני במתני' שייך אתחזק איסורא, כגון השוחט והמעלה בחוץ, הרי אינו חייב רק בהעלה בראש המזבח שבחוץ, ודבר הראוי להקריב בפנים [כזבחים ק"ח א' וק"ט א'], א"כ משכח"ל שהיה ב' חתיכות לפניו, וב' גבשושיות לפניו. א' מזבח בנוי, וא' סלע, ואינו יודע איזה חתיכה העלה, או על איזה גבשושית העלה. וכ"כ בע"ז. הרי אינו חייב רק בעבודה שעבודתה בכך, וזה אינו יודע אם פיער עצמו לפעור וזרק אבן למרקוליס, או איפכא. וכן מעביר זרעו למולך, ב' ילדים לפניו, א' בנו וא' שאינו בנו, והעביר א', ואינו יודע איזה העביר. וכן מפטם שמן וקטורת, שאינו חייב בשניהן רק בשעשאן כפי המשקולת האמור בתורה, והיו ב' מיני שמן או קטורת לפניו, וא' מהן חסר, ופיטם א' מהן ואינו יודע איזה. וכ"כ בסך אינו יודע אם בשמן המשחה שעשה משה או בשמן אחר. וכן בבעל אוב, שהיה גלגולת מת לפניו [כסנהדרין ס"ה ב'] ודבר אחר כעין גלגולת ושאל בא' מהן. וכן כולהו שנזכרו במתני' שייך בהן שפיר איקבע איסורא].

שנאמר: בחיוב חטאת:

יצא מגדף שאינו עושה מעשה: ומדפטור על הודע שלו מחטאת, פטור נמי על לא הודע שלו מאשם תלוי:

משנה ג

יש: ומהשתא מפרש תנא כל דיני חטאת. ומתחיל לפרש דיני חטאת שחייב אדם שלא ע"י חטא [ומפ"ב ולהלן מפרש דיני חטאת שבא על חטא]. וקאמר, יש יולדות מביאות חטאת ונאכל, ויש וכו':

המפלת כמין בהמה חיה ועוף: מדנאמר בהן לשון יצירה כבאדם. ואף דבבהמה לא נאמר יצירה. עכ"פ בהמה בכלל חיה שנכתב בה לשון יצירה [כחולין דע"א]:

וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם: שיהיה כל פניו כאדם, חוץ מפה, ואזנים, ואף, ושאר הגוף, שאע"פ שהן כבהמה, וחיה, ועוף, אפ"ה אמו טמאה לידה וחייבת קרבן. וי"א דגם בצד א' מהפנים סגי. וי"א דבזה"ז בכל גוונא טמאה לידה [מ"מ פ"י ה"ט מאסו"ב]. [ואילה"ק, לרבנן מי גרע מסנדל ושליא וכדומה דבכולהו אמו טמאה לידה, וכלקמן, אף שאין בו צורת אדם כלל. י"ל התם וולד היה ונשחת, ואזלינן בתר רובא. אבל הכא הרי קצת תוארו כבהמה לפנינו]:

המפלת סנדל: הוא כעין חתיכת בשר ארוך, וכרוך לפעמים סביב להולד, וגם החתיכה ההיא ולד היה, רק שנתמעך בבטן אמו מדדחקו אחיו, או ע"י שהכה דבר על בטן אמו [רש"י נדה מ"ה א' ורמב"ם פ"י מאסו"ב]. ואע"ג דבל"ז חייבת קרבן וודאי משום ולד האחר שעמו, והרי על כל הולדות שילדה תוך מלאות נפטרת בקרבן א'. י"ל דמיירי שהולד הנולד עמו זכר היה, שאין לו רק ז' ימי טומאה, ומדמספקינן שהוא נקיבה תשב י"ד ימי טומאה. ועוד מייתי כמה נ"מ בש"ס [כנדה כ"ה ב']:

או שליא: הוא כעין כיס מעור, שהולד במעי אמו מונח בתוכו, וכשנולד, הולד קורע אותו כיס ויוצא מבטן אמו, ומיירי הכא שילדה השליא ואין בו ולד:

ושפיר מרוקם: הוא כעין שפופרת מעור שמרוקם ומצוייר בלוחה שבתוכו תמונת אדם. דהיינו שהתמונה ארוכה כגודל עדשה, וב' עיניו בראשו, כעין ב' טיפי זבוב, מרוחקות זו מזו, וב' נקבי חוטמו כב' טיפי זבוב מקורבות זל"ז, ופיו מתוח תחת החוטם כחוט הכער, וחיתוך ידים ורגלים אין לו:

והיוצא מחותך: שחתכוהו אברים אברים והוציאוהו מבטן אמו:

וכן שפחה שהפילה: קמ"ל שפחה, דאף במצוה שאין שוין בה אשה ואיש, אפ"ה כל מצוה שאשה חייבת בה, שפחה ועבד חייבין בה:

משנה ד

המפלת ואין ידוע מה הפילה: אם מין שחייבת עליו קרבן, או מין פטור:

ואחת ממין חובה: מיהו בכה"ג מביאת כל אחת התור או היונה של עולה ומתנת עליו, אם מין חובה ילדתי, הר"ז לחובתי, ואם לאו תהא נדבה, אבל בתור או היונה של החטאת שמביאה כל אחת, לא מצו להתנות, דהרי אין חטאת בא בנדבה. ואפ"ה מביאתו מדאורייתא מספק, ורק מדרבנן אינו נאכל. [ועי' תמורה פ"ז סי' ל"ח. ותמוהים דברי תוס' חדשים כאן, שנתקשה על הר"ב שכתב דלא הוה חולין בעזרה, והקשה מנזיר [דכ"ט] דאמרינן דהוה חולין בעזרה. ולפע"ד פשוט דכוונת הר"ב דרק מדאורייתא לא הוה חולין בעזרה, וכן מפורש שם בש"ס ע"ב]:

אמר רבי יוסי אימתי בזמן שהלכו זו למזרח וזו למערב: רצה לומר שהביאו קניהן והלכו להן, שאינן יכולים להתנות:

מביאות קרבן ונאכל: דאז מביאות חטאת א' בשותפות, ומתנות יחד שאותה שחייבת חטאת מלידתה, תהיה זאת החטאת שלה. דדוקא חטאת או אשם שבאין על חטא לא מהני תנאי [כלקמן ד"ה מ"ה], דכתיב או הודע אליו חטאתו. אבל הנך מצו מייתי ומתנו:

משנה ה

המפלת שפיר: כעין שפופרת:

מלא דם מלא גנינים: ר"ל מלא צבעים וגוונים. וי"א דר"ל מלא תולעים:

המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים: בהנך אף ר"מ דפליג במ"ג מודה, מדבהנך לא כתיב לשון יצירה. ואע"ג דתנן [נדה פ"ג מ"ג] דאם יש עמהן דם, טמאה. היינו דטמאה נדה, אבל לא משום לידה:

המפלת יום ארבעים: דעד שעברו מ' יום מהריונה, אינן רק מים בעלמא, ולא מקרי ולד:

ויוצא דופן: דכתיב אשה כי תזריע וילדה, ר"ל שתלד ממקום שמזרעת:

רבי שמעון מחייב ביוצא דופן: דכתיב ואם נקבה תלד, והול"ל ואם נקבה היא, דכבר כתיב לידה בתחלת הפרשה, אלא לרבות יוצא דופן:

משנה ו

המפלת אור לשמנים ואחד: מיירי שילדה נקבה, שטובלת לאחר י"ד ומותרת לבעלה, אבל אסורה עדיין לכנס למקדש ולאכל קודש עד אחר שהביאו קרבנן ביום ס"ז משטבלה. וזו הפילה בליל שקודם יום הס"ז משטבלה, שהוא ליל שקודם יום הפ"א משילדה. אבל בילדה זכר לא משכח"ל שתפיל תוך מלאות, דהרי בזכר טובלת אחר יום ז' משילדה ומותרת לבעלה ואסורה לכנוס למקדש ולאכל קודש עד אחר יום ל"ג משטבלה, והרי בל"ג יום א"א שתפיל ולד שתתחייב עליו קרבן:

בית שמאי פוטרין מן הקרבן: שחייבת אותו מלידה שנייה. דאף דהפילה לאחר מלאות, עכ"פ מדהיה אז עדיין לילה, והרי אי אפשר שתביא קרבנותיה בלילה, להכי לעניין קרבן כהפילה תוך מלאות דמי, שנפטרת בקרבן א' על כמה וולדות:

מאי שנא אור לשמנים ואחד מיום שמנים ואחר: דכשהפילה ביום פ"א וודאי כ"ע מודו דמייתי עלה קרבן לבד, מדהפילתו לאחר מלאות, והרי בכל דבר חיוב דין הלילה שוה לדין היום שלאחריה:

אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן: זו קושיא אחרת היא שהקשו ב"ה. ור"ל והרי אתם מודים דבראתה דם בלילה שקודם יום פ"א, שטמאה לבעלה, ואין דינו כדם שראתה תוך ימי מלאות, שהוא דם טוהר. א"כ למה לא ישוה הלילה להיום שלאחריו גם לענין קרבן:

ולא לקרבן צבור: עיקר הסברא, היינו דבשלמא שבת מדחזי להקריב בו קרבנות היום, ורק לקרבן שאינו חובת היום לא יקריב, הו"ל כראוי להקריבו אז, אלא שדבר אחר מעכבו מלהקריב, כגון שהוחלה או אין לו מעות, אבל לילה אינו זמן הקרבה כלל ומצ"ע לא חזי אותו עת להקרבה, לפיכך לא דמי כלל למפלת ביום פ"א:

הדמים אינן מוכיחין: ר"ל הקושיא שהקשתם מדם, אם שוה לו לטומאה וכו', ג"כ אינה קושיא:

דמיה טמאין: משום לידה, ולא נחשב לדם טוהר:

ופטורה מן הקרבן: מדהוא תוך מלואת. אלמא דאין טומאת הדם וחיוב הקרבן תלויין זב"ז:

משנה ז

האשה שיש עליה ספק חמשה זיבות: שראתה בג' ימים רצופין, כמה פעמים דם, ומסופקת אם בימי נדה או זיבה ראתה כל פעם:

וספק חמשה לידות: ר"ל או שהפילה כמה פעמים, ומסופקת מה הפילה כל פעם, אם מין חיוב או פטור:

מביאה קרבן אחד: תור או יונה לחטאת, דחטאת בא על ספק:

ואין השאר עליה חובה: ר"ל אינן עליה חובה מצד לידתה, להכי אסורה להביאן, כדי שלא יהיה כחולין בעזרה. ורק חטאת א' שרו לה חכמים שתקריב, כדי להתירה לאכל קדשים ולכנוס למקדש.

חמש לידות ודאות: שילדה כל פעם אחר מלואת של לידה הקודמת:

מעשה שעמדו קינים: ב' תורים או ב' בני יונה:

בירושלים בדינרי זהב: דינר זהב לכל קן. דע"י שנצטרכו להרבה קינין נתיקרו מאד:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: הוא רשב"ג הנהרג בזמן החורבן, והוא אבי אבי אביו של רבי. אבל רשב"ג השני אביו של רבי, לא היה בזמן המקדש [ועיין מ"ש בס"ד בפירושינו ברפ"ב דאבות]:

המעון הזה: ר"ל נשבע אני במקדש הזה שהוא מעונה אלהי קדם:

עד שיהו בדינרין: מלת דנרין ר"ל דנרי כסף. אבל דנרי ר"ל דנרי זהב. שהוא היה חושש שע"י היוקר יתמנעו העניות מלהביא אפילו קן א', ויבואו לאכול קדשים או לכנס למקדש בטומאת הגוף שהוא בכרת. [ונ"ל דמשום דשיוזלו תולה בדעת אחרים, דאולי יתיקרו מטעם אחר, להכי השתמש בלשון זה שאינו שבועה כלל, רק הבטחת דברים [כנדרים ד"י]. וכך מצינו כ"פ שנזהרו מלשבע רק בלשון זה [ככריתות פ"ו מ"ג]. וכן מצינו שנשבעו כמה פעמים בעבודה [כב"ב די"א א' וגיטין נ"ח א']. שג"כ אינה שבועה. וכל זה מדהיו נזהרין מלשבע אפילו באמת]:

ואין השאר עליה חובה: אע"ג שמן התורה חייבות להביא השאר [כש"ס ד"ט ב']. אפ"ה הקיל משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך. שע"י שלא היו נצרכות לכל כך קינין הרבה, הוזלו הקינין, וניצולו מאיסור כרת:

ועמדו קינים בו ביום ברבעתים: כל קן בעד רביע דינר כסף:

בועז

הלכתא גבירתא