תפארת ישראל על כלים יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · יב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

טבעת אדם טמאה:    ר"ל מק"ט וכבר שמעינן כן [פי"א מ"ח] רק מדבעי למתני דטבעת בהמה אמק"ט. תנא נמי דשל אדם מק"ט. ודוקא טבעת שלובשה באצבעו. אבל טבעת שבבגדו. וכגון שבקצה חגורו לחגור בו. אינו רק תשמישי כלים ואמק"ט והיינו דמרבה בסיפא וקאמר ושאר כל הטבעות:

טבעת בהמה וכלים:    טבעת העשוי לצורך בהמה או לצורך הכלי או שעשוי בהכלי לקישוט:

ושאר כל הטבעות:    שעשוי בכלי לתלותו. או שהטבעת עשוי לתלות בו דברים אחרים:

קורת החצים:    הוא כמו קורה קטנה ממתכות. שקובעין אותה באמצע הקשת. והוא המטרה להמורה החצים:

טמאה:    קמ"ל דלא מחשב תשמישי כלים. והרי אין לו שם בפני עצמו. להכי אשמעינן דזה דוקא באינו מחובר לדבר המק"ט [כפי"א סי' מ"ט] אבל הכא מדרגיל להיות הקורה מחובר להקשת שמק"ט ככל כלי מלחמה [כפי"א מ"ח] לפיכך גם כששלף הקורה מהקשת. מק"ט לבדו:

ושל אסירין:    הוא קורת מתכות שיש בו פגימות. להכניס בהפגימות רגלי האסירים:

טהורה:    דמדקבוע הקורה בקרקע הו"ל תשמישי קרקע. ואף שכשרוצה להוליך האסיר ממקום למקום מוציא הקורה ממקום חבורה בקרקע. ומחברה עם האסיר במקום אחר. עכ"פ רוב תשמישה עם הקרקע הוא. ול"מ היה נ"ל דקורת אסירים אינה מחובר כלל בקרקע. רק מחובר לשלשלת שברגלי האסיר. כדי להכביד מרוצתו כשירצה לברוח. ולפ"ז דמי לקורת החצים לעיל דמשמש למתכות. ואפ"ה הכא אמק"ט. מדאינו מחובר ומהודק בהשלשלת. משום דהרי ברוב הזמן שהאסיר בבית הסוהר המוסגר שלא יוכל לברוח. מוציאין הקורה מהשלשלת. להכי לא מחשב מחובר לטמא:

הקולר:    האלז אייזין שמחובר לכותל. ונועלין בתוכו צואר האסור:

טמאה:    דלא מחשב תשמישי קרקע. משום שכשמוליך האסיר ממקום למקום. נשאר הקולר תלוי בצוארו. וכיוצא בקולר [טובו"י פ"ד מ"ה] וכגניבא דנפק בקולר [גיטין ס"ה ב']:

שלשלת שיש בה בית נעילה:    לסגור ב' קצוותיו יחד:

טמאה:    דע"י הבית נעילה מחשב כלי בפ"ע. אבל בלי בית נעילה הו"ל רק תשמישי כלים. והרי אין לו שם בפ"ע [כלקמן פרק יד משנה ג וע"ש]:

העשוי' לכפיתה:    לכפות בה בהמה שלא תרוץ מהר. ועשוי נמי לקשטה בה:

טהורה:    אע"ג דיש בה בית נעילה. עכ"פ תשמישי בהמה אמק"ט:

שלשלת של סיטונות:    סוחרי תבואה שנוסעין מעיר לעיר עם תבואתן למכור. מוליכין עמהן המדה שקבוע בה שלשלת שבה קושרין המדה בקרון שלהם. וכשבאין לעיר מתירין המדה מהקרון. והשלשלת נשארת קבוע בהמדה. ומודדין בה תבואתן:

טמאה:    דמדנשאר השלשלת תמיד מחובר בהמדה כגוף המדה חשוב. טהורה:    דשלשלת של מדות בעלי בתים תמיד נשארת קבוע בכותל. רק דאחר שמדדו. סוגרין המדה בהשלשלת שבכותל. שלא תגנב המדה. לפיכך הו"ל השלשלת תשמישי קרקע [רב"א]. ולהר"ב להכי אמק"ט. מדהו"ל רק תכשיט כלי:

א"ר יוסי אימתי בזמן שהוא מפתח אחד:    ר"ל שהשלשלת אינו רק חוליא א':

אבל אם היו שנים:    שהשלשלת עשוי מב' חוליות. אז אינו לנוי. רק בית יד להמדה. וכל ידות הכלים מק"ט כמותן [כרמב"ם פ"ט ופ"כ מכלים]. ולרב"א הנ"ל דשל בעה"ב ה"ט דאמק"ט. מדנשארת תמיד מחובר לכותל. נ"ל דב' מפתחות דקאמר ר"י. היינו שיש בהשלשלת מסגר א' סמוך לכותל ומסגר אחד סמוך להמדה. ואז לפעמים פותח מסגר זה או זה. ומניח השלשלת לפעמים בהכותל. ולפעמים בהמדה. להכי לא מחשב תשמישי קרקע:

או שקשר חלזון:    הוא ויו עשוי בדמות דג. שעשה אותו בקצה השלשלת. ובויו הזה תלוי השלשלת בכותל. נמצא שאין השלשלת מחובר להכותל בחוזק:

טמאה:    אפי' יש מסגר בהשלשלת בקצה השני שבמדה. אפ"ה מק"ט. דמדאין השלשלת קבוע בכותל מהודק. תו אינו כתשמישי קרקע:

משנה ב[עריכה]

קנה מאזנים של סרוקות:    דעזמער בל"א ששוקלין בו צמר סרוק. והוא פשוטי כלי עץ:

טמא מפני אונקליות:    האקען של מתכות שתלוי בקנה. ואף שגם האונקלי לבדו אמק"ט מדאין לו שם בפ"ע. עכ"פ במחובר עם הקנה ושניהן צריכין לתשמיש שמשתמש בהן. א"צ שם בפ"ע:

אם יש בו אונקליות טמא:    ודוקא כשהאונקלי מתכות קבוע בגוף הדעזמער. אז חשוב כל הדעזמער ככלי מתכות לק"ט. אף שהוא פשוטי כלי עץ. אבל כשהאונקלי רק תלוי בהקנה כאונקלי של סרוקות לעיל. אין גוף הדעזמער בטל לגבי אונקלי. דשאני סרוקות. דאע"ג שהאונקלי רק תלוי. אין רגיל להסירו. משא"כ בעה"ב. לפעמים קושר דבר הנשקל בקצה הקנה. ושוקל בו בלי האונקלי. ולהראב"ד אע"ג שאין האונקלי קבוע בגוף הקנה מק"ט גם בשל בעה"ב. רק קמ"ל דבאין בו אונקלי כלל. כי כן דרך קנה זה של בעה"ב שרגיל לקשור בקצהו עניבת חבל לשקול בו להכי אמק"ט. מדהוא רק פשוטי כלי עץ:

אונקלין של כתפין:    מוט. עץ ארוך שהכתף מניחו בכתיפו. ותולה בו ב' שקין. א' לפניו וא' לאחריו בב' אונקליות ברזל שמחוברות בהמוט בב' קצותיו:

טהורה:    דבטל האונקלי לגבי המוט שהוא עיקר הכלי. והוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט. והו"ל האונקלי כמתכת המשמש לעץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו] וגם כשהאונקלי לבדו ג"כ אמק"ט. מדאין לו שם בפ"ע:

ושל רוכלים:    מוכרי בשמים שיש להם ג"כ מוט כנ"ל שנושאין על הכתף כשהולכין ברחוב למכור בשמים. ובב' קצוות המוט שלהן. יש כמין ב' קערות. להיות א' לפניו וא' לאחריו של הנושא. ובתוך הקערות הללו מניח תבלין שמוכר:

טמאה:    דמדיש להן ב"ק. חשיבי הם עיקר הכלי. ובטל המוט לגבייהו כעץ המשמש למתכות. וגם אונקלות אלה שבקציהן הקערות. גם כשהן בלי המוט מק"ט. דמדיש להן ב"ק. דמה"ט אף שאין להם שם בפ"ע מק"ט [כלעיל פי"א סי' ו']:

ושלאחריו טהורה:    דהב"ק שלאחריו. אינו עשוי במורגל להשתמש בו כלל. רק עשוי כך לשמור שלא ישמט המקל החלק מעל הכתף. או לתכשיט בעלמא כדי להשוות תמונת ב' קצוות המוט:

אונקלי דרגש:    הן ווין של ברזל שיש בארוכות המטה בפנים בשוליו סביב. כדי לתלות בהן המצע של עור ששוכבין עליו:

טמאה:    דכיון דהמטה מק"ט. גם הווין מק"ט. כ"ז שמחוברין בו אף שאין להם שם בפ"ע. מיהו בשאין מחוברין להמטה. נל"פ דאמק"ט. ומטעם הנ"ל:

ושל נקליטין:    הן כעין ב' מוטין. שאינן מחוברין להמטה רק יש לכל מוט מושב רחב למטה. ומעמידין א' סמוך להמטה. באמצע מרגלות המטה. וא' סמוך לאמצע מראשותיו. ויש ויו ברזל בראש כל מוט שבהן תולין הסדין לפרוס ממעל להשוכב בהמטה:

טהורה:    דבטל אונקלי לגבי מוט שהוא פשוטי כלי עץ. וכשאין האונקלי מחובר להמוט. ג"כ אמק"ט. מדאין לו שם בפ"ע:

של שידה:    תיבה קטנה של עץ. ויש בה מחובר ויו ברזל לתלותה בה:

ושל אקון:    הוא ג"כ כמין תיבה קטנה של עץ ויש ויו ברזל בשפתה העליון שקושרין חבל בהויו לשלשלה להים לצוד בה דגים:

טהורה:    דדוקא שידה. שהיא עצמה מק"ט. א"כ האונקלי מחובר לדבר המק"ט. אבל אקין הרי אמק"ט. ונ"ל טעמו מדמחזיק מ"ס. וכמפורש בתוספתא. ולהכי גם האונקלי שבו בטל לגבי' ואמק"ט מדהו"ל מתכות המשמש לעץ [כלקמן פי"ג מ"ו]:

של שלחן טמא:    דשולחן מדמשמש לאדם וכלים ביחד. הרי זה מק"ט [כרמב"ם פ"ד מכלים] ולהכי הויו המחובר בו מק"ט כמוהו. משא"כ מנורת עץ אמק"ט. מדהו"ל פשוטי כלי עץ שמושיבין עליהן הנרות שבתוכן השמן והפתילה. ולהכי גם הויו אמק"ט:

זה הכלל כל המחובר לטמא:    ר"ל לכלי המק"ט:

טמא:    לאו דוקא דהרי שלשלת דלי רק עד ד"ט הוה חיבור [פי"ד מ"ג] וכ"כ מזרון [פי"ט מ"ב ג'] ועוד כמה מילי [פכ"ט] כולן אינן חיבור רק מה שצריך מהן להכלי. אלא ה"ק כל דבר שהוא עצמו אמק"ט כגון קנה מאזנים שאמק"ט מדהוא פשוטי כלי עץ. והוא טפל ומחובר להאונקלי שהוא עיקר הכלי שמק"ט. ושניהן נצרכים להתשמיש. הרי גם הקנה מק"ט כאונקלי עצמו בין להכניס או להוציא טומאה [ערמ"ל רפי"ז מכלים] אבל כל דבר שמק"ט והוא טפל ומחובר לדבר שאמק"ט. כגון אונקלי של נקליטין. דאונקלי עצמו פשוטי כלי מתכות שמק"ט. אבל הוא טפל ומחובר לנקליטין שהן פשוטי כלי עץ שאמק"ט. אז גם אונקלי אמק"ט. וכך נראה שפי' הרמב"ם [פ"ט מכלים הי"א]. [וא"ת א"כ למה לי קרא לכם לרבות ידות להכניס ולהוציא עומאה כחולין (קט"ז) גה בלי ידות כל המחובר לטמא טמא. ודוחק לומר דהיא היא. וכדמשמע לכאורה מרש"י שבת [דנ"ב ב' וע"ש דמ"ח ב' דלא משמע כן ודו"ק]. אלא נ"ל דתרווייהו צריכי דאי מקרא דידות הו"א דוקא בששניהן ממין המק"ט. להכי קמ"ל כללא דכל המחובר. דגם אם הטפל הוא ממין שאמק"ט אפ"ה דינו כמק"ט. ואי מכללא דכל המחובר. סד"א דוקא בשנצרך הטפל לגוף התשמיש. אבל בשא"צ להטפל רק ליד אמק"ט. קמ"ל]:

וכולן אחת אחת בפני עצמן:    דהיינו אם פירשו מהכלי:

טהורות:    מדאין להם שם בפ"ע:

משנה ג[עריכה]

כסוי טני:    ר"ל סל. ובלשון תורה נקרא טנא:

של מתכת:    ר"ל שהכסוי של מתכות. והטני אע"ג שאינו של מתכות הרי יש לו ב"ק ומק"ט [ודלא כמשמע מהר"ב]:

ר"ג מטמא וחכמים מטהרין:    מדאין לה שם בפ"ע. ואע"ג דתנינן [פי"ד מ"ג] דכל הכסויין אמק"ט ולא פליג ר"ג. י"ל דהכא ה"ט דר"ג. מדרגיל הבעה"ב להניח לתוכה גרוטאות. להכי מחשב ככלי ב"ק. ולהכי בכל כה"ג א"צ שם בפ"ע. ולרבנן הך הנחת גרוטאות לתוכו. אינו רק תשמיש ארעי. והו"ל כשאר כסוי כלים שאמק"ט מדאין לו שם בפ"ע:

ושל רופאים טמא:    מדרגיל הרופא לסדר על כסוי זה שבתיבת סממניו שלו הרטיות והסממניות שנצרך להם לאותו החולה שבא אליו. ולפיכך זה הב"ק של הכסוי. תשמיש חשוב הוא. ומחשב ככלי. וכן בדין אונקלי רוכלין לעיל:

הדלת שבמגדל:    מגדל הוא שראנק בל"א. שמחזיק מ"ס ואמק"ט. והכא מיירי שדלת מתכות קבוע בהמגדל:

של בעלי בתים טהורה:    דבטל הדלת לגבי המגדל שאמק"ט. והו"ל כמתכת המשמש את העץ. וגם כשהדלת לבדו ג"כ אמק"ט ככל כלי פשוט מדאין לו שם בפ"ע. דסתם דלת של בית הוא. והמתכון למגדל צריך שיכנהו בשם לווי דלת מגדל:

ושל רופאים טמאה:    מדגם בו רגיל להסיר הדלת מהמגדל ולמרח עליו רטיותיו ולהניח עליו סממניו:

הייתוכין:    הוא צבת שעל ידו לוקחין מעל האש הכלי שמתיך בו מתכות:

טמאים:    כל זה הוא פשיטא. ורק משום סיפא נקט לה:

והפרכין:    הוא ג"כ צבת רק שמחובר בכותל הכירה. ואוחז בה הכלי שמתיך בתוכו המתכות ועשוי צבת זה. כדי לסבב על ידו כלי ההתכה ממעל להמוקד ממקום שנתקרר למקום שחם ביותר או איפכא:

טהורין:    אפי' קודם שקבעו בכותל. מדעכ"פ נעשה להשתמש במחובר לקרקע:

עקרב בית הבד:    אונקלי של ברזל שקבוע בבית הבד לתלות בו כלי בית הבד:

טמאה:    דהרי בית הבד עצמו מק"ט. מדמתטלטל. ולפיכך אף דהאונקלי זה אין לו שם בפ"ע. דהרי אותו של פרומביא נמי נקרא עקרב [כפי"א מ"ה] אפ"ה מדמחובר לכלי המק"ט גם הוא מק"ט. ועוד י"ל דעקרב זה אפי' הוא לבדו נמי מק"ט. דדוקא בכלי תשמישי כל אדם צריך שם בפ"ע. אבל בכלי של בעלי מלאכה. אפי' אין לו שם בפ"ע. דע"י הבעל מלאכה בעצמו יוודע מאיזה כלי מתכוון. וכ"כ הכא כשיאמר הבעל העגלה עקרב. או כשיאמר בעל הבד עקרב. נדע למה מתכוון זה. ולמה נתכוון זה. אפי' יזכירו סתם:

משנה ד[עריכה]

מסמר הגרע:    י"א שהוא לאנצעטטע שהרופא מקיז בו. ופותח עמו בועות. ולא ידענא א"כ מה קמ"ל דמק"ט. ואי לאשמעינן דמשום שהוא כלי מלאכה לאומן. לא מחשב כאין לו שם בפ"ע. הרי גם הא כבר שמעינן בדלת ועקרב במשנה ג'. ואטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזיל. ולפיכך נראה טפי כי"א שהוא מסמר שקבוע בהסדן של נפח. לחתוך עליו ברזל שנתלבן באש. א"כ קמ"ל טובא. דאע"ג דהסדן כבד. ואינו ניזוז ממקומו. רק לפרקים אפ"ה לא מחשב ככלי המחובר לקרקע שאמק"ט. או דנימא דהסדן מדהוא פשוטי כלי עץ אמק"ט. ובין כך או כך הו"ל המסמר כמחובר לכלי שאמק"ט. להכי קמ"ל דאין הדבר כן אלא המסמר הוא עיקר הכלי בפ"ע והסדן טפל לו. ולפ"ז שפיר נקט סמוך לו מסמר אבן השעות דדמי למסמר הסדן. אלא שזה תקוע בעץ. וזה תקוע באבן. ואפ"ה זה טמא וזה טהור:

ושל אבן השעות:    שהאבן קבוע בקרקע. ועליו רשומים מנין שעות היום. ובאמציעתו יש חור שתוחבין שם מסמר ארוך. ורואין לאיזה שעה הרשום באבן צל המסמר נוטה:

טהור:    מדקבוע בחוזק ומהודק בהאבן כדי לכוון השעות יפה. וגם האבן צריך מה"ט להיות מהודק יפה. א"כ הו"ל המסמר כמשמש לקרקע. אבל אי"ל דלהכי אמק"ט. מדהו"ל כברזל המשמש לאבן דנ"ל דלא מחשב משמש רק כשהוא טפל לעיקר הכלי. אבל הכא המסמר והאבן המרושם שניהם עקריים להתשמיש וא"א כלל לזה בלי זה:

רבי צדוק מטמא:    מדמתטלטל לפעמים:

מסמר הגרדי:    הוא מסמר שהאורג מיישר עמו חוטי השתי שמתוחין בכסא האריגה. כשלפעמים הורכבו זע"ז. וכשא"צ לו תוחבו האורג בכותל סמוך למקום ישיבתו. כשאורג כדי שיהא מזומן לידו כשיצטרך לו. אף שברוב פעמים נשאר תחוב בכותל. ואינו מוציאו רק לפרקים. אפ"ה לא מחשב כמחובר לקרקע:

וארון של גרוסות:    הוא תיבה של עץ מחזיק מ"ס שיש לטוחני גריסין לתת לתוכו הגריסין שטחנו. ולפי שהגריסין כבדין עושין דפנותיה עבים ולפיכך כבידה ביותר. ואינה מתטלטלת רק לעתים רחוקים:

וחכמים מטהרין:    דכלי עץ העשוי לנחת הוא. ואפ"ה לר"צ מק"ט מדמתטלטל לפעמים. מיהו הך דינא לא שייכי הכא מידי. דהרי כולה פרקן רק בכלי מתכות קמיירי. ואפ"ה נקט לה משום סיפא:

היתה עגלה שלה:    שמושיבין הארון הנ"ל עליו. ומתטלטל על ידו ממקום למקום:

של מתכת טמאה:    דאף שאין להעגלה ב"ק אפ"ה פשוטי כ"מ הוא ומק"ט. ולא אמרינן דבטל העגלה לגבי ארון שמחזיק מ"ס שאמק"ט. ונהוי כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דזהו רק במשמש להכלי בתשמיש הכלי. כפותחת ופין טבעת וחותם דקאמר התם. אבל הכא שעשוי לטלטל להארון ע"י. תשמיש חשוב בפ"ע הוא ומח"ט ככל עגלה [פי"ד מ"ד]:

משנה ה[עריכה]

מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו:    סתם מסמר אמק"ט מדמיוחד לתקעו בכותל. הי"ל מחובר לקרקע. רק הכא מיירי שעשה בו מעשה שעיקמו בראשו כפי הראוי לפתוח עמו הדלת. ואע"ג דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה [כספכ"ה]. וא"כ למה צריך בתוספתא לאוקמי בעיקמו. י"ל היינו באין חסר מעשה לתשמיש השני [עי' תוס' ב"מ נ"ב ב' ד"ה התקינו]:

טמא:    ולא מחשב כאין לו שם בפ"ע. דכיון דהתקינו להיות כמפתח. תו אין שם מסמר עליו:

העשוי לשמירה:    שמניחו על המפתן לסימן שכשלא ימצאנו כמו שהניחו ידע שנכנס שם אדם בלי ידיעתו. ועי"ז הזיזו ממקומו כשנכנם:

טהור:    אף שעשה בו מעשה שיהא ראוי לסימן. אפ"ה אמק"ט. דבין תשמישו תחלה שהיה לקרקע ובין תשמישו דהשתא. שאינו תשמיש חשוב מדעשאו רק לסימן. זה או זה אינו מחשיבו תשמיש שיק"ט על ידו:

וחכמים מטהרין עד שיצרפנו:    דלפתוח בו חבית צריך שיהיה מחודד ודק בראשו. ולפיכך אם לא יצרפנו במים אחר שיתלבן באש. ישבר בתשמישו. וא"כ כל עוד שלא צרפו. הו"ל גולמי כלי מתכית שאמק"ט. ור"ע לטעמיה [פי"ד מ"א] דכשאין חסר מעשה רבה בגוף הכלי לא מחשב גולמי [ודלא כמשמע מהר"ב]:

מסמר של שלחני:    שתוקעו בכותל להניח עליו תריסין שלו. לספור עליהן מעותיו:

טהור:    מדמחובר לקרקע:

ורבי צדוק מטמא:    לטעמיה אזל דגם הוא מתטלטל לפעמים:

שלשה דברים ר' צדוק מטמא:    נ"ל דלהכי הדר וכלל להו תנא. לאשמעינן דבכולהו ג' חד טעמא אית ליה. מדמתטלטל לפעמים:

משנה ו[עריכה]

ותלוי המגרדות:    הכא לא מיירי בעניבה שבשפת הכלי לתלותה [כפט"ו מ"ד] דבהך דהתם גם ר"ג מודה. אלא הך דהכא היינו מסמר שתוחבין בכותל שבמרחץ לתלות בו המגרדת שמגרדין בו הרוחצים מבלי שיוציאו המסמר. ואע"ג שהמסמר מחובר לקרקע. אפ"ה ר"ג לטעמיה דלעיל [מ"ג]. וה"נ לפעמים מוציאין המסמר ממקום שתחוב ותוחבין אותו במקום אחר בהכותל. וס"ל דמה"ט לא מחשב תשמישי קרקע:

וגולמי כלי מתכות:    דאמק"ט מדלא נגמר מלאכתן. ואפ"ה לר"ג מק"ט מדנגמר הכלי כפי הראוי לתשמישו. אף שהוא גולם משתמש בו לפעמים כך כמו שהוא:

וטבלה:    של חרס עם לזבז [כפ"ב מ"ז] ואע"ג דכשנחלק אין לו לזבז סביב והוא טהור [כפ"ב מ"ג] תירץ רתוי"ט דהתם באין לו לזבז כלל. ואפשר עוד דהתם לכתחילה. אבל הכא בסוף סגי בשנשאר קצת מהלזבז מדעדיין צורת כלי עליו. לא גרע מגיסטרא. וי"א דהכא בטבלא של עץ מיירי:

שנחלקה לשנים:    דוקא לחלקים שוין. דדוקא בתנור שאין לו שטח שוה. לכו"ע ס"ל דא"א לצמצם לחלקו בשוה [כפ"ה מ"ז] אבל הכא בטבלא ששטחה שוה ס"ל לר"ג דאפשר לצמצם לחלקו בשוה. ולהכי לא נתבטל מב' חלקיו שם כלי בכל א' מהן. ולהכי כ"א מהן מק"ט. ולרבנן גם בטבלא אמרינן דא"א לצמצם שלא יהא חלק א' קצת טפי מחבירו. ובכה"ג חלק הקטן הו"ל שבר הכלי ואמק"ט. ולפיכך מדאינו ידוע איזהו הקטן. שניהן אמק"ט. דהרי טומאת טבלא שאין לה ב"ק. רק טומאה מדרבנן היא. והרי ספק דרבנן לקולא [ועי' יבקש דעת סי' מ"ז]:

והקטן טהור:    דהקטן לכ"ע מחשב כשבר הכלי ואמק"ט:

משנה ז[עריכה]

דינר שנפסל:    שפסלתו מלכות או שנפסל ע"י שנשחק ונחסר משקלו הראוי:

והתקינו לתלותו בצואר קטנה:    שעשה בו מעשה. שנקבו או עשה בו אוזן [כתוס' ב"מ נ"ב ב'. וחולין די"ב ב'] ואע"ג דכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה [כלקמן ספכ"ה] היינו באין חסר מלאכה לתשמיש השני וכמש"ל סי' ס"ג [וכן מוכח מלקמן [פכ"ו מ"ז]. ולפ"ז התקינו דרישא בדינר לתלות. היינו דוקא. שעשה בו מעשה. ונקבו. דהרי חסר מלאכה זו. אבל התקינו דסיפא. הוא לאו דוקא. דהרי למשקל אפשר שישתמש גם בלי מלאכה. ולהכי ביחוד לחוד סגי [כספכ"ה]. והרמב"ם [כלים פ"ח ה"ו] כתב סתם כלשון המשנה. וגם שם [ה"י] לא חילק בין חסר מלאכה לתשמיש השני או לא. ורק [שם פכ"ד ה"ו] בעורות למושב כ' חילוק זה. ואפשר דס"ל דרק במושב לא סגי ביחיד מדאומרים לו עמוד ונמ"ל. ועי' לקמן פכ"ב מ"ט ופכ"ז מ"ה. ומיהו נ"ל דעכ"פ בדינר שא"א שתתלנו בצוארה אם לא תנקבו. וכ"כ בכל כלי מתכות שחסר בו מלאכה. גם רמב"ם מודה דאמק"ט ביחוד לחוד. דלא עדיף מגולמי כ"מ]:

טמא:    מק"ט. אבל מטבע אמק"ט. אף דכל פשוטי כ"מ מק"ט. מטבע אינו כלי תשמיש:

וכן סלע:    נקט וכן סלע. מדבעי למנקט בסיפא עד כמה תפסל. ואילו בדינר אפי' ביותר מחציה א"צ לקוץ. מדא"א למטעי בה בחצי דינר דלא עשו חצי דינרין:

והתקינה להיות שוקל בה:    בדינר שהוא דק ואינו רגיל ליחדו למשקל. מדנשפשף מהר נקט לתלותו בצואר בתו. ובסלע לא נקט לתלותו בצואר בתו הקטנה מדחושש להפסד מרובה שתאבדנו או מדהוא עב. א"א לנקבו בקלות:

עד שני דינרין:    היינו חצי סלע. דסלע הוא ד' דינרין:

פחות מכאן יקוץ:    האי פחות מכאן קאי בין אב' דינרין שנשארו. ובין אב' דינרין שנפחתו. דבין שנשאר פחות מב' דינרין ובין שנפחת פחות מב' דינרין יקוץ ויחתכנו. כדי שהמקבלו לא ירמה בו לבני אדם. דבנשאר פחות מב' דינרין ידומה שהוא שקל. ובנפחת פחות מב' דינרין ידומה שהוא סלע שלם. מיהו ודאי דלצדדין קתני. דבפחות צריך לקצצו לגמרי. אבל ביותר הלא סגי בשיקוץ היתר על ב' דינרין וכן נראה מש"ס [ב"מ דנ"ב] דס"ל לרב הונא פחות מכאן יקוץ. יתר מכאן יקוץ. והרי קשה לדבריו. א"כ למה קאמר תנא רק פחות מכאן יקוץ אע"כ דפחות מכאן דמשנה ס"ל לרב הונא דבין אפחיתה ובין אהשארה קאי. והכי קיי"ל [ח"מ רכ"ז סי"ח]. ונ"ל עוד דהא דנקט הך דינא הכא. ה"ט דקמ"ל דבאינו רשאי לקיימה כך אף שהתקינה לבתו ולמשקולת אפ"ה אמק"ט. דמדהתקינה באיסור בטלה דעתו. וגם אפשר שיחזירו. ואמק"ט עד שיעשה בו מעשה רבה שינקבו באמצע. דאז א"א תו שיחזירו [כב"מ דנ"ב ב']:

משנה ח[עריכה]

האולר:    פעדער מעסער שמתקנין עמו הקולמס:

והמטוטלת:    זענקבליי שעל ידו יבדק הבונה אם שוה שטח החומה בראשה:

והמשקלות:    כגון ליטרא וחצי ליטרא וכדומה:

והכורים:    הוא כלי שכותשין עמו הזיתים. ומנערין אותן בו לאחר שנתרככו בזיעת המעטן קודם שיכבשום בבית הבד:

והכנא:    בערוך פי' שהלוח שמסרגלין עמו הסופרים את הניירות כשמשרטטין כדי לכתוב ישר ושוה. נקרא בלשון המשנה כן. ליניאל בל"א. אבל הלוח שמניח עליו הנייר בשעת שירטוט הוא נקרא כנה. ויש אומרים דכן הוא עץ ארוך כמקל לשקול בו. דעזמער בל"א. וכנה הוא כעין מאזנים [ועי' פי' הר"ב לעיל ספ"ז. ומ"ש שם בס"ד]. וכולן מיירי שהן של מתכות וקמ"ל אף שתשמישן קל. ורק לצורך דבר אחר. אפ"ה מחשבו כלי ומקבל טומאה:

וכל גולמי כלי עץ:    היינו שנגמר בית קבול של הכלי. אע"ג שחסר עדיין הרבה לגמר תיקונו [רמב"ם פ"ה מכלים]:

חוץ משל אשכרוע:    דקליפת העץ ההוא עב מאד. ולהכי כל שלא הסיר הקליפה ההיא אינו מקבל טומאה:

רבי יהודה אומר אף גרופית של זית טהורה:    ענפי זית. אם עשה מהן כלי אינו מקבל טומאה:

עד שתשלק:    היינו שיכניסנו באש להוציא השמן שבגוף העץ שבו. וכל הנך דיני כלי עץ לא שייכי הכא בפרקן דמיירי כולו בכלי מתכות. אבל דיני כלי עץ מפורשים מפט"ו עד פי"ח. ורק מדקאמר לעיל מינה דגולמי כלי מתכות לרבנן אינו מקבל טומאה. אף שחסר רק קצת לתיקונו. כגון שאין צריך רק לשוף ולכרכר [כחולין דף כ"ה ע"ב]. והדר תני דאולר וקולמס וכן וכנה דהוה ליה פשוטי כלי מתכות ואפילו הכי מקבל טומאה. להכי כדי שלא תטעה לומר דכל שכן כלי עץ דפשוטין טהורין מכל שכן שיהיו גולמין טהורין. קא משמע לן דטהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ וכו' [כמבואר בחולין שם]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]