עיקר תוי"ט על כריתות ג

משנה כריתות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) כדתנן רפ"י דיבמות. האשה כו' ובאו ואמרו כו' דקי"ל אפי' בחד. גמ':

(ב) (על הברטנורא) דת"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפי' אינו מכחישן ת"ל או הודע אליו מ"מ במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ גמ'. וכ' התוס' דהא דאי מכחישו לא מהימן "העד ע"כ ר"ל דאומר איני יודע דאי אומר בהדי' לא אכלתי פשיטא דפטור דע"א אינו קם אלא לשבועה:

(ג) (על המשנה) לא כו'. צ"ל דמיירי שהעידו שנים בבת אחת דאי בזא"ז הא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שני' כו':

(ד) (על המשנה) פטור. וה"ה אם אמר א"י כמו שפירשנו. תוס':

(ה) (על המשנה) מחייב. וא"ת האיך מחייב והאמר לא אכלתי. ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא לי' בכפר'. אבל האי ניחא לי' בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו. תוס':

(ו) (על המשנה) מה כו'. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי הוה דעתו ואע"ג דלא משוי אינש נפשיה רשיעה כו' אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין לעזרה. ועתוי"ט:

(ב)

(ז) (על המשנה) והזר כו'. ולא היתה לו ידיעה בינתיים דיש ידיעה לחצי שיעור כחכמים סוף פרק י"ב דשבת:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ח' פרק ח' דעירובין ושם פסק הר"ב כהר"מ:

(ט) (על המשנה) ונכנס כו'. פי' ועבד עבודה. אבל בכניסה בלא עבודה לא מחייב וה"פ בת"כ. תוס' כו' ומכל מקום להר"מ יש איסור אף בלא עבודה. ואף מן המזבח ולפנים יש איסור:

(י) (על הברטנורא) לא דק דאין בו אלא חיוב מיתה וכמ"ש בעצמו ספ"ט דסנהדרין:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) כגון שאכל כוליא בחלב'. א"נ דמלייה בתמרי דלא מחייב ביה"כ אלא על ככותבת גמ'. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) פי' בחלב זה דמוקדשי':

(יג) (על הברטנורא) וא"נ מוקדשים דיש בהן לכהנים אינהו נמי כי קא זבו משלחן גבוה קא זכו. ומיהו הכא בחלב דאינו אלא לגבוה:

(יד) (על הברטנורא) דאל"ה אין דרך הוצאה בכך. כדתנן במ"ג פ"י דשבת. אבל כשאוכלו כך ביון דקא מכוין [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא לי' מקום. גמ'. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) וכ' רש"י עירוב כדי נסבה. אלא דהא בהא תליא דלא תקנו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר. ועתוי"ט:

(ה)

(טז) (על הברטנורא) וה"ה אם גירשה כדלק' וחדא מתרתי נסיב:

(יז) (על הברטנורא) והתוס' כ' וא"ת והא ממזרת היא וא"כ היאך אסורה לאחיו משום אשת אח איך חל איסור אשת אח על איסור ממזרות וי"ל דמיירי דאחיו נמי ממזר כו' ועי"ל איסור חמור על איסור קל חל. ותי' בתרא אין נראה מדברי הר"ב וא"כ לפי' קמא ק' קושית התוס'. וי"ל דמיירי שיש כאן אח א' שהוא ממזר שהיתה מותרת לו ועכשיו בשנשאה זה נאסרה על אותו האח משום אשת אח ובמגו נאסר ג"כ על זה. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) כלו' שמת זה ונשאת לאחר וכ"כ הר"מ בהדיא וב"כ הר"ב בהדיא במתני' דלק'. ובחנם נדחקו לפ' כן דהא איסור א"א חייל בב"א עם איסור אשת אחי אביו במו בתו ואחותו וכן לק' באם עבר הזקן פי' הר"מ דאיסור אשת אב ואיסור אשת איש הם שני אסורים הבאים באחד:

(יט) (על הברטנורא) כגון שהיתה לו בת מאשה אחרת ונשאה זה האב חמיו של בעל בתו וכשבא זה על אחות בתו של חתנו. שהי' "לו בת בתו היתה אחות אשתו. רש"י. ועתוי"ט כמה מציאות שיהא חייב יותר והתנא לא חש למתנינהו דממילא משמע כשתעמוד למנין:

(כ) (על הברטנורא) עתוי"ט עוד מציאות אחר ע"ז ומסיק בשם הר"מ. דכל אלו שאסורן משום איסור מוסיף צריך שיהיו האנשים הנאסרים בעולה אבל אם אינם בעולם אין אומרים הואיל אם היו כו':

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(כא) (על הברטנורא) לשון הר"מ ובא אותו הבן על הבת האחרת היא אחותו מאביו. ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו:

(ח)

(כב) (על הברטנורא) והוא ל' עברי כקול הסירים וכן מבור הסירה כמדרש חז"ל:

(כג) (על המשנה) ק"ו. ובפ"ט דחולין מ"ז ילפינן לה מקרא. ועתוי"ט:

(ט)

(כד) (על הברטנורא) ובמ"ב דפי' הר"ב דאין תמחויין מחלקין. אתיא נמי כר"י דהכא דאמר מחלקין לחומרא הוא דאמר אבל התם לקולא לא אמר. גמ'. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) כנהנה. וה"ה דמצי למימר הנהנה כאוכל. משא"כ בנותר. אלא אגב דנקיט מאכל כאוכל קאמר מהנה כנהנה. תוס':

(כו) (על הברטנורא) בהעלם אחד. עיין לקמן בסוף פרק ה' דמעילה ובמ"ש הר"ב שם. ת"ח:

(י)

(כז) (על הברטנורא) ואע"ג דמנדה לא מצי למפשט ליה אלא חדא. רהא בנרה ליכא תולדות. רש"י:

(כח) (על הברטנורא) וק"ל דפסוק זה על העונש נאמר ועדיין אזהרה לא שמענו וכדלקמן בבהמה ורש"י בחומש פי' בפ' לא תקרבו לגלות ערוה. להזהיר הנקבה כזכר. לכך נאמר ל' רבים:

(כט) (על המשנה) הבהמה כו'. שאע"פ שהיא נענשת כדכתיב ואת הבהמה תהרוגו אינה מוזהרת: