משנה טבול יום ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טבול יום · פרק ב · משנה ג | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המקפה של תרומה והשום והשמן ג של חולין, שנגע טבול יום במקצתן, פסל את כולם.

המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה, שנגע טבול יום במקצתן, לא פסל אלא מקום מגעו, ואם היה השום מרובה, הולכין אחר הרוב.

אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהן גוש בקערה.

אבל אם היה מפוזר במדוכה, טהור, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין.

אבל[1] את שדרכן לדוך במשקים ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה, הרי אלו כעגול של דבלה.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן פסל את כלן המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה שנגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה אמר רבי יהודה אימתיי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור מפני שהוא רוצה בפיזורו ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין את שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי אלו כעגול של דבלה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

מקפה. שם התבשיל בכללו המרק והדבר המבושל במרק ודרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל ואמר כי כשיהיה זה התבשיל תרומה והשום הכתוש בשמן חולין יהיה הכל חבור וכאשר נגע ואפילו בחלק מן השמן אז השמן פסל כל המקפה ואם היה כל התבשיל חולין והשום הכתוש בשמן אשר מטיבין בו התבשיל תרומה ונגע בקצת השום לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום יותר מן המקפה יהיה דין הכל כדין תרומה וכאשר נגע במקצת פסל את הכל ומאמר ר' יהודה מבאר לדבר הקודם כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והוא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו כיון שכונתו בשעת הכתישה לפרד החלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו כמו שהשרשנו מכתישת השום או השמן וכיוצא בו בעת כתישתו אינו חבור ואחר כתישתו כשקיבצו במשקין ושמו גוש בקערה הוא חבור בטבול יום אבל אם היה הדבר ההוא דרכו לכתש במשקין וכתשו הוא ושחקו ולא קיבצו במשקין אלא שקבצו כמות שהוא ושמו בקערה אינו חבור אע"פ שהוא גוש בקערה לפי שהוא אז כמו עיגול של דבילה אשר אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו כמו שנתבאר בשני של תרומה וביאור רבי יהודה קיים וכמוהו ראוי לעשות:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

המקפה. מלשון (שמות טו) קפאו תהומות תבשיל קפוי ועב של תרומה כגון דייסא והשום והשמן נתונים בו לתבלין:

פסל את כולן. דמקפה עיקר וטבול יום פוסל תרומה ואע"פ שנגע בשום של חולין חשוב חיבור ומיהו מתוך סוגיא דפסחים פרק אלו עוברין (דף מד.) משמע שהשום והשמן מעורבין במקפה ואין מקומן ניכר דמקשינן התם אסיפא מקום מגעו אמאי פסל ופירש שם בקונטרס אמאי פסל הא בטלי להן תבלין ברובא דקא סלקא דעתיה דימוע מדרבנן הוא דאסור ומשני רבה בר בר חנה דימוע דאורייתא הוא הואיל וזר לוקה עליו בכזית משום דשם תרומה עליה הלכך לגבי *תרומה נמי שם תרומה עליה ומיהו לא חמירא כתרומה עצמה לפסול את כולו משמע מתוך פירושו שאין השום והשמן בעין ודבר שהוא בעין אין מתבטל ברוב ויש ליישב משנתינו לפי שיטתו רישא קמ"ל שהכל חיבור דלא תימא אע"פ שהחולין מועטין לא פסל אלא מקום מגעו משום דמעורבין בכל המקפה ואתו ומפסקי ואע"פ שהכל מעורב יחד שייך למתני מקצתן לשון רבים לפי שיש שם ג' מינין מקפה ושום ושמן ואין לדקדק דמיירי כשהן בעין מדקתני סיפא בזמן שהוא גוש בקערה דהתם אשום מרובה קאי דלכך קאמר שהוא ולא קאמר שהן דקתני סיפא אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה כלומר והכל פסול ועלה קאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהוא גוש בקערה דדרך השום כשנידך יפה נקבץ ומצורף יחד דלכך קתני גוש דומיא דגוש הבא מארץ העמים דאז חשיב חיבור אבל היה מפוזר במדוכה מלשון (במדבר יא) או דכו במדוכה ומפוזר לשון מפורד כדקתני לקמן גבי קטניות בזמן שהן פרודים אינם חיבור בזמן שהן גוש הן חיבור והשתא קאמר מפוזר כלומר שאינן גוש טהור כלומר שלא פסל הכל אלא מקום מגעו בלבד דלא חשיב חיבור כדקאמר טעמא לפי שהוא רוצה בפיזורו ולכך צריך טעמא דרוצה בפיזורו דאי לאו הכי הוי חיבור מידי דהוה אמכנס חלות על מנת שלא להפריד ונשכו דהוו חיבור כדקתני לעיל בריש מכילתין והא דתנן לקמן בפ"ג (מ"ד) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום ור' יוסי ור"ש פוסלין אלמא אין מחלקין בין מקום מגעו לשאר דמאן דפסיל פסיל בכל ומאן דמטהר מטהר בכל יש לחלק בין מין אחד לשני מינים כדקתני בתוספתא (פ"ב) א"ר מנחם בר' יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה וחמיטה של חולין ושום ושמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו אמר לי זה מין אחד וזה שני מינין ואין לדקדק דמתני' איירי כשהן בעין מדקתני התם צף על גביהן דלאו היינו מתני' דהכא דפריך מינה ר' מנחם בר' יוסי אלא אידך משנה דבסמוך דתנן המקפה וחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביהם ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ואדרבה מדקתני התם צף על גביהן והכא לא קתני מכלל דבליתנהו בעין איירי ועוד דהכא תני לא פסל אלא מקום מגעו והתם קתני לא פסל אלא שמן ואם קיבץ כ"מ שהלך השמן פסל מאי שנא אלא על כרחין משום דהכא ליתיה לשמן בעין ואין מקומו ניכר שכולו מעורב במקפה ולא הוי חיבור והא דקתני במשנה אלא שמן ובתוספתא (פ"ב) קתני מקום מגעו משום דבתוספתא קתני שום ושמן ולהכי נקט מקום מגעו דאם נגע בשמן השמן פסול והשאר טהור ואם נגע בשום השום לבדו פסול והשאר טהור אבל במתני' דלקמן לא קתני שום אלא שמן ור"ת וריב"א גרסי בפסחים (דף מד.) מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה ומוקמי לה בשהשום והשמן בעין וכיון דלא הוי כביצה ולא מקבל טומאה אלא מדרבנן בטל אגב מקפה וכן ברישא נמי כשנגע בשום פסל את כולן דבטל אגב מקפה בין להקל בין להחמיר וא"א לקיים פי' זה דעל כרחין בדלא הוי בעין איירי כדפרי' וא"ת אי בדליתיה בעין מאי קמשני התם הואיל וזר לוקה עליו בכזית הא אמרי' בפ' שני דחולין (דף לד:) הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבשלמא אי בשהן בעין איירי יכול ללקט ולאכול כזית בכדי אכילת פרס אבל אי במדומע איירי קשה וי"ל דאע"ג דבסתם אכילה ליכא כזית בכדי אכילת פרס אפשר דאכיל מינה טובא בבת אחת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ולא דמי לכותח הבבלי דאמרי' התם אי דקא שריף ואכיל מיניה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם עוד קשה דאי בדאיתיה בעין איירי היכי דייק מינה אביי היתר מצטרף לאיסור דלמא הא דלקי בכזית היינו דאי אכיל משמן לחודיה כזית ודוחק הוא לומר לפי שאין דרך לאוכלו כך אבל אי במעורב במקפה איירי ניחא והא דפי' שם בקונטרס גבי מילתיה דזעירי אף שאור בל תקטירו נמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית דשאור וחצי זית דמצה ואינם מעורבין אלא כל אחד ניכר לאו משום דבמעורבים לא יהא היתר מצטרף לאיסור דהא גבי כותח ומדוכות כתוב בכל הספרי' בפ' ג' מינין [דף לו:] אלא מאי היתר מצטרף לאיסור ומיהו קשיא דגבי קופות גרסינן בנזיר (דף לז.) בכל הספרים בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואי במעורבים במקפה איירי הא התם נפישא מקפה ואפ"ה מצטרפת לאביי ולפי' ר"ת שפירש שהם בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה ומיהו לפי' ר"ת נמי קשה מכותח וקדירות שההיתר מרובה וקאמר אלא מאי היתר מצטרף לאיסור ואין לומר דמקפה וכותח ומדוכות שהן מין בשאינו מינו אפילו רוב היתר מצטרף לפי שהאיסור נותן בו טעם אבל קופות וסאין חד מינא וא"א לומר כן דאי חד מינא הוא מאי קשיא ליה אמאי אמרי' שאני אומר אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הא קיימא לן דמדאורייתא מין במינו ברובא בטיל בפרק התערובת אלא ודאי קופה וסאין תרי מיני כגון חטין ושעורין ונעשו קמח דאי אפשר להבדילם ויש לפרש דמקפה וכותח ומדוכות שעירובן דרך נתינת טעם זה בזה אפילו רוב היתר מצטרף לאיסור אבל קופות אין בעירובן נתינת טעם ועוד י"ל דעל כרחין במינו נמי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דלא בטיל ברובא אף על גב דלא מינכר מדלא משני ההיא דקופות וסאין דבמינו איירי והא דמשמע בריש פרק התערובת (דף עד.) דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא לא דמי לקופות וסאין דסתמייהו בחטין או בשעורין של תרומה איירי דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי אכיל כזית בכדי אכילת פרס חייב ולא דמי למיעוט הנימוח ומתחבר עם הרוב ומתבטל ובפ' גיד הנשה (דף צט:) גבי נתבשל עם הגידין ואין מכירו דפריך ליבטל ברובא בדליכא כזית בכדי אכילת פרס פריך ובפ"ב דמס' ע"ז (דף סז.) אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס על כרחין היינו במינו כמו שמפרש ר"ת מדקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואי שלא במינו הא קי"ל דטעם כעיקר ומיהו יש מפרשים דאטעם כעיקר לא לקי משום דיליף מגיעולי עובדי כוכבים והתם לא כתיב לאו ולא שייך למימר כאן אהדריה קרא לחיוביה כדאשכחן בפסולי המוקדשין שהגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים אע"ג דמפקינן מתזבח ולא גיזה ועבודה בפ' שני דבכורות (דף טו.) דהתם לאו משום דאהדרי' אלא משום דלא הותר מעולם דהכי קאמר קרא זביחה ואכילה התרתי לך ולא גיזה ועבודה ואע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא היה זר לוקה בכזית מקפה אי לאו דהיתר מצטרף לאיסור דהא בכזית מקפה לחוד אי אפשר להיות בו כזית שמן והא דאין כל המקפה נפסלת דתחשב כתרומה מחמת טעם כעיקר משום דעיקרה חולין היא ובחולין קנגע ולענין איסור אכילה דוקא הוא דהוי כעיקר תדע דאין טעם כעיקר ליחשב שחוטה כנבילה לענין טומאה וא"ת ולאביי היכי לקי בכזית הא משרת בנזיר כתיב ואי בעית למילף שאר איסורין מנזיר בק"ו כדאמרי' בפרק אלו עוברין (דף מד:) הא אין מזהירין מן הדין ועוד דמוכח התם דלר' יוחנן גופי' דאי לאו דנזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד הוה ילפינן מיניה כל איסורין שבתורה ולענין מאי הוה יליף אי לענין מלקות הא אין מזהירין מן הדין ואי לענין איסור בלא צירוף היתר נמי דהא אמר ר' יוחנן בריש פרק בתרא דיומא (דף עג:) דחצי שיעור אסור מן התורה וצ"ל דהאי ק"ו לא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא הוא ודכוותה אשכחן ביבמות בפרק אלמנה (דף סח:) גבי נבעלה לפסול לה דכהן חייב עליה בק"ו דגרושה דמותרת בתרומה ואסורה לכהן וחשיב ליה גלוי מילתא ומהאי טעמא אטעם כעיקר נמי לקי למאן דמוקי משרת לטעם כעיקר בפ' אלו עוברין (דף מד.) והא דאמר ר' יוחנן בירושלמי דערלה פ"ב כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר התם בהיתר מצטרף לאיסור ור' יוחנן לטעמיה דאמר בפרק אלו עוברין (דף מג:) כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר אלמא מוקי קרא להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר יליף מגיעולי עובדי כוכבים ולדידיה אין חילוק בין נזיר לשאר איסורין וא"ת ומאי ס"ד דאביי דפריך לרב דימי מכותח הבבלי וממדוכות דמשמע דלדידיה ניחא וי"ל משום דר' יוחנן לר' עקיבא קאמר כדמסיק התם ולא קשיא ליה לאביי כלל אלא לפי שחולק בשאר איסורין כדמוכח לישנא דקא"ל וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה ולהכי פריך אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי דבשלמא אי כדי אכילת פרס דרבנן וטעמא דמקפה משום היתר מצטרף לאיסור אתי שפיר דפליגי רבנן בכותח הבבלי דמוקמי' משרת לטעם כעיקר כרבנן דפליגי עליה דר"ע בההיא שמעתא והיתר מצטרף לאיסור לית להו משום טעם כעיקר לא לקי אע"ג דק"ו דשאר איסורין גלוי מילתא בעלמא כדפרישית משום דסתם חמץ שבכותח וכן סתם תבלין שבקדירה דבסמוך אינן כל כך מרובין שיוכל לאכול מן התערובות בבת אחת כל כך שיהא באותה אכילה טעם של כזית איסור ואי אכל ליה בתרי זימני הא אין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ולא דמי לשורה ענביו במים שיש ענבים הרבה וכן סתם שמן במקפה אינו כל כך מרובה שיהא באכילה אחת טעם של כזית ולכך צריך טעמא דהיתר מצטרף לאיסור ואתיא כר"ע ואע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת שמא ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא ומיהו בפ' גיד הנשה (דף צח.) גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא משמע דאפילו ע"י תערובות נמי אסור ועוד י"ל דלא איכפת ליה בהא דבהך מילתא כר"ל ס"ל דה"נ גרסי' בנזיר גבי ההוא דקופות בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין ולא איכפת ליה בהא דר' יוחנן גופיה קאמר בסוף הערל ביבמות (דף פב.) אההיא דקופות אע"ג שלא רבו חולין על התרומה ובנזיר שכתוב בכל הספרים בכותח וקדירות לא ולא משני הכי משום דלא מסתבר ליה לרב דימי למימר דתיתי כרבנן ולא כר"ע ותדע דהא כזית שמן של תרומה שנתן טעם במקפה של חמשים זיתים ובא זר ואכל חצי המקפה מי לקי הלא לא אכל אלא חצי זית של שמן וה"ל כחצי זית של תרומה שנתן טעם במקפה אפילו אכלה כולה פטור אא"כ היתר מצטרף לאיסור דאטו מי מחייב בחצי זית הנבלע יותר מכשהוא בעין על כרחין לא מחייב אא"כ היתר מצטרף לאיסור והאי דטעם כעיקר היינו דאין כזית איסור הנבלע בהיתר מתבטל ואפילו אכלו כולו עם ההיתר מחייב אפילו אין היתר מצטרף לאיסור ובירושל' פ"ב דערלה ובנזיר בפ' ג' מינים מוכח בהדיא כמו שפירשתי דגרסי' התם רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר אמר רבי זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר ממל כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייע ליה לר' זעירא כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דר' אבא בר ממל כיון שאכל ממנה כזית חייב ומיהו הא דפרישית לעיל דר' יוחנן דירושלמי בהיתר מצטרף לאיסור לא יתכן כלל דא"כ היינו דר' אבא בר ממל אלא פליג אש"ס שלנו דפ' אלו עוברין (דף מד.) והיא היא דבפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סז.) דטעמו ולא ממשו והיינו יכולין לתרץ דההיא דאלו עוברין כר"ע וההיא דירושלמי כרבנן דמוקמי למשרת לטעם כעיקר אלא דקשה דרבנן הוא דאמרי בפרק אלו עוברין ומכאן אתה דן לכל התורה כולה:

ושאר כל הנידוכין שדרכן במשקין. כמו שעושין לחטין כשדכין אותן במדוכה מזלפין עליהן מים. או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין זהו גוש בקערה:

הרי מן כעיגולי דבילה. דאם נגע טבול יום במקצתן לא פסל את כולן:

תני"א בתוספתא [פ"ב] העיגול של דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא קוצה הימנו שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי ר' יהודה וחכ"א אין נוטל הימנו אלא מקום משקה בלבד א"ר נראין דברי ר"י בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

המקפה - תבשיל קפוי ועב. כגון דייסא או גריסין של פול:

והשום והשמן - נתונים בו לתבלין:

נגע טבול יום במקצתן פסל את כולם - דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל בתרומה. ואע"פ שלא נגע אלא בשום של חולין, חשוב חיבור:

ואם היה השום מרובה - יותר מן המקפה של חולין:

הולכין אחר המרובה - ודין הכל כדין תרומה ד. ואם נגע במקצתם, פסל את הכל:

אימתי - כלומר במה אמרנו אם היה השום מרובה ונגע במקצת הוא פוסל את הכל, בזמן שהשום מכונס בקערה, והוא גוף אחד כמין גוש עפר:

אבל אם היה מפוזר במדוכה - שחלקיו מפורדים זה מזה בתוך המדוכה, ונגע בו טבול יום, אז טהור, כלומר לא פסל אלא מקום מגעו בלבד, שכיון שהוא מתכוין בשעה שכותש להפריד חלקיו, לא חשוב חיבור:

ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין - כמו שעושין לחטין, כשדכין אותן במדוכה מזלפים עליהם מים: או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי הן כעיגולי דבלה. דאם נגע טבול יום במקצתן, לא פסל את כולן. כך מצאתי בפירוש רבותי. ורמב"ם מפרש, ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. [כלומר, וכן שאר כל הנדוכים שדכן במשקין] דינם כשום. שאם נגע טבול יום במקצתו כשכותש אותו [במדוכה], לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ואם נגע בו כשנעשה גוש בקערה, הוי חיבור, וכשנגע במקצת פסל את הכל:

אבל את שדרכן לדוך במשקין - גרסינן לפי פירוש רמב"ם:

ודכן שלא במשקין - אע"פ ששם אותו גוש בקערה, הרי הן כעיגולי דבילה, דאמרינן דכי נגע במקצתו לא נטמאו כולן, בריש פרק ב' דתרומות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ג) (על המשנה) והשום והשמן. דרך לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הר"מ. ואתי שפיר דתני הכא לא פסל אלא מגעו ולקמן תני אלא שמן, וגם לקמן תני שהשמן צף והכא לא תני, ודקדק הר"ש מכל זה דהכא ליתא לשמן בעין. ובפירוש הר"מ ניחא, דהא השמן מתערב עם השום ואינו צף, לכך לא תני ואם היה השמן מרובה כמו דתני השום. שהשמן מתערב עם השום. והא דנקט ברישא שמן, דברו בהוה:

(ד) (על הברטנורא) ונראה, דדוקא לחומרא סבירא ליה הולכין אחר הרוב, ואמקפה של חולין קאי, ולא ארישא להקל. ויש לומר נמי, דמשום דר"י קאי אשל תרומה, להכי פירש בתרומה, והוא הדין איפכא:



פירושים נוספים

  1. ^ זו גירסת הרמב"ם. ויש גורסים "או", ולפי זה המשפט הקודם שייך לקטע זה.