ברטנורא על כלים יג

משנה כלים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הסייף והסכין והפגיון - סכין שיש לו שני, פיות קרוי פגיון:

מגל יד - מגל חלק עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים:

מגל קציר - מלא פגימות ותלמים:

השחור - הם מספריים קטנים שמגלחין בהם. ונקראים שחור לפי שהם משירין את השער, דמשירין ומשחירין חד הוא, והכי אמרינן בפרק משילין פירות [ביצה לה] מאן דתני משחילין לא משתבש. ויש מפרשים, השחור, תער :

והזוג של ספרים - מספריים גדולים מן השחור:

שנחלקו - שהן של חוליות ומפרקים אותן זה מזה. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר , ומפרקין אותו:

הסמוך ליד - חזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש, ירא שמא יחתוך ידו. ואין הלכה כר' יוסי:

מספורת שנחלקה - הם מספריים של נשים , וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:

וחכמים מטהרין - כיון שנשברה. והלכה כחכמים:

(ב)

קוליגריפון - כלי שבראשו האחד כמין שינים שתוחבין בפת או בבשר ומוציאין אותו מן התנור, ובראשו האחר גורפין בו גחלים ואפר מן התנור:

ניטלה כפה - הצד הרחב העשוי ככף שגורפין בו האפר:

טמאה - מפני הראש השני שיש בו השינים שראויין לתשמישן:

מכחול - ראשו אחד חד כעין זכרות לכחול בו את העין, וראשו האחר רחב לנקות בו את האוזן:

מכתב - ראשו אחד חד כמחט לכתוב על פנקס של שעוה, וראשו האחר עב וחלק למחוק בו הכתב החקוק בשעוה ולהחליקה, כדי שיהא ראוי לחזור ולכתוב בו:

זומלסטרא - ראשו אחד כף עשוי לקבל את הזוהמא מן הקדרה ולהעבירה, וראשו האחר כעין מזלג להעלות הבשר:

וכן השן של מעדר - בראשו אחד הופכים את הקרקע, ובראשו אחר מחברים כלי המחרישה זה עם זה:

שיעור כולן - אם ניטל הראש האחד שצריך שישאר בראש השני כדי שיעור בית אחיזה שיהיה ראוי לעשות מלאכתו:

(ג)

חרחור - כלי עשוי כמין מרה שחופרים בו את הקרקע, וברזל שלו מחודד טפי לחתוך בו השרשים שלא יעכבו את המחרישה:

שינטל רובו - רוב הברזל או רוב חיסומו:

מקופו - חור שמכניס בו הקתא. כמו [ברכות נ"ה] קופא דמחטא:

טהור - דתו לא חזי למלאכה כיון שאין יכול להכניס בו בית יד:

קרדום - מחודד וחותך משני צדדיו. הצד האחד רחב ומשתמשין בו הנגרים וקרוי עשפו, תרגום מחרשתו עשפיה. והצד השני קצר וקרוי בית בקעו לפי שבאותו צד בעלי בתים מבקעים עצים. ובגמרא במסכת ביצה [דף ל"א] קורא לצד הרחב נקבות שלו, ולצד הקצר זכרות שלו:

(ד)

מגריפה - עשויה לגרוף את האפר מן הכירה ומן התנור, וכשהוסרה כפה נשאר הבית יד שלה עשוי כעין קורנס של נפחים, ואין הלכה כר"מ:

מגירה - היא משור בלשון מקרא. סיג"א בלע"ז:

אחת מבינתיים טהורה - אם ניטל מכל בין שתי שינים שן אחת, אי אפשר יותר לגרר בה, הלכך, טהורה דלא חזיא לתשמישה:

נשתייר בה - מן השינים השלימים שיעור הסיט במקום אחד:

טמאה המגירה - דבאותו מלוא הסיט שהוא שלם חזיא לגרר. ושיעור מלוא הסיט, כל מה שאפשר לאדם להרחיב בין אצבע לאמה:

מעצד - כלי ברזל שהחרש מנסר בו הנסרים. דולדור"א בלע"ז:

איזמל - תער קטן שמלין בו את התינוק. תרגום חרבות צורים, איזמלין חריפין:

והמפסלת - ברזל מחודד קבוע בתוך עץ, ומוליכין ומביאין אותו על הלוח ומחליקין אותו. לשון פסל לך:

מקדח - כלי שבו מנקבים הלוחות:

שנפגמו - נתבקעו:

ניטל חיסומן - בפי החרב ובפי הסכין ובפי הקרדום ובחודו של מקדח נותנים ברזל טוב ונחשב, אצאל"ו בלע"ז, וחוסמין פיהן בו כדי שיהא חד לחתוך יפה, וזה קרוי חיסומן:

והרוקני - העץ שהמפסלת קבועה בו קרוי רוקני. ואם ניטל הברזל שפוסל ומחליק ונשאר העץ לבדו בלא הברזל, טהור:

(ה)

חרירה - כמו חורה. החור שמכניסין בו החוט:

עוקצה - הראש החד שמכניסים בבגד כשתופרין. כמו עוקצי תאנים, שהוא החד שבתאנים:

אם התקינה למתוח - דרך האורגים שלוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה:

מחט של סקאים - מחט גדול שתופרים בו השקים העשויים משער עזים, וכיוצא בהן מן הבגדים הגסין:

שהוא כותב בה - בפנקס של שעוה:

של מתוח - אם התקינה למתוח בה שפת הבגד כדרך שהאורגים עושים:

בין כך ובין כך טמאה - שהרי היא ראויה למתוח בלא עוקצה ובלא חרירה:

אם מעכבת את התפירה - שאינו יכול לתפור בה מפני החלודה. ויש מפרשים, דכל זמן שרושם החלודה ניכרת בבגד, היינו עיכוב התפירה וטהורה, דהכי משמע בפרק במה בהמה [דף נ"ב]:

צנורא - מזלג קטן עקום בראשו, ורגילין להפך בו בשר על גבי גחלים. ויש מהן קטנים שמוחטין בהן פתילות ומקנחים בהן נרות. וכשפשטה הוי כמחט שניטל חרירה ועוקצה וטהורה:

(ו)

והפין - שינים של מפתח שבהן פותחים הדלת. וצורת זה המפתח ידוע במלכות מצרים ובכל ארץ ישראל:

אפילו אחת טמאה - ואע"ג דהשינים בפני עצמן בלא פותחת טהורים , קבען בפותחת טמאים, מ"מ השינים חשובים עיקר והפותחת משמשת:

אלמוג - קוראל"י בלע"ז, והוא צומח במצולת ים, ותחילתו רך קודם שיקפאהו האויר, ומפתחים בו חותם. ובמקרא, עצי אלמוגים:

השן שבטס - לא דמי לפין של פותחת , שהשן משמשת בפני עצמה, משא"כ בפין, הלכך טמאה בפני עצמה:

(ז)

הכדומין - עץ גדול ארוך ויוצאים ממנו אונקליות אילך ואילך, ותולין באותן אונקליות צלוחיות של מים באויר כדי לצננן. ורמב"ם פירש, כמין זיר ואונקליות סביבותיו ובו מעלין הכלים שנפלו לבור:

האשקלונין - שנעשים באשקלון:

המעבר והמזרה והמגוג - כלים עשויין לנקות התבואה מן התבן ולהעביר התבן ממקום למקום. המעבר יש לו שינים ודומה ליד של בני אדם, ובו מעבירין התבן ממקום למקום. והמזרה בו זורין החטין בגורן, לפיכך נקרא מזרה, ושיניו מרובות משיני המעבר. והמגוג, שיניו מרובות משיני המזרה, ובו בוררים התבואה אחר שזרו אותה במזרה:

דבר חדש חידשו סופרים - ראויין היו להיות טהורים, דפשוטי כלי עץ נינהו, ומשום שן אחת של מתכת לא נחתא להו טומאה:

ואין לי מה להשיב - מפני מה אמרו כן:

(ח)

מסרק של פשתן - יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן:

ונשתייר בו שתים טמא - אם לא נשתיירו בו אלא שתי שינים בלבד, טמא המסרק, דאכתי חזו למלאכתן:

אחת אחת בפני עצמן טמאות - כל שן ושן בפני עצמה שנטלה מן המסרק, טמאה, דחזיא לכתוב בה בפנקס של שעוה:

ושל צמר - מסרק של צמר:

אחת מבינתיים - שמכל שלש הסמוכות נטלה האמצעית, תו לא חזי:

היתה החיצונה אחת מהן טהור - השן החיצונה של המסרק היא רחבה ואינה ראויה לסרוק בה, כעין החיצונה שבמסרק הראש שלנו. הלכך אם החיצונה אחת מן השלש שנשארו, טהור המסרק, שאינה ראויה לסרוק בה שאין כאן אלא שתי שינים:

ועשאן למלקטת - ללקט בהן את השער :

והתקינה לנר - להוציא בה הפתילה ולהיטיב בה את הנר:

ולמיתוח - גרסינן. כלומר למתוח בה שפת הבגד כדרך האורגים [שתוחבים] מחט בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה: