משנה טהרות ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ו · משנה א | >>

מקום שהיה רשות היחיד ונעשה רשות הרבים, חזר ונעשה רשות היחיד, כשהוא רשות היחיד, ספיקו טמא.

כשהוא רשות הרבים, ספיקו טהור.

המסוכן ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים, והחזירוהו לרשות היחיד, כשהוא ברשות היחיד, ספיקו טמא.

כשהוא ברשות הרבים, ספיקו טהור.

רבי שמעון אומר, רשות הרבים מפסקת.

נוסח הרמב"ם

מקום שהיה רשות היחיד,

ונעשה רשות הרבים,
וחזר ונעשה רשות היחיד -
כשהוא רשות היחיד - ספקו טמא,
וכשהוא רשות הרבים - ספקו טהור.
המסוכן ברשות היחיד,
והוציאוהו לרשות הרבים,
והחזירוהו לרשות היחיד -
כשהוא ברשות היחיד - ספקו טמא,
וכשהוא ברשות הרבים - ספקו טהור.
רבי שמעון אומר: רשות הרבים מפסקת.

פירוש הרמב"ם

המסוכן - הוא המתעלף, והוא ספק אם הוא חי או שהוא מת בעת שנגע בו.

ואמר רבי שמעון, רשות הרבים מפסקת, כוונתו שזה המתעלף אשר ספקו ברשות היחיד טמא, ואחר הוציאוהו לרשות הרבים אותו אשר נגע בו שם טהור, ואחר הכניסוהו לרשות היחיד פעם שנית הנה אשר נגע בו בזה רשות היחיד טמא, ואשר נגע בו ברשות היחיד הראשונה קודם שיצא לרשות הרבים ישוב טהור. מאחר שאמרנו שאשר נגע בו ברשות הרבים טהור לפי שהוא שם בחזקת חי, הנה מן הראוי שיהיה טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברשות היחיד, כי איך יאמר שהוא עתה ברשות הרבים חי ולפני זה כשהיה ברשות היחיד היה מת זה יהיה שקר. וזהו עניין אמרו "רשות הרבים מפסקת", רוצה לומר יסור משפט הספק הקודם ברשות היחיד. ולשון התוספתא בביאור מאמר רבי שמעון כן הוא "ורבי שמעון מטהר, שהיה רבי שמעון אומר רשות הרבים מפסקת למפרע, שאינו יכול לומר מת היה ברשות היחיד וחי ברשות הרבים".

ואין הלכה כרבי שמעון:

פירוש רבינו שמשון

ונעשה רשות הרבים כגון בקעה דלקמן דבימות הגשמים רשות היחיד ובימות החמה רשות הרבים:

כשהוא רשות היחיד ספיקו טמא. דאפי' ברה״י ראשון מטמינן מספק כלים שהיו עמו דשמא מת משעה שהיה שם ור״ש סבר כיון דרשות הרבים מפסקת טהור שהרי חשבנוהו חי משהוציאו לרשות הרבים כיון דקים לן ברשות הרבים ספיקו טהור: תניא בתוספ' (רפ״ז) המסוכן הנתון בחנות ונכנס לסטיו טהור הוציאוהו מסטיו והחזירוהו לחנות שניה טמא ור״ש מטהר [ג] שהי' ר״ש אומר רשות הרבים מפסקת למפרע (שם איתא שאינו יכול לומר מת וכו'.) שאני אומר מת היה ברשות היחיד והיה ברשות הרבים. פי' חנות רשות היחיד וסטיו רשות הרבים. לחנות שנייה כלומר פעם שנייה ושם מצאוהו שמת. מת היה ברשות היחיד כלומר בפעם שנייה מת. והיה ברשות הרבים כמו וחיה כלומר חי היה כשהיה בסטיו דהוא רשות הרבים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מקום שהיה רשות היחיד ונעשה רשות הרבים - כגון בקעה, דבימות הגשמים רשות היחיד ובימות ההמה רשות הרבים המסוכן. מי שנתעלף ואין ידוע ממנו אם חי אם מת והחזירוהו לרה"י. ושם ראוהו שמת. כשהוא ברה"ר ספיקו טמא. ומטמאינן מספק כל אדם וכלים א שהיו עמו ברה"י שהיה שם בראשונה. ואדם וכלים שהיו עמו ברה"ר לאחר שהוציאוהו מרה"י, טהורין, דספק טומאה ברה"ר הוא, וספיקו טהור:

ר' שמעון אומר רשות הרבים מפסקת - כיון דחשבינן ליה כחי לאחר שהוציאוהו מרה"י לרה"ר, ומטהרינן לכלים ואדם שהיו עמו ברה"ר דשמא חי הוא, איך נחשבהו מת למפרע קודם שיצא מרה"י, על כרחך אין יכולין לטמא מספק אדם וכלים שהיו עמו ברה"י בראשונה, הואיל ורשות הרבים שהוציאוהו שם באחרונה מפסקת שאתה מחשיבו כחי ומטהרת אדם וכלים שהיו עמו שם. ואין הלכה כר"ש:

פירוש תוספות יום טוב

ספקו טמא. ל' הר"ב ומטמאינן מספק כל אדם וכלים וכו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים. דאלת"ה כלים אין בהן דעת לישאל. וכל שאין בו דעת לישאל טהור כדתנן במ"ז פ"ג:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ומיירי כשאדם אוחז בכלים. דאי לא תימא הכי הוו דבר שאין בו דעת לישאל וטהורים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' רעז"ל צ"ל ומטמינן מספק כל אדם וכלים שהיו עמו אפילו ברה"י וכו':

עוד בפירושו ז"ל צ"ל ר"ש אומר ר"ה מפסקת למפרע כיון וכו':

עוד בסוף פירושו ז"ל ומטהר אדם וכלים שהיו עמו שם. אמר המלקט הלכך אין טמא אלא מה שהיה עמו ברה"י אחרון:

תפארת ישראל

יכין

חזר ונעשה רשות היחיד:    שהיה רה"י. ומכרו לבני ר"ה. וחזר ולקחו מהם:

והחזירוהו לרשות היחיד:    ושם ראו שמת:

כשהוא ברשות היחיד:    שכשהחזירוהו ומצאוהו מת ברה"י טמא גם אותו שהיה עמו שם בפעם הראשון קודם שהביאוהו לר"ה. ונ"ל דהא דנקט תנא שהיה מסוכן ברה"י. דוקא קתני. דדוקא בהיה כבר מסוכן ברה"י בפעם הראשון. וכדמפרש הרמב"ם [בפי"ז מאהט"ו] שלא ידעו בו או אם חי או מת. אז מטמא למפרע גם להנוגע או למי שהיה באהל עמו בפעם הראשון. משום שגם בפעם הראשון כבר הורע חזקת חי שלו. הא בלא היה מסוכן שם בפעם הראשון. אינו מטמא רק למי שהיה עמו בפעם שנייה למפרע. אבל מי שהי' עמו בפעם ראשונה טהור גם לת"ק. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי כלל לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת. דאע"ג שלא היה מסוכן. כיון שלא ראוהו חי מבערב. מטמא למפרע. התם שאני שהיה נשאר במקומו. משא"כ הכא שטלטלוהו ביני ביני. אע"ג שהחזירוהו לאותו מקום. הו"ל כהחזקת טומאה ממקום למקום [ולפ"ז נראה לכאורה במה דפסק רבינו מהר"מ לובלין [כרמג"א א"ח תמ"ז סקט"ז] בנטל מאכל מחבית. ומצא חמץ במקום השני. על המאכל שנטל. דהמאכל שבחבית מותר. מדאין מחזיקין איסור ממקום למקום. לומר שנפל החמץ על המאכל שנטל. כבר קודם שנטלו. וע"ש. והכי ס"ד דבחזר והניח המאכל שנטל. לתוך החבית שלקחו משם. ומיד שהחזירו מצא עליו חמץ. דנימא דגם המאכל שבחבית אסור. מדהוא שוב באותו מקום שהיה בתחלה. נחזיק שכבר קודם שנטלו מהחבית נפל החמץ עליו. הא בורכא. דא"כ מסוכן דנקט תנא בכדי נקטה. ואי לאשמעינן רבותא דאפ"ה בר"ה טהור. הול"ל ונסתכן בר"ה. אע"כ כדאמרן. ועיין לעיל פ"ד בבית הספק אות י"ד שהראב"ד לא ס"ל כן]:

כשהוא ברה"ר:    ר"ל אבל אותו שנגע בו בר"ה. אע"ג שכבר היה מסוכן שם. וכ"ש ברישא בכה"ג. כגון שהיה מסוכן במקום שהוא רה"י. ונעשה ר"ה. וחזר ונעשה רה"י. ומצאוהו אח"כ שם מת. הרי כל מה שהיה עמו בשעה שהיה רה"י תחלה וסוף טמאים אבל מה שהיה עמו בשעה שהיה ר"ה טהור. ודוקא אם בשעה שהיה המקום ההוא ר"ה. לא היה מונח באותו מקום ממש שהיה מונח שם כשהיה אותו מקום רה"י בתחלה. רק במקום אחר ורק שכשחזר ונתהוה אותו מקום רה"י חזרו והניחוהו באותו מקום ממש שהיה מונח שם בתחלה כשהיה המקום רה"י תחלה. אבל אם מתחלה ועד סוף. בכל חלות ג' השמות על אותו מקום. תמיד היה נשאר מונח במקום א'. אז גם מה שהיה עמו בשעה שהיה המקום ר"ה טמא. דהרי אפילו היה המקום ר"ה מתחלה ועד סוף. עכ"פ כיון שנשאר הגוף מונח במקום א'. מחזיקין טומאה מזמן לזמן גם בר"ה [וכפ"ה מ"ז]. ונ"ל עוד דמה"ט אם מתחלה כשהיה אותו מקום רה"י הי' מונח במקום א'. וכשנתהוה ר"ה הניחוהו במקום אחר וחזר אותו מקום ונתהוה רה"י אז הדין בהיפוך. דכל שהיה עמו בר"ה טמא מדמצאוהו מת באותו מקום ממש שהיה מונח שם כשהי' ר"ה ומה שהיה עמו בשעה שהיה רה"י בתחלה, טהור. מדלא הי' מונח אז במקום שמצאוהו השתא מת. דגם ברה"י עצמו אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כפ"ט מ"ח]. וכל זה בין שהיה הספק באדם או בכלי שנגע בו. רק דבהיה הספק בכלי שנגע בו. צריך שיהיה הכלי ביד אדם גדול בשעה שנגע הכלי בגוף זה שמסופקין בו אם חי או מת. דאל"כ הרי אין בכלי דעת לשאל. דאפי' ברה"י ספקו טהור [כפ"ג מ"ו]. מיהו נ"ל דוקא בטומאת מגע אמרינן דאם היה הכלי ביד אדם בשעה שמסופק בטומאתו. הו"ל כיש בו דל"ש. כיון שע"י אדם שאוחזה נגרם הספק. אבל בטומאת אהל. רק בהכניס אדם הכלי להאהל בשעה שמסופק אם הגוף חי או מת שם. הרי האדם גרם הספק כשהכניסו. וכבר נטמא באותה שעה. אבל כלי שכבר הוא שם בשעה המסופקת. גם אם הכלי ביד אדם באותה שעה מחשב כאבדל"ש. וספקו טהור. דהרי הוא לא גרם הספק לטומאת הכלי. אלא הוה כספק טומאה הבא בידי אדם [ועיין רש"י פסחים דכע"א ונדה דהע"ב]. מיהו כל זה לרתוי"ט כאן בריש פרקין. אבל כבר הוכחנו לעיל [פ"ג סי' י"ט] דכל שיש חזקה כנגדו גם באבדל"ש טמא. א"כ הכא לת"ק דאין ר"ה מפסיק מחשב כמזמן לזמן באותו מקום. ובכל גוונא גם כלי טמא אף שאין בהכלי דל"ש. וכן כ' הרא"ש כאן:

מפסקת:    דמדמחזקינן לי' בר"ה בחזקת חי. ואיך נחזיקנו למפרע ברה"י בחזקת מת:

בועז

פירושים נוספים