משנה כלים יג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יג · משנה ח | >>
מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים, טמא.
ואחת, טהור.
וכולן אחת אחת בפני עצמן, טמאות.
ושל צמר שניטלו שיניו אחת מבינתיים, טהוריד.
נשתייר בו שלש במקום אחד, טמא.
היתה החיצונה אחת מהן, טהור.
ניטלו ממנו שתים ועשאן למלקטת, טמאות.
אחת והתקינה טז לנר או למיתוח, טמאה.
מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו
- וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁתַּיִם,
- טָמֵא;
- וְאַחַת,
- טָהוֹר.
- וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁתַּיִם,
- וְכֻלָּן אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן,
- טְמֵאוֹת.
- וְשֶׁל צֶמְר שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם,
- טָהוֹר.
- נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שָׁלֹשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד,
- טָמֵא.
- הָיְתָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מֵהֶן,
- טָהוֹר.
- נִטְּלוּ מִמֶּנּוּ שְׁתַּיִם וַעֲשָׂאָן לְמַלְקֶטֶת,
- טְמֵאוֹת.
- אַחַת,
- וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִתּוּחַ,
- טְמֵאָה:
מסרק של פשתן שניטלו שיניו -
- ונשתייר בו שתים - טמא.
- אחת - טהור.
- וכולן, אחת אחת בפני עצמן - טמאות.
- ושל צמר -
- שניטלו שיניו אחת מבינתיים - טהור.
- נשתייר בו שלש במקום אחד - טמא.
- היתה החיצונה אחת מהן - טהור.
- ניטלו ממנו שתים, ועשאן למלקטת - טמאות.
- אחת, והתקינה לנר או למיתא - טמאה.
מסרק של פשתן - הוא מברזל תמונתו מפורסם אצל האנשים כולם והם כלל מחטי ברזל נעוצים בעץ.
וכולן אחת אחת - רוצה לומר כל מחט מאלו המחטים ומסרק הצמר הוא גם כן כזה.
ואמרו היתה החיצונה אחת מהן - עניינו מה שאספר לך וזה שאלו המסרקים יש להם בראשיהם מחטים גדולים לפי מה שהן מהגסות והן מכלל שיני המסרק ואמר כי כאשר אלו שלוש השינים שנשארו שנים לבד משיני המסרק וזאת החיצונה היא השלישית הנה המסרק בכללו טהור לפי שלא יאות בו עוד הסריקה.
ועשאן למלקטת - הוא שילקוט בהן השער מהגוף.
והתקינה לנר - להוציא בה את הפתילה ויטיב בה את הנר.
למיתוח' - כבר בארנו עניינו במה שקדם:
מסרק של פשתן. העשוי לסרוק פשתן. שתים טמא דחזי למלאכתו עדיין:
אחת טהור. המסרק אחת בפני עצמה חזיא לכתוב על הפנקס כדאמרינן לעיל:
אחת מבינתים. שמכל שלש הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי:
היתה החיצונה. אחת מהשלש הללו שנשתיירו שלש החיצונות ושן החיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו העשוי לסרוק ראשו הילכך לא מהניא בהדייהו וטהור. ובפ' החולץ (דף מג.) פריך רישא לסיפא דקתני א' מבינתים טהור היו ב' במקום א' טמא והדר תני ג' במקום אחד טמא ג' אין שתים לא ומשני בגוייתא והא בברייתא. של צמר ורחב (צ"ל המסרק) הסדק והוא של עץ ויש לו בית יד באמצע דק ומרחיב מצדו של יד לכאן ולכאן ושנים קבועים בעץ מקיפים ואותם המכוונות כנגד הבית יד סגי בשתים והם גווייתא אבל המשוכות לכאן ולכאן בעי שלש והן ברייתא עוד יש לפרש גווייתא וברייתא דשתי שורות של שינים יש למסרק חיצונה ופנימית והחיצונה עיקר המלאכה תלויה בהן והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול הילכך בחיצונות צריך שלש במקום אחד והפנימית דיה בשתים:
למלקטת. ללקט את השער כמו ששנינו בפרק אלו הן הלוקין (דף כ.) רבי אליעזר אומר אפילו לקטן במלקט וברהיטני חייב:
לנר. לנקר את הנר. ולמיתוח לפרוש בגד ובפרק החולץ (דף מג.) פריך רישא לסיפא דבמסרק של פשתן קתני אחת אחת בפני עצמה טמאות אע"ג דלא התקינה והכא גבי מסרק קתני התקינה אין לא התקינה לא ומשני הא בקתייהו שניטלה עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד אינה צריכה תיקון אחר בלא קתייהו בעיא תיקון ורב פפא משני הא באלימתא והא בקטינתא באלימתא לא בעיא תיקון דדמי לשל סקאין דלעיל דחזיא לכתוב הא בקטינתא בעי תיקון כדתנן לעיל מחט שניטל חרירה או עוקצה טהורה:
מסרק של פשתן - יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן:
ונשתייר בו שתים טמא - אם לא נשתיירו בו אלא שתי שינים בלבד, טמא המסרק, דאכתי חזו למלאכתן:
אחת אחת בפני עצמן טמאות - כל שן ושן בפני עצמה שנטלה מן המסרק, טמאה, דחזיא לכתוב בה בפנקס של שעוה:
ושל צמר - מסרק של צמר:
אחת מבינתיים - שמכל שלש הסמוכות נטלה האמצעית, תו לא חזי:
היתה החיצונה אחת מהן טהור - השן החיצונה של המסרק היא רחבה ואינה ראויה לסרוק בה, כעין החיצונה שבמסרק הראש שלנו. הלכך אם החיצונה אחת מן השלש שנשארו, טהור המסרק, שאינה ראויה לסרוק בה שאין כאן אלא שתי שינים:
ועשאן למלקטת - ללקט בהן את השער טו:
והתקינה לנר - להוציא בה הפתילה ולהיטיב בה את הנר:
ולמיתוח - גרסינן. כלומר למתוח בה שפת הבגד כדרך האורגים [שתוחבים] מחט בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה:
ושל צמר שנטלו שיניו אחת מבינתיים טהור. בגמ' פ"ד דיבמות דף מג פרכינן הא נשתיירו בו ב' במקום א' טמא והדר תני נשתיירו בו ג' טמא ג' אין ב' לא. ומשני הא בגויית' הא בברייתא פירש"י ב' שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצונה עיקר המלאכה והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול. והלכך בחיצונות צריך ג' במקום א' והפנימיות דיין בב':
[*למלקטת. פי' הר"ב ללקט בהן את השער כמו ששנינו בפ' אלו הן הלוקין [דף כ] ר"א אומר אפי' לקטן במלקט וברהיטני חייב. הר"ש]:
אחת והתקינה כו'. הכא בעי תיקון דלא חזיא לכתוב בלא תיקון שאלו המחטים קטנים הם. משא"כ ברישא שאותן המחטים עבים וחזיין לכתוב וא"צ תיקון כך פי' הר"ש [אליבא דרב פפא] אמאי דאמרי' התם בגמ' דיבמות הא בקטינתא הא באלימתא:
(יד) (על המשנה) טהור. ביבמות דף מ"ג פרכינן, הא נשתיירו בו שתים במקום אחד טמא, והדר תני נשתייר בו שלש טמא, שלש אין, שתים לא. ומשני, הא בגוייתא הא בברייתא. פירש"י, שתי שורות שינים יש למסרק של צמר, חיצונית ופנימית, החיצונה עיקר המלאכה, והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול, והלכך בחיצונית צריך שלש במקום אחד, והפנימית דיין בשתים:
(טו) (על הברטנורא) כמו ששנינו במכות דף כ'. רא"א אפילו ליקטן במלקט וברהיטני חייב. הר"ש:
(טז) (על המשנה) והתקינה. הכא בעיא תיקון, דלא חזי לכתוב, שאלו המחטים קטנים הם. משא"כ ברישא שאותן המחטים עבים וחזיין לכתוב ואינן צריכין תיקון. הר"ש:
מסרק של פשתן וכו': ביבמות פ' החולץ אמרי' דמסיימי בה דווקני זו דברי ר"ש ולאו סתמא הוא:
ושל צמר שניטלו שניו אחת מבינתים טהור: בפ' החולץ פריך רישא לסיפא. ומשני הא בגווייתא הא בברייתא פי'. המסרק הוא של עץ ורחב הרבה ובית יד שלו הוא באמצע ואותם אמצעיים שכנגד הבית יד ע"י שנים מהם המלאכה נעשית אבל בברייתא שמכאן ומכאן שלא כנגד בית היד אין המלאכה נעשית בהן בפחות משלשה הר"ש והרא"ש ז"ל:
אחת והתקינה לנר: בהחולץ פריך דבשל פשתן קתני אחת אחת בפני עצמן טמאות בלא תקון והכא בעי תקון ומשני הא בקתייהו הא בלא קתייהו פי' כשניטל עמה חתיכת עץ היא נעשית לו בית יד וא"צ תקון ורב פפא משני הא באלימתא הא בקטינתא פי' גדולות לא בעי תקון דחזו לכתוב בהו דדמיא כל א' מהן לשל סקאים דתנן לעיל דאם ניטל חרירה טמאה מפני שהוא כותב בה הר"ש והרא"ש ז"ל:
או למיתוח: גם פה גריס הרמב"ם ז"ל למיתא והוא מלשון מיתנא כדכחבי' לעיל בפירקין ועיין במ"ש בשם הערוך בפ"ק דערלה דאית דגרסי למיתה למיתוח למיתוי למיתון והכל אחד וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל:
יכין
מסרק של פשתן: הוא לוח של עץ. וקבוע בו שורה אחת שניים של מתכות כעין יתידות ארוכות. ועבות יותר מבמסרק של צמר ובו סורקין פשתן העכל בל"א:
ונשתייר בו שתים טמא: אפי' לא נשאר בכל שטחו רק ב' שיניים. והן עומדות ג"כ רחוקות זמ"ז. אפ"ה מק"ט. דמדאין שערות הפשתן מסובכין כל כך כבצמר. אכתי חזי למלתיה לסריקה:
ואחת: ר"ל אבל אם לא נשאר בכל המסרק רק שן א'.
טהור: אע"ג דכבר שמעינן כן מדיוקא דרישא. אפ"ה קמ"ל דלא תימא דרישא שתים ביחד בעי:
וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות: ר"ל ואם אין מחוברות במסרק. אפשר שגם א' לבד יק"ט. וכגון ביחדו לכתוב עמו בפנקס שעוה [כלעיל סי' מ' מ"א] דמדהן עבות קצת עומדין לכך. וכל שאין מחוסר מעשה יורד לטומאה במחשבה [כפכ"ו מ"ז]. אבל כל עוד שמחוברים לא חזו לכתיבה:
ושל צמר שניטלו שיניו אחת מבינתיים: דמסרק של צמר הוא דף כרביע אמה מרובע של עץ. וקבועות בו כמה שורות של שניים תכופות זא"ז. והשניים דקין כמחטין. ומיירי הכא שבין כל שן לחבירו ניטל א' באופן שבכל שטח השניים שבדף אין ב' שניים סמוכין יחד. רק עומדין בסירוגין א' א':
טהור: דמשום שהצמר שערותיו דקות ומסובכות יותר מפשתן. ומה"ט נמי שני מסרק שלו הן דקות ביותר. לפיכך דוקא ביש בכל שטחו ב' ב' ביחד אכתי חזי למלתיה לסריקה:
נשתייר בו שלש במקום אחד: דבכל שטח דף המסרק יש ג' ג' סמוכות. וא' או ב' חסירים בינתיים וכן בכל שטחו:
טמא: ומרישא משמע דכבר בב' ב' מק"ט. ומשנינן [ביבמות מ"ג א'] הא בגווייתא הא בברייתא. ור"ל דשיניים הפנימיים שא"צ כל כך לסריקה. להכי סגי בשנשארו מהן ב' ב'. ויש אומרים איפכא:
היתה החיצונה אחת מהן: השן החיצון שבקצה כל שורה. רחב הוא ואינו ראוי לסריקה והיה השן הזה אחד מהג' הסמוכין [מכאן מוכח כי"א לעיל ע"ד]:
ניטלו ממנו: מהמסרק:
שתים ועשאן למלקטת: להשתמש בב' השניים המחוברין יחד. כבצבת קטן ללקט בה דברים קטנים ודקין. ומיירי שעשה בה מעשה לשם כך:
והתקינה לנר: שעקמו קצת בראשו כדי להוציא עמה פתילה שדולק בנר. ומדא"צ רק מעשה מעט. קאמר לשון התקינו:
או למיתוח: דהיינו להרחיב עמה הבגדים שלא יתקמטו אחר הכביסה [כלעיל סי' ל"ט]:
טמאה: מיהו רק הכא שהשניים דקין ולא חזו להנך תשמישין. להכי אמק"ט אם לא יתקנם לכך. אבל במחט סקין לעיל [מ"ה]. או שן יחידי של מסרק פשתן לעיל במשנתינו. מדהוא עב לפיכך כל שאינו קבוע בהמסרק. סתמא לכתיבה קיימא. להכי ביחוד לחוד סגי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת