משנה כלים יג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יג · משנה ה | >>
מחט שניטל חרירה או עוקצה, טהורה.
אם התקינה למתוח, טמאה.
של סקיין שניטל חרירה, טמאה, מפני שהוא כותב בה.
ניטל עוקצה, טהורה.
של מיתוח, בין כך ובין כך טמאה.
מחט שהעלתה חלודה, אם מעכבת את התפירה, טהורה.
ואם לאו, טמאה.
צינורא שפשטה, טהורה.
כפפה, חזרה לטומאתהי.
מַחַט שֶׁנִּטַּל חֲרִירָהּ אוֹ עֻקְצָהּ,
- טְהוֹרָה;
- אִם הִתְקִינָהּ לְמִתּוּחַ,
- טְמֵאָה.
- שֶׁל סַקָּיִין שֶׁנִּטַּל חֲרִירָהּ,
- טְמֵאָה,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא כּוֹתֵב בָּה;
- נִטַּל עֻקְצָהּ,
- טְהוֹרָה.
- טְמֵאָה,
- שֶׁל מִתּוּחַ,
- בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה.
- מַחַט שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלוּדָה,
- אִם מְעַכֶּבֶת אֶת הַתְּפִירָה,
- טְהוֹרָה;
- וְאִם לָאו,
- טְמֵאָה.
- אִם מְעַכֶּבֶת אֶת הַתְּפִירָה,
- צִנּוֹרָא שֶׁפְּשָׁטָהּ,
- טְהוֹרָה;
- כְּפָפָהּ,
- חָזְרָה לְטֻמְאָתָהּ:
מחט -
- שניטל חרירה, או עוקצה - טהורה.
- ואם התקינה למיתא - טמאה.
- ושל סקאין, שניטל חרירה - טמאה, מפני שהוא כותב בה.
- ניטל עוקצה - טהורה.
- של מיתון - בין כך ובין כך, טמאה.
[ז] מחט שהעלתה חלודה -
- אם מעכבת את התפירה - טהורה.
- ואם לאו - טמאה.
- צנירה -
- שפשטה - טהורה.
- כפפה - חזרה לטומאתה.
חרירה - הקצה הנקוב אשר יכנס בו החוט והוא לקוח מלשון חור.
ועוקצה - הקצה הדק אשר ינקבו בו הבגדים.
ועוקץ - הוא קצה כל דבר שיהיה חד ודק.
ומחט של סקאין - הוא מחט גדול יתפרו בו הבגדים הגסים אשר הם משיער העיזים ומה שדומה להן מהבגדים העבים ולאשר ירקמו הבגדים בעת אריגתם במחט יחברו עליו חוטי המשי כמו שיחבר האורג חוט הפשתן על הקנה הדק ויקל להן הכנסת זה המחט בין חוטי האריג בעת הריקום וזה דבר מפורסם לא יצטרך באור וזה המחט יקרא אל מיתון לכפול החוטים עליו מלשון לכתא ומיתנא בגמרת שבת (דף קב.) וירצו בו היות הדבר מחובר בחוט בזה המחט ואם נטל חררה או עוקצה הנה היא טמאה לפי שלא ירצו ממנה לא חררה ולא עוקצה ואמנם הכוונה קנה דק הוא מברזל יחברו עליו החוט ולזה אמר אם התקינה למיתא טמאה רוצה לומר למיתנא כמו שבארנו ואמר מפני שהוא כותב בה רוצה לומר ירשום בה.
מחט שהעלתה חלודה - עלה עליה סיתום עד שלא יוכלו להכניס בה החוט לתפור בה.
וצינורא - ידוע שהיא מעוותת על זאת הצורה וכאשר פשט העוות עד ששב כמו מחט שנטל חררה ועוקצה הנה היא טהורה לפי שהיא לא תכשר אז לשום דבר:
חרירה. הוא החור שמכניסין בו החוט:
עוקצה. הוא הראש שתוחבים בבגד לתופרה מלשון [בכורות לא:] ליעקציה עקוצה או כמו (סנהדרין דף מא.) עוקץ של תאינה הזנב שהוא החידוד ויש מפרש דעוקצה שבו נכנס החוט וחרירה שעושין חורין בבגד ואית דגרסי חדודה מלשון (איוב מא) תחתיו חדודי חרש:
למיתוח. מלשון (ישעיה מ) וימתחם כאהל לשבת האורגים לוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיו ואית דגרסי למיתא למתוח למיתוי למיתון והכל אחד:
ושל סקאים. מחט גדולה שתופרין בו השקים:
שהוא כותב בה. מכאן משמע דחרירה היא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותם מחטים הגדולים:
חלודה. מייל"א בלעז:
אם מעכבת את התפירה. בפ' במה בהמה (דף נב:) אמרינן והוא שרישומה ניכר שרושם של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה וי"מ דאואם לאו טמאה קאי ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה:
צינורא. מזלגותיו [שמות כז] מתרגמינן צינורייתא ואמרינן בפ"ק דיומא (דף יב.): ומהפך בצינורא מזלג שעקום בראשו ומהפכין בו בשר שע"ג הגחלים ויש קטנים כדאמרינן בפ' חומר בקדש (דף כב.) גזירה שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ובפרק בתרא דמנחות (דף קז.) צינורא קטנה של נחושת למאי חזיא אמר אביי שמוחטין בו את הפתילות ומקנחין בה נרות:
חרירה - כמו חורה. החור שמכניסין בו החוט:
עוקצה - הראש החד שמכניסים בבגד כשתופרין. כמו עוקצי תאנים, שהוא החד שבתאנים:
אם התקינה למתוח - דרך האורגים שלוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה:
מחט של סקאים - מחט גדול שתופרים בו השקים העשויים משער עזים, וכיוצא בהן מן הבגדים הגסין:
שהוא כותב בה - בפנקס של שעוה:
של מתוח - אם התקינה למתוח בה שפת הבגד כדרך שהאורגים עושים:
בין כך ובין כך טמאה - שהרי היא ראויה למתוח בלא עוקצה ובלא חרירה:
אם מעכבת את התפירה - שאינו יכול לתפור בה מפני החלודה. ויש מפרשים, דכל זמן שרושם החלודה ניכרת בבגד, היינו עיכוב התפירה וטהורה, דהכי משמע בפרק במה בהמה [דף נ"ב]:
צנורא - מזלג קטן עקום בראשו, ורגילין להפך בו בשר על גבי גחלים. ויש מהן קטנים שמוחטין בהן פתילות ט ומקנחים בהן נרות. וכשפשטה הוי כמחט שניטל חרירה ועוקצה וטהורה:
למתוח. כתב הר"ב דרך הארוגים וכו'. ועיין בלשונו בסוף פרקין. ובמשנה ד' פרק קמא דערלה:
צינורא. פי' הר"ב [*מזלג]. מזלגותיו. מתרגמינן צנורייתא. הר"ש ומ"ש הר"ב ויש מהן קטנות שמוחטין כו'. גמ' בפרק בתרא דמנחות דף קו. ופירש"י שמוחטין בהן פתילות. מפילין ראשי פתילות כשהן שרופין. (א) ובלע"ז ממוק"ר. ומקנחים בהן נרות של מנורה מאפרם שבתוכן:
חזרה לטומאתה. הישנה. הרמב"ם פ"א מהל' כלים [הלכה. יז]:
(ט) (על הברטנורא) מפילין ראשי פתילות כשהן שרופין, ובלע"ז ממוק"ר, ומקנחין בהן נרות של מנורה מאפרן שבתוכן. רש"י:
(י) (על המשנה) לטומאתה. הישנה. הר"מ:
מחט שנטל חרירה או עוקצה וכו': וכתב הר"ש ז"ל אית דגרסי חדידה מלשון תחתיו חדודי חרש ע"כ ופי' בערוך חרירה פי' מחט יש לה שני ראשים ראש אחד לתפירה שמו חרירה שעושה בה חורים בבגד וראש אחד להכניס בה החוט הוא עוקצה כמו עוקץ של אתרוג ויש אומרים אפכא חרירה מקום שמשימין בו החוט מלשון ויקוב חור בדלתו שהוא נקב ע"כ ושני הפירושים הביאם הר"ש ז"ל:
אם התקינה למיתון: כך היא גירסת הרמב"ם ז"ל ופירש שרוקמי הבגדים בעת אריגתם יש להם מחטים שכורכין עליהם חוט משי כמו שכורך הגרדי חוטי פשתן על הקנים הדקים ויהיה נקל להכניס המחטים בין הארוג בעת הריקום ואותן המחטין נקראין של מיתון מחמת כריכת החוטים עליהם מלשון לכתא ומיתנא שהוא דבר הכרוך בחוט ואותו מחט אם ניטל חרירה או עוקצה טמאה לפי שאין צורך בהן ע"כ וכן ג"כ פי' בפי"א דהלכות כלים אבל הר"ש ז"ל גריס מיתוח או מיתה. ועיין במ"ש בפ"ק דערלה בשם הערוך בסימן ד' והביאו הר"ש ז"ל הכא בפירקין וכתבתיו בשמו בסוף פירקי' אלא דבכתיבת יד ליתיה:
שהוא כותב בה: מכאן משמע דחרירה הוא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותן מחטין הגדולים הר"ש ז"ל:
של מיתוח וכו': קשה קצת אמאי לא קתני אם התקינה למיתוח טמאה כדקתני ברישא:
ואם לאו טמאה: י"מ דמאי דקאמר בפ' במה בהמה והוא שרישומה ניכר קאי אהאי סיפא וה"פ ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה הר"ש ז"ל:
צנורא: בהיותה כפופה היא כלי וכמו שפי' ר"ע ז"ל ואית דגרסי צנירה כמו שכתבנו לעיל:
יכין
מחט שניטל חרירה: חור שבראשה שמכניסין בתוכו חוט לתפור עמו:
אם התקינה למיתוח: שעשה בה קצת מעשה לשתהיה ראויה לכובס למתח בה בגדים שיכבס שלא יתקמטו ויתכווצו בכביסה. לכן מותחין הבגד על דף רחב. ותוחבין בשפתות הבגד מחטין כאלו:
של סקיין: היא מחט גדולה שתופרין בה שקין:
מפני שהוא כותב בה: ר"ל גם כשהיא שלימה כותב וחוקק עמה בפנקס שדפיו מחופין בשעוה. דמדהיא גדולה ועבה קצת. יכול שפיר לאחזה בין אצבעותיו ולכתוב עמה. ומדהיא עבה חקיקותיה ניכרין. לפיכך גם יחוד לכתיבה א"צ. ולא אמרינן בכה"ג דמדבטל העיקר בטל הטפילה [כלעיל כ"ד] דודאי קים להו לרבנן שגם הכתיבה היה עיקר:
ניטל עוקצה טהורה: דחרירה לא חזי לכתיבה:
של מיתוח: ר"ל מחט שמיוחד למיתוח הכובס. ויש בה ג"כ עוקץ וחור לתפור בה ג"כ:
בין כך ובין כך טמאה: ר"ל בין שהתקינה או לא התקינה למתוח אחר שניטל חרירה ועוקצה. אפ"ה מק"ט. מדאכתי לא נתבטל עיקר תשמיש שהיתה מיוחדת לה בתחלה:
אם מעכבת את התפירה: שהרושם החלודה יהיה ניכר בהתפר שיתפר:
צינורא: הוא כעין מחט עקומה כצבת וכמו האאר נאדלען של נשים ועשוי למתוח בה פתילה שבנר:
שפשטה: פשט והשוה עקמימותה:
כפפה חזרה לטומאתה: שחוזרת לטוי"ש. ומקבלת גם טומאה להבא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת