ברטנורא על טבול יום ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

משקה טבול יום - כגון רוקו, מימי רגליו, דמעות עינו, ודם מגיפתו, וחלב האשה:

כמשקים שהוא נוגע בהן - כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן. דטבול יום פוסל בתרומה:

אלו ואלו - משקים היוצאים מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן, אין מטמאין את הקודש, אבל מיפסל פסיל ליה:

בין קלין בין חמורין - קלין שרץ , חמורין זב:

תחילה - ראשון, ועושין שני, והשני עושה שלישי:

חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה - כגון זובו של זב ומעינותיו:

(ב)

המשקים פסולים - דטבול יום פוסל את התרומה בלבד, וטמויי לא מטמא ואפילו משקין, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מן הטבול יום. הלכך, הקדרה טהורה, דמשקין שנגעו בטבול יום אפילו אוכלים לא מטמאי, וכל שכן כלים:

ואם היה משקה חולין הכל טהור - דטבול יום טהור לחולין ולמעשר:

ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא - דידים פוסלות את התרומה, וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחילה ומטמאין כלים:

שספק טבול יום פוסל את התרומה - כגון שתי ככרות לפניו, ספק נגע ספק לא נגע, בכהאי גוונא בידים טהור, ובטבול יום פסול:

(ג)

המקפה - תבשיל קפוי ועב. כגון דייסא או גריסין של פול:

והשום והשמן - נתונים בו לתבלין:

נגע טבול יום במקצתן פסל את כולם - דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל בתרומה. ואע"פ שלא נגע אלא בשום של חולין, חשוב חיבור:

ואם היה השום מרובה - יותר מן המקפה של חולין:

הולכין אחר המרובה - ודין הכל כדין תרומה . ואם נגע במקצתם, פסל את הכל:

אימתי - כלומר במה אמרנו אם היה השום מרובה ונגע במקצת הוא פוסל את הכל, בזמן שהשום מכונס בקערה, והוא גוף אחד כמין גוש עפר:

אבל אם היה מפוזר במדוכה - שחלקיו מפורדים זה מזה בתוך המדוכה, ונגע בו טבול יום, אז טהור, כלומר לא פסל אלא מקום מגעו בלבד, שכיון שהוא מתכוין בשעה שכותש להפריד חלקיו, לא חשוב חיבור:

ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין - כמו שעושין לחטין, כשדכין אותן במדוכה מזלפים עליהם מים: או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי הן כעיגולי דבלה. דאם נגע טבול יום במקצתן, לא פסל את כולן. כך מצאתי בפירוש רבותי. ורמב"ם מפרש, ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. [כלומר, וכן שאר כל הנדוכים שדכן במשקין] דינם כשום. שאם נגע טבול יום במקצתו כשכותש אותו [במדוכה], לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ואם נגע בו כשנעשה גוש בקערה, הוי חיבור, וכשנגע במקצת פסל את הכל:

אבל את שדרכן לדוך במשקין - גרסינן לפי פירוש רמב"ם:

ודכן שלא במשקין - אע"פ ששם אותו גוש בקערה, הרי הן כעיגולי דבילה, דאמרינן דכי נגע במקצתו לא נטמאו כולן, בריש פרק ב' דתרומות:

(ד)

המקפה והחמיטה - דרכן היה להניח החמיטה, שהיא עוגה דקה כמין רקיק, בתוך המקפה:

חיבץ - היינו שעירב המקפה והחמיטה עם השמן, ומכל מקום השמן ניכר. והא דפסיל בכל מקום שהילך השמן, לפי שאין יכולין להפרידו מן המקפה ומן החמיטה:

(ה)

בשר הקודש שקרם עליו הקיפה - קפאו עליו התבלין והמרק ושומן הבשר, שנימוח ונעשה הכל כמין קרום:

החתיכות מותרות - דלא הוי הקרום חיבור:

וכל העולים עמה - חשיב מחובר לה. והשאר טהור:

שניהם חיבור - ובין שנגע בקיפה בין שנגע בחתיכות, פסל הכול. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

על גבי פרוסות, של לחם שמניחין על הקטניות:

מעשה קדירה בקטניות - כלומר, קטניות שנתבשלו בקדירה ודרכן להתבקע, וכשמתבשלות יפה מתחברות ונעשות כמין גוש. ויש שגורסין, מעשה קדירה וקטניות:

הרי אלו ימנו - אם נגע שרץ באחד מהן, הרי הוא ראשון. והגוש הסמוך לו שני, והאחר הסמוך לשני שלישי בתרומה:

שניהן חיבור זה לזה - ואם נגע טבול יום באחד מהן, נפסל חבירו. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

(ו)

חבית ששקעה - חבית של יין של תרומה שנפלה לתוך הבור, ושקעה בתוך היין שבבור, והיין עזבבור חולין, וצף למעלה על פי החבית:

ונגע וכו' - אם שלשל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים הרי זה חיבור. ונפסל כל היין שבחבית, ואפילו לא היתה החבית מתחילתה מלאה לגמרי מן היין של תרומה:

מן השפה ולחו - ן. שלא הכניס ידו לתוך פי החבית, אע"פ שנגע ביין של בור שכנגד פי החבית, אפילו הכי אינו חיבור:

אפילו על גבה רום קומה - שעלה יין שבבור על פני החבית רום קומת. אדם, אם נגע כנגד פיה הוי חיבור. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

(ז)

מפיה ומשוליה טמאה - מפיה טמאה, הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון, הוי חבור. ומשוליה נמי, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב, הוי חיבור:

אבל נקבה מצדה מכאן ומכאן טהורה - ואין פסול אלא מה שנגע , ויעלה באחד ומאה. ואין הלכה כר' יהודה:

ונגע טבול יום בקילוח - הקילוח לבד נפסל, דניצוק אינו חיבור, והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה, ותעלה באחד ומאה, כתרומה בחולין. ובהא אפילו רבנן מודו, דקילוח לא חשיב חיבור. לכלים , כמו הנקב שבצדה לחבית. ואע"ג דמשקין אין להם טהרה מטומאתן, היינו דלא סלקא להו השקה במקוה כמו למים, אבל מטעם ביטול, בטלים הם באחד ומאה. ודוקא במגע טבול יום בטלים המשקין, משום דטבול יום פוסל ואינו מטמא. אבל בשאר טומאות, קא הדר מה שבקילוח ומטמא כל מה שבכלי במגע :

(ח)

בעבוע שבחבית - כשמצרפין כלי חרס בכבשן יוצאין בדפנותיהן כמין אבעבועות, שיש להן שתי דפנות, אחת לצד פנים של חבית ואחת לצד חוץ, וחלול באמצע, ופעמים שיש באותו בעבוע שתי נקבים, אחד בדופן הבעבוע של צד פנים שהוא לצד חלל החבית, ואחד בדופן של צד חוץ, וכשהחבית מלאה משקים , נכנס המשקה דרך הנקב שבדופן הפנימי ומבצבץ ויוצא דרך הנקב שבדופן החיצון. ואם הנקבים שבשתי דפנות הבעבוע הן מכוונים ומפולשים זה כנגד זה, או אפילו אינן מכוונים אלא שהיה הנקב שבדופן הפנימי למטה לצד שולי הכלי והנקב שבדופן החיצון מלמעלה, אם היתה אותה חבית מונחת באוהל המת ומוקפת צמיד פתיל בפיה ואינה מוקפת בנקבים של הבעבוע, או שנגע אב הטומאה במשקה שבנקב החיצון, נטמאו כל המשקים שבחבית. אבל אם הפנימי מלמעלן והחיצון מלמטן, נהי דבאוהל המת מיטמא, שאוהל הטומאה נכנס לתוך החבית דרך הנקבים, באב הטומאה מיהא טהור, דאם נגע אב הטומאה במשקין שבנקב החיצון שבבעבוע מלמטן, מאחר שהפנימי מלמעלן, הוי ליה כניצוק וקטפרס, ולא הוי חיבור: