תפארת ישראל על כלים יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

והפגיון:    סכין פיפיות דאלך בל"א:

מגל יד:    האנדזיכעל שקוצרין בו תבואה. ופיו חלק:

ומגל קציר:    זענזע בל"א שקוצרין בו תבואה. ופיו מלא פגימות כמגירה:

והשחור:    תער שמשיר בו השער:

וזוג של ספרים:    מספרים לגלח בו השער והוא מחובר מב' סכינים. ולכן נקרא זוג:

הרי אלו טמאין:    דכל כלים הנ"ל כשנחלקו לב' כל חלק וחלק חזי למלאכת הכלי בתחלה. אף שרק מדוחק חזי קצת. ולהכי אם טמאין הן לא נטהרו בשבירתן. ובטהורין עדיין מק"ט להבא:

רבי יוסי אומר הסמוך ליד:    אותו חלק שנשאר בו מקום האחיזה:

טהור:    דאותו חלק לא חזי לתשמישו. מדירא שיחתוך בידו כשיאחזנו. ולת"ק יכול לכרוך דבר עפ"י החידוד במקום שיאחזנו:

מספרת:    הוא כמין סכין כפוף כל כך עד שיכול להגיע חדודו של כל חלק שבו נגד חדודו של חלק האחר. ועי"ז אפשר לחתוך דבר שבין ב' חדודים לשנים. ככל הנחתך במספרים. ומצוי אצלינו ג"כ כלי כזה לגזוז צמר הכבשים:

רבי יהודה מטמא:    מדהן השתא כב' סכינים. וכ"א ראוי לתשמיש:

וחכמים מטהרין:    דמספרת כזו בל"ז אינה חדה כל כך. רק אעפ"כ כשהיא שלימה חותכת ע"י ההידוק של חידודי ב' החלקים שדוחקים זע"ז. ובנחלקה לא חזי כל א' לחתוך רק ע"י דחק מאד:

משנה ב[עריכה]

קולינריפון:    הוא כלי שראשו א' עוקץ חד לתחוב בו האודים ולהפכן. וראשו הב' רחב ככף לגרוף בו האפר:

מכחול:    הוא כלי קטן שראשו א' מחודד ליקח עמו מעט כחול למשחו על עפעף העין. וקצה הב' יש בו כעין כף קטן לנקות בו את האוזן. וכ"כ מכתב קצהו א' מחודד לחקוק עמו אותיות על דפי פנקס שנטוחין בשעוה. כי בכך היו מורגלים בזמן המשנה וקצהו הב' רחב. כדי למחוק בו החקיקות הנ"ל. וכ"כ זוהמא ליסטרן. ראשו א' חד לתחוב בו ולהעלות חתיכת בשר מהקדירה. וצד הב' עשוי ככף לסלק עמו הזוהמא שצף למעלה בקדירה:

וכן השן של מעדר:    ג"כ ראשו א' חד לחפור בו. והב' גס ועב לכתוש בו הצרורות:

שיעור כולן כדי לעשות מלאכתן:    ר"ל הא דאמרן שכשנחלקו. טמא כל חלק היינו דוקא בשנשאר בקתא שלו שיעור כדי לאחזו ולעשות בו מלאכתו שבתחלה עדיין:

משנה ג[עריכה]

חרחור:    הוא מעדר. שפאטען בל"א שחופרין עמו בקרקע:

שנפגם:    שניטל קצת מחידודו ונעשה בו פגימה:

עד שינטל רובו:    ר"ל עד שנתקלקל רוב אורך החידוד של החרחר ע"י שבירה:

נשבר מקופו:    הוא האוזן שבחרחר שתוחבין בו הקתא:

טהור:    אף דגם השתא אחר שנשבר מקופו עדיין חזי לאחוז הברזל בלי הקתא. ולחפור בו ע"י דוחק אפ"ה טהור. וכן מקופו של קורדם לקמן במשנה. מיירי שראוי קצת גם השתא למלאכתו. דאל"כ מה קמ"ל:

קורדום:    צדו אחד רחב לבקע עצים. וצדו א' מחודד להכות עמו נקבים בבול עץ. וחלק זה נקרא עושפו:

משנה ד[עריכה]

מגריפה:    הוא כעין מקל של ברזל. וראשו א' עב כדי לכתוש עמו הגחלים הגדולות ביותר. וגם לכבוש בו האפר להשוותו ברצפה. ובקצהו השני יש כמין כף לגרוף בו האפר מהתנור:

טמאה מפני שהיא כקורנס:    דהחלק מהקתא שנשאר עדיין יכול להשתמש בו כקורנס לכתוש הגחלים וכדאמרן. וצ"ל דגם כשהיתה המגריפה שלימה היה משתמש בה לפעמים כקורנס. דאל"כ הרי פנים חדשות בא לכאן. ונתבטל טומאה שלה שבתחלה. והיה צריך יחוד לתשמיש זה החדש שוב מתחלה [כפ"כ מ"ד]. ואי"ל דהכא בכלי מתכות שאני. דהרי אילו היה טמא. אפי' התיכו אח"כ לגמרי. ועשה ממנו כלי גם בתמונה אחרת מהראשונה. אפ"ה לא נתבטל עניינה הראשון ממנה. וחוזרת לטוי"ש [כרפי"א] א"כ כ"ש הכא שנשארת בתמונתה כבתחלה. שחוזרת לטוי"ש כשנשאר הקורנס. א"כ מטמא נמי להבא משום הך קורנס שנשאר. ליתא. דדוקא בחזרה ותקנה בשום מעשה שפיר יש לגזור שיעשה כן כדי שלא להמתין על מי חטאת. אבל כל עוד שלא תיקן שבירתו. נשאר הכלי בטהרתו. אע"ג שעדיין חזי לתשמיש אחר. אע"כ דמיירי דגם מתחלה היה משתמש בו כקורנס:

וחכמים מטהרין:    נ"ל דתרווייהו לשיטתייהו [ספי"ט] דלרבנן ס"ל דמדמבטל העיקר דהיינו כפה. בטל הטפילה דהיינו הקורנס:

מגירה:    זאֶגע לנסור עצים:

שניטלו שיניה אחת מבינתיים:    שאין בכל המשך ארכה ב' שניים יחד. רק עומדין א' א' ואמצעי חסר:

נשתייר בה מלא הסיט במקום אחד:    שנשאר בה שניים רצופין כולן בשורה אחת. כמלוא רוחב שבין אצבע לאמה. והוא כרוחב ארבעה גודלין:

המעצד:    האבעל שהחרש מחליק עמה פני הקרשים:

והאזמל:    סכין קטן חד מאד. שנצרך לכל דבר שרוצין לחתכו מכוון וביושר כגון למול או לחתוך עור לרצועות [כלקמן ככ"ו מ"ט]:

והמפסלית:    שטעם אייזין או מייסעל בל"א שמחודד ראשו הרחב. ומקיש עליו בקורנס. ומפסל נקב מרובע:

והמקדח:    באהר בל"א שרוצעין בו נקב עגול:

טמאים:    אע"ג דכל הנך צריכין חידוד רב. אפ"ה בדוחק משתמש בהם גם כך:

ניטל חיסומן:    שניטל כל להב חידודן שנעשה מברזל קשה. שטאהל בל"א:

טמאים:    טמאים גרסינן. דאי טהורין. איך שייך לסיים אבתריה חוץ ממקדח שנשבר. הרי חלק העליון של המקדח לא חזי למידי. מדאין לו עוקץ. אע"כ דטמאין גרסינן. דבכולן חוץ ממקדח. כשנחלקו נשאר חידוד עדיין בכל חלק וחלק. ואע"ג דכבר שמעינן כן במשנה א'. קמ"ל הכא דאפי' בכלים קטנים רגיל להשתמש בב' חלקים. א"נ משום דהכא גם ר' יוסי מודה דמדהם כלים קטנים שנאותים רק לחתוך דברים דקים. וא"צ להחזיק הסכין כ"כ בכח בשעת חתיכתו לפיכך גם אותו חלק שאין בו קתא ראוי להשתמש בו:

והרוקני:    הוא העץ של ההאבעל ואין לו ב"ק להניח הברזל המחודד בתוכו. רק תחוב בהנקב המפולש שבאמצעית העץ:

בפני עצמה:    ר"ל אם הסירו הברזל מתוכו:

טהורה:    דכשנחלקו אין שום חלק שבו חזי לכלום. דכשינטל הבית אחיזה של עץ מראש המקדח שוב אינו יכול לסבב המקדח לעשות עמו נקב. וכ"כ הרונקי כשהוציא הברזל מהעץ שתחוב שם לא חזי זה וזה לשום תשמיש. ורק כשמחוברין יחד הברזל והעץ במקדח ורונקי אז גם חלק העץ שבזה ושבזה דינו ככ"מ מדהו"ל עץ המשמש למתכות [וכמ"ו]:

משנה ה[עריכה]

מחט שניטל חרירה:    חור שבראשה שמכניסין בתוכו חוט לתפור עמו:

אם התקינה למיתוח:    שעשה בה קצת מעשה לשתהיה ראויה לכובס למתח בה בגדים שיכבס שלא יתקמטו ויתכווצו בכביסה. לכן מותחין הבגד על דף רחב. ותוחבין בשפתות הבגד מחטין כאלו:

של סקיין:    היא מחט גדולה שתופרין בה שקין:

מפני שהוא כותב בה:    ר"ל גם כשהיא שלימה כותב וחוקק עמה בפנקס שדפיו מחופין בשעוה. דמדהיא גדולה ועבה קצת. יכול שפיר לאחזה בין אצבעותיו ולכתוב עמה. ומדהיא עבה חקיקותיה ניכרין. לפיכך גם יחוד לכתיבה א"צ. ולא אמרינן בכה"ג דמדבטל העיקר בטל הטפילה [כלעיל כ"ד] דודאי קים להו לרבנן שגם הכתיבה היה עיקר:

ניטל עוקצה טהורה:    דחרירה לא חזי לכתיבה:

של מיתוח:    ר"ל מחט שמיוחד למיתוח הכובס. ויש בה ג"כ עוקץ וחור לתפור בה ג"כ:

בין כך ובין כך טמאה:    ר"ל בין שהתקינה או לא התקינה למתוח אחר שניטל חרירה ועוקצה. אפ"ה מק"ט. מדאכתי לא נתבטל עיקר תשמיש שהיתה מיוחדת לה בתחלה:

אם מעכבת את התפירה:    שהרושם החלודה יהיה ניכר בהתפר שיתפר:

צינורא:    הוא כעין מחט עקומה כצבת וכמו האאר נאדלען של נשים ועשוי למתוח בה פתילה שבנר:

שפשטה:    פשט והשוה עקמימותה:

כפפה חזרה לטומאתה:    שחוזרת לטוי"ש. ומקבלת גם טומאה להבא:

משנה ו[עריכה]

עץ המשמש את המתכת טמא:    ר"ל מק"ט ככ"מ כל זמן שמחובר עמו [כלעיל פי"ב מ"ב] אף שהוא פשוטי כלי עץ:

כיצד:    שואל כיצד. מדרצה לאשמעינן דאפי' המתכת מעט. אפ"ה מקרי עץ המשמש למתכת:

פותחת של עץ והפין שלה של מתכת:    ר"ל אע"ג שכל בית האחיזה של המפתח הוא רוב הכלי והוא של עץ. והחפין שלו. דהיינו החלק הקטן של המפתח שבו קבועים השניים לפתוח המסגר. הוא לבד של מתכות:

טמאה:    ר"ל אפי' אין בהמפתח רק פין א' של מתכות. והוא חלק הקטן שבהמפתח. אפ"ה כולו מק"ט. כמתכות. אפי' נגע טומאה במקום העץ. והוא פשוטי כ"ע. עכ"פ הפין שפותחין בו הוא העיקר שבהמפתח. והרי הוא ממתכת:

טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג:    קאראלל. והוא צמח הים. ודינו כעץ [ולפיכך אם עשה ממנו ב"ק מק"ט. ואינו נכלל במה שאמרו כל הגדול בים טהור [כפי"ז מי"ג] דהיינו רק בבע"ח שגדלים שם בהמים. אבל לא במה שמחובר שם בארץ בקרקיעות הים. דהרי אין גידולו מהמים רק מהארץ. וכי מפני שמכוסה במים יתבטל ממנו קיבול טומאה. תדע דהרי גם כלי שנעשה מטיט או מתכת שגדל שם בים. דפשוט דמק"ט כלי שנעשה מהם. אולם אאמ"ו ע"ר זצוק"ל כ' בפשיטות שגם אלמוג נחשב גדולי ים. וצ"ל דס"ל דלא דמי לטיט ומתכות שבים דגוף הארץ הם. ולא גדולי ים. וזה דלא כתוס' שבת (ד' נ"ב) ד"ה היא]:

טמאה:    דהטבעת הוא העיקר ומק"ט [בפי"א מ"ח]:

טהורה:    דאע"ג שיש ב"ק בהאלמוג להישיב שם חותם המתכות. עכ"פ מדעשוי למלאותו ל"ש ב"ק:

השן שבטס שבפותחת:    פותחת הוא המסגר הקבוע בדלת. ומדהוא רחב נקרא מה"ט טס שבפותחת. ויש בפנימיותו בריח ובו בולט שן. שכשרוצים לפתוח המסגר. תוחבין המפתח בחור שבהטס. ודוחין עם החפין שבראש המפתח. את השן שבבריח הקבוע בהטס. ומריצין אותו לאחור ועי"ז נפתח המסגר שבהדלת:

ושבמפתח:    הוא השן שקבוע בהחפין שבהמפתח. שבו דוחין את הבריח שבמסגר לאחור:

טמאה בפני עצמה:    דאפי' ניטל הבריח ושן שבו עמו מעל הטס. אפ"ה מק"ט. מדחזי לקבעו בהדלת עצמה. ולסגור אותה עם הבריח ההוא. וכ"כ השן שבהמפתח. אפי' לא יהיה לו בית אחיזה רחב בקצהו השני. יכול לתחוב השן בעצמו לתוך החור שבטס המסגר ולפתוח בו. כמו שהיו רגילין לפתוח המסגר עם יתד עקום קצת בראשו [כלעיל פי"ב מ"ה] וכן עושין ג"כ בזמנינו. ומיירי שהמפתח מיוחד לדלת תיבה או מגדל שהן כלים. דאילו לדלת בית. הי"ל מיוחד לתשמישי קרקע ואמק"ט [כרפי"ב]:

משנה ז[עריכה]

הכדומין:    כדום הוא מוט עץ שתוחבין אותו לתוך טבעת גדול שמוקף מכמה ווי ברזל. ועשוי כן להעלות בוויו כלים שנפלו לבאר. והנה כ"ז שהמוט שלם. גם הוא מק"ט. מדהו"ל עץ המשמש את המתכות. רק הכא איירי שנשבר המוט:

הרי אלו טמאין:    הטבעת עם האונקלי שבו מק"ט. דלא דמי למטה שנשברו ב' ארוכות שלה. דאע"ג שיש לה כבר חדשות טהורה [כפי"ט מ"ו]. דהכא שאני דאכתי חזי למילתה. דבקל ימצא מוט אחר לתחוב בו הטבעת. ומה"ט לא דמי לאונקלי דלעיל [פי"ב מ"ב] דאמרינן דאונקלי לבד אמק"ט. דהתם אינו כלי בפ"ע [ע"ש סי' מ'] משא"כ הכא האונקלי הוא עיקר הכלי. והמוט הוא רק יד לו:

המעבר:    הוא כלי העשוי כמזלג להעביר התבן שבגורן ממקום למקום:

והמזרה:    הוא נמי עשוי כמזלג הנ"ל רק ששניו רחבות וארוכות יותר. כדי לזרות בו תבואה. ואין בין שן לשן שבו רק סדק דק. כדי שיפול מתוכו המוץ:

והמגוב:    וגם זה עשוי כמזלג עם שניים עקומות. כדי לתחבו תוך כרי תבואה. ולהוציא משם התבן שנשאר בהתבואה אחר שנזרה. וכולן כלי עץ הן:

ועל כולן אמר ר' יהושע דבר חדוש חדשו סופרים:    דהרי פשוטי כלי עץ הן. והוא עיקר הכלי. ואיך ע"י שן א' ממתכות יחשב כולו כעץ משמש למתכות ויק"ט. וכ"כ כדומין שנשברו. מ"ש מארוכות מטה שנשברו דנטהר. ואם הכא ה"ט דבקל ימצא אחרת. הרי שם כבר מצא אחרת. ואפ"ה פרח טומאה מינה [ועי' טבו"י פ"ד מ"ו מ"ש שם בס"ד]. וא"ת למה לא תמ' נמי בפין א' במ"ו דמ"ש משן א' הכא. תי' אאמ"ו הגזצוק"ל דשן שאני דצריך לסיועת שני [וכפ"ד דזבים מ"ז]:

ואין לי מה אשיב:    ר"ל לא ידעתי מה להשיב למי שישאלני טעם בדבר:

משנה ח[עריכה]

מסרק של פשתן:    הוא לוח של עץ. וקבוע בו שורה אחת שניים של מתכות כעין יתידות ארוכות. ועבות יותר מבמסרק של צמר ובו סורקין פשתן העכל בל"א:

ונשתייר בו שתים טמא:    אפי' לא נשאר בכל שטחו רק ב' שיניים. והן עומדות ג"כ רחוקות זמ"ז. אפ"ה מק"ט. דמדאין שערות הפשתן מסובכין כל כך כבצמר. אכתי חזי למלתיה לסריקה:

ואחת:    ר"ל אבל אם לא נשאר בכל המסרק רק שן א'.

טהור:    אע"ג דכבר שמעינן כן מדיוקא דרישא. אפ"ה קמ"ל דלא תימא דרישא שתים ביחד בעי:

וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות:    ר"ל ואם אין מחוברות במסרק. אפשר שגם א' לבד יק"ט. וכגון ביחדו לכתוב עמו בפנקס שעוה [כלעיל סי' מ' מ"א] דמדהן עבות קצת עומדין לכך. וכל שאין מחוסר מעשה יורד לטומאה במחשבה [כפכ"ו מ"ז]. אבל כל עוד שמחוברים לא חזו לכתיבה:

ושל צמר שניטלו שיניו אחת מבינתיים:    דמסרק של צמר הוא דף כרביע אמה מרובע של עץ. וקבועות בו כמה שורות של שניים תכופות זא"ז. והשניים דקין כמחטין. ומיירי הכא שבין כל שן לחבירו ניטל א' באופן שבכל שטח השניים שבדף אין ב' שניים סמוכין יחד. רק עומדין בסירוגין א' א':

טהור:    דמשום שהצמר שערותיו דקות ומסובכות יותר מפשתן. ומה"ט נמי שני מסרק שלו הן דקות ביותר. לפיכך דוקא ביש בכל שטחו ב' ב' ביחד אכתי חזי למלתיה לסריקה:

נשתייר בו שלש במקום אחד:    דבכל שטח דף המסרק יש ג' ג' סמוכות. וא' או ב' חסירים בינתיים וכן בכל שטחו:

טמא:    ומרישא משמע דכבר בב' ב' מק"ט. ומשנינן [ביבמות מ"ג א'] הא בגווייתא הא בברייתא. ור"ל דשיניים הפנימיים שא"צ כל כך לסריקה. להכי סגי בשנשארו מהן ב' ב'. ויש אומרים איפכא:

היתה החיצונה אחת מהן:    השן החיצון שבקצה כל שורה. רחב הוא ואינו ראוי לסריקה והיה השן הזה אחד מהג' הסמוכין [מכאן מוכח כי"א לעיל ע"ד]:

ניטלו ממנו:    מהמסרק:

שתים ועשאן למלקטת:    להשתמש בב' השניים המחוברין יחד. כבצבת קטן ללקט בה דברים קטנים ודקין. ומיירי שעשה בה מעשה לשם כך:

והתקינה לנר:    שעקמו קצת בראשו כדי להוציא עמה פתילה שדולק בנר. ומדא"צ רק מעשה מעט. קאמר לשון התקינו:

או למיתוח:    דהיינו להרחיב עמה הבגדים שלא יתקמטו אחר הכביסה [כלעיל סי' ל"ט]:

טמאה:    מיהו רק הכא שהשניים דקין ולא חזו להנך תשמישין. להכי אמק"ט אם לא יתקנם לכך. אבל במחט סקין לעיל [מ"ה]. או שן יחידי של מסרק פשתן לעיל במשנתינו. מדהוא עב לפיכך כל שאינו קבוע בהמסרק. סתמא לכתיבה קיימא. להכי ביחוד לחוד סגי:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]