רבינו שמשון על טבול יום ב

<< · רבינו שמשון · על טבול יום · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

משקה טבול יום. כגון רוקו ומימי רגליו דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה:

כמשקין הנוגע בהן. לא מיירי רק במשקה דתרומה דאי במשקה חולין היכי קתני אין מטמאין דמשמע הא מפסל פסלי הא טבול יום טהור לחולין דטבל ועלה אוכל במעשר ותנן בפרק תינוקת (דף עא:) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים ויושבת על דם טוהר טבולת יום ארוך היא ותחלה היו אומרים מערה ולא נוגעת משום דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו וקא מטמיא להו והדרי ופסלי ליה לפסח ולבסוף סבר דלאו כקדש דמו כדקתני כמגע טמא מת לקדשים אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ואין לחוש אם נוגעת בהן וליכא נמי לפרש דבמשקה קדש שהוא נוגע בהן קאמר דאם כן טמויי נמי מטמא כדתנן התם הרי היא כמגע טמא מת ותניא נמי בגמ' אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש לטמא שנים ולפסול אחד אלא במשקה תרומה שהוא נוגע בו קאמר דטבול יום פוסל את התרומה והא דקתני אלו ואלו כלומר משקין היוצאין ממנו ומשקין דתרומה שנגע בהן אין מטמאין היינו אין מטמאין קדש אבל מפסל פסלי ליה:

בין קלין בין חמורין. בפרק כסוי הדם (דף פח.) אמרינן קלין שרץ חמורין זב:

תחלה. ראשון ועושין שני והשני עושה שלישי. חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה כגון זובו של זב ומעיינותיו:

משנה ב

המשקין פסולין. דעד כאן לא פליגי אבא שאול ור"מ ורבנן במעילה בפרק חטאת העוף (דף ח:) אלא לענין קדש אבל לענין תרומה כולהו מודו דמפסל פסול טמויי לא מטמא ואפילו במשקין כדקי"ל בפ"ק דפסחים (דף יד:) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מן הטבול יום ולפיכך קדירה טהורה:

ואם היה המשקה חולין הכל טהור. דטבול יום טהור לחולין:

הכל טמא. דידים פוסלות תרומה כדתנן בסוף זבים שגזרו עליהן כדאיתא בפ"ק דשבת (דף יג:) ומטמאות משקין להיות תחלה אם הני משקין דתרומה נינהו וחוזרין המשקין ומטמאין את הקדירה כדתנן בסוף זבים וכדאי' בפ"ק דשבת (שם) דכלים שנטמאו במשקין פוסלין את התרומה:

שספק טבול יום פוסל את התרומה. כגון שתי ככרות לפניו של תרומה ספק נגע ספק לא נגע וכי האי גוונא בידים טהור כדתנן בפ"ב (מ"ד) דמס' ידים:

תני"א בתוספתא (פ"א) אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם מטמא את חברו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה חוץ ממשקה טבול יום שפוסל ואינו מטמא. חומר בידים מבטבול יום שהידים [ב] תחלה לחולין מטמאות אחד [ג] ופוסלות אחד בקדש ופוסלות את התרומה ומטמאות את המשקין לעשותן תחלה באלו הידים וכל שאינו חיבור בטבול יום חיבור בידים. חומר באוכלין שאין במשקין ובמשקין שאין באוכלין שהאוכלים יש להם ידות ואין צריך מחשבה לאוכלין [ד] ומטמאין את המשקין לעשותן תחלה והמשקין מטמאין את האוכלין לעשותן שניים וספקן לטמא אחרים טמא ואין להם טהרה מטומאתן מה שאין כן במשקין חומר במשקין שאין באוכלין שהמשקה לעולם [ה] מיטמא בכל שהוא ויש מהן שנעשין אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים ולטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו מה שאין כן באוכלין חומר במים שאין במשקין ובמשקין שאין במים שהמים נעשין אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים ופוסלין את המקוה בשלשת לוגין ואת הגוף בשלשת לוגין מה שאין כן במשקין. חומר במשקין שהמשקין אין להם טהרה מטומאתן ואין להם טהרה בגוף ופוסלין את המקוה בשינוי מראה מה שאין כן במים. אחורי כלים שנטמאו במשקין רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין והלכה כדבריו רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין מקל וחומר ומה אם טבול יום שאינו מטמא משקין של חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שהן מטמאין משקה חולין אינו דין שיפסלו אוכלי תרומה שמעון אחי עזריה אומר חילוף הדברים ומה אם טבול יום שהוא פוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה חולין אחורי כלים שאין פוסלין אוכלי תרומה אינו דין שלא יטמאו משקה חולין אמר רבי יוסי ראה הלכה זו היאך נחלקו עליה אבות הראשונים ודנו עליה דברי תורה מדברי סופרים ודברי סופרים מדברי תורה. פי' אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואפילו בטומאה דרבנן כגון בית הפרס ומעת לעת שבנדה וטומאת עם הארץ וכיוצא בהן הרבה. ולד הטומאה כגון ראשון ושני. שהידים תחלה לחולין לאו בסתם ידים דהנהו לתרומה דוקא אלא כגון מכניס ידיו לבית המנוגע וכרבי עקיבא דאמר ידיו תחלות כדתנן במס' ידים פ"ג (מ"א) ומייתינן לה בפ' שני דחולין (דף לג:). מטמאות אחד השתא איירי בסתם ידים שהם שניות ועושות שלישי ורביעי בקדש והיינו דקתני מטמאות אחד ופוסלות אחד בקדש. ופוסלות את התרומה ושני עושה שלישי בתרומה ותו לא ולאו להא מילתא עדיפי ידים מטבול יום דטבול יום נמי פוסל את התרומה ולא תני לה אלא אגב קדש דלקדש ודאי עדיפי מטבול יום ודלא כאבא שאול ור"מ דמעילה פרק חטאת העוף (דף ח:) אלא כרבנן דאמור התם גבי טבול יום כשם שהוא פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה כך הוא פוסל אוכלי קדש ומשקה קדש. ומטמאות את המשקין לעשותן תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. באלו הידים משום דמעיקרא איירי במכניס ידיו לבית המנוגע איצטריך למיתני באלו הידים כלומר דין זה בסתם ידים שהן שניות. וכל שאינו חיבור בטבול יום כגון מקרצות דלעיל פרק קמא דלבית הלל אינו חיבור בטבול יום חיבור בידים כדקתני ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות. יש להן ידות שהנוגע ביד כנוגע באוכל ואין צריך מחשבה באוכלין אבל משקין צריכין מחשבה כשיצאו מעצמן מן האוכלין וכן מי גשמים. ומטמאין את המשקין לעשותן תחלה אפילו אוכלין שניים. מה שאין כן במשקין דלא משכחת משקין שניים ואי משום משקין שנגע בהן טבול יום הנהו לא מטמו משקין אחרים אי נמי חשוב חומרא מה שאוכלין עושין משקין תחלה ואין משקין עושין אוכלין תחלה והיינו דקא מסיים והמשקין מטמאין את האוכלין לעשותן שניים. וספקן לטמא אחרים טמא כדתנן במס' טהרות פ' ד' (מ"ט) היתה ככר טמאה בידו ופשטה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא. מה שאין כן במשקין כדתנן התם היתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. ואין להן טהרה מטומאתן כדתניא בתורת כהנים גבי כלי חרס ואותו תשברו (ויקרא יא) אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתו אבל משקין שנטמאו יש להן טהרה על ידי השקה במקוה כדתנן משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בפרק שני דביצה (דף יז:) ואי משום דמשכחת נמי טהרה לאוכלין כגון חטין שנטמאו וזרען בקרקע כיון דאשרוש כחטי אחריני חשיבי בכל שהוא אבל אוכל בעי כביצה. שנעשין אב הטומאה כגון מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. ומטמאין כלי שטף מאחוריו וכ"ש מתוכו דמשקין מטמאין כלי גזירה משום משקה זב וזבה בפ"ק דשבת (דף יד:). וכלי חרס מאוירו אם נתלו משקין באוירו אבל אוכל אין מטמא כלי. ופוסלין את הגוף בשלשת לוגין כגון טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין כדאיתא בסוף זבים ובפ"ק דשבת (שם) מה שאין כן בשאר משקין. אין להם טהרה מטומאתן דלא סלקא להו השקה אבל מים סלקא להו השקה. ואין להם טהרה בגוף כדתנן בסוף מסכת מקוואות אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין שתה מים טמאין טבל והקיאן טהורין מפני שהן טהורין בגוף. ופוסלין את המקוה בשינוי מראה כדתנן בפ"ז (מ"ג) דמקוואות נפל לתוכו יין ומוחל ושינו את מראיו פסול אבל מים אין פוסלין מקוה בשינוי מראה כדתניא בתוס' דמקוואות [פ"ב] ובפ"ו דמקוואות הבאתיה שני מקוואות של כ' כ' סאה אחד שאוב ואחד כשר ירדו שנים והשיקום וטבלו בהן אפי' אדומים והלבינום או לבנים והאדימום המקוואות כמו שהיו והטובלים כמו שהיו אלמא לא נפסל הכשר וכשר להקוות עליו. אחורי כלים שנטמאו במשקין בפ"ק דנדה (דף ז:) מייתי לה גבי הלכה כר"א בארבעה והיא משנה בפ"ח (מ"ז) דמס' טהרות ומפרש בפ"ק דנדה (שם). מטמאין את המשקין אפילו דחולין ופוסלין את האוכלין אפילו דתרומה ועוד קאמר התם דנקט דוקא אחורי כלים משום דקילי כדתנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו אוגנו וידיו טהורין נטמא תוכו נטמא כולו ומודה ר"א לר' יהושע בנטמא תוכו במשקין מק"ו ור"א לא חייש אהאי ק"ו כדמפרש בנדה משום דאחורי כלים דרבנן כלומר היכא דנטמאו במשקין וטבול יום דאורייתא ודרבנן בדאורייתא לא אמרי' ק"ו. חילוף הדברים שיש לדון ק"ו איפכא קסבר שמעון אחי עזריה דאין מטמא משקה חולין ולא פוסל אוכלי תרומה והיינו דתנן בפרק ח' דמס' טהרות (מ"ז) שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך אלא משקין שנטמאו באחורי כלים מטמאין אחד ופוסלין אחד הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני כלומר לא כך ולא כך (כלומר) לא משקה חולין ולא אוכלי תרומה אבל מטמאין משקה תרומה ואותן משקין מטמאין אחד באוכלי תרומה שנעשו שניים ואותם אוכלין פוסלין אוכלים אחרים של תרומה והיינו דקאמרי האוכלין של תרומה למשקין של תרומה אחורי כלים המטמאיך לא טמאוני דלא פסלי אוכלי תרומה ואתה טמאתני:

משנה ג

המקפה. מלשון (שמות טו) קפאו תהומות תבשיל קפוי ועב של תרומה כגון דייסא והשום והשמן נתונים בו לתבלין:

פסל את כולן. דמקפה עיקר וטבול יום פוסל תרומה ואע"פ שנגע בשום של חולין חשוב חיבור ומיהו מתוך סוגיא דפסחים פרק אלו עוברין (דף מד.) משמע שהשום והשמן מעורבין במקפה ואין מקומן ניכר דמקשינן התם אסיפא מקום מגעו אמאי פסל ופירש שם בקונטרס אמאי פסל הא בטלי להן תבלין ברובא דקא סלקא דעתיה דימוע מדרבנן הוא דאסור ומשני רבה בר בר חנה דימוע דאורייתא הוא הואיל וזר לוקה עליו בכזית משום דשם תרומה עליה הלכך לגבי *תרומה נמי שם תרומה עליה ומיהו לא חמירא כתרומה עצמה לפסול את כולו משמע מתוך פירושו שאין השום והשמן בעין ודבר שהוא בעין אין מתבטל ברוב ויש ליישב משנתינו לפי שיטתו רישא קמ"ל שהכל חיבור דלא תימא אע"פ שהחולין מועטין לא פסל אלא מקום מגעו משום דמעורבין בכל המקפה ואתו ומפסקי ואע"פ שהכל מעורב יחד שייך למתני מקצתן לשון רבים לפי שיש שם ג' מינין מקפה ושום ושמן ואין לדקדק דמיירי כשהן בעין מדקתני סיפא בזמן שהוא גוש בקערה דהתם אשום מרובה קאי דלכך קאמר שהוא ולא קאמר שהן דקתני סיפא אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה כלומר והכל פסול ועלה קאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהוא גוש בקערה דדרך השום כשנידך יפה נקבץ ומצורף יחד דלכך קתני גוש דומיא דגוש הבא מארץ העמים דאז חשיב חיבור אבל היה מפוזר במדוכה מלשון (במדבר יא) או דכו במדוכה ומפוזר לשון מפורד כדקתני לקמן גבי קטניות בזמן שהן פרודים אינם חיבור בזמן שהן גוש הן חיבור והשתא קאמר מפוזר כלומר שאינן גוש טהור כלומר שלא פסל הכל אלא מקום מגעו בלבד דלא חשיב חיבור כדקאמר טעמא לפי שהוא רוצה בפיזורו ולכך צריך טעמא דרוצה בפיזורו דאי לאו הכי הוי חיבור מידי דהוה אמכנס חלות על מנת שלא להפריד ונשכו דהוו חיבור כדקתני לעיל בריש מכילתין והא דתנן לקמן בפ"ג (מ"ד) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום ור' יוסי ור"ש פוסלין אלמא אין מחלקין בין מקום מגעו לשאר דמאן דפסיל פסיל בכל ומאן דמטהר מטהר בכל יש לחלק בין מין אחד לשני מינים כדקתני בתוספתא (פ"ב) א"ר מנחם בר' יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה וחמיטה של חולין ושום ושמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו אמר לי זה מין אחד וזה שני מינין ואין לדקדק דמתני' איירי כשהן בעין מדקתני התם צף על גביהן דלאו היינו מתני' דהכא דפריך מינה ר' מנחם בר' יוסי אלא אידך משנה דבסמוך דתנן המקפה וחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביהם ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ואדרבה מדקתני התם צף על גביהן והכא לא קתני מכלל דבליתנהו בעין איירי ועוד דהכא תני לא פסל אלא מקום מגעו והתם קתני לא פסל אלא שמן ואם קיבץ כ"מ שהלך השמן פסל מאי שנא אלא על כרחין משום דהכא ליתיה לשמן בעין ואין מקומו ניכר שכולו מעורב במקפה ולא הוי חיבור והא דקתני במשנה אלא שמן ובתוספתא (פ"ב) קתני מקום מגעו משום דבתוספתא קתני שום ושמן ולהכי נקט מקום מגעו דאם נגע בשמן השמן פסול והשאר טהור ואם נגע בשום השום לבדו פסול והשאר טהור אבל במתני' דלקמן לא קתני שום אלא שמן ור"ת וריב"א גרסי בפסחים (דף מד.) מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה ומוקמי לה בשהשום והשמן בעין וכיון דלא הוי כביצה ולא מקבל טומאה אלא מדרבנן בטל אגב מקפה וכן ברישא נמי כשנגע בשום פסל את כולן דבטל אגב מקפה בין להקל בין להחמיר וא"א לקיים פי' זה דעל כרחין בדלא הוי בעין איירי כדפרי' וא"ת אי בדליתיה בעין מאי קמשני התם הואיל וזר לוקה עליו בכזית הא אמרי' בפ' שני דחולין (דף לד:) הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבשלמא אי בשהן בעין איירי יכול ללקט ולאכול כזית בכדי אכילת פרס אבל אי במדומע איירי קשה וי"ל דאע"ג דבסתם אכילה ליכא כזית בכדי אכילת פרס אפשר דאכיל מינה טובא בבת אחת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ולא דמי לכותח הבבלי דאמרי' התם אי דקא שריף ואכיל מיניה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם עוד קשה דאי בדאיתיה בעין איירי היכי דייק מינה אביי היתר מצטרף לאיסור דלמא הא דלקי בכזית היינו דאי אכיל משמן לחודיה כזית ודוחק הוא לומר לפי שאין דרך לאוכלו כך אבל אי במעורב במקפה איירי ניחא והא דפי' שם בקונטרס גבי מילתיה דזעירי אף שאור בל תקטירו נמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית דשאור וחצי זית דמצה ואינם מעורבין אלא כל אחד ניכר לאו משום דבמעורבים לא יהא היתר מצטרף לאיסור דהא גבי כותח ומדוכות כתוב בכל הספרי' בפ' ג' מינין [דף לו:] אלא מאי היתר מצטרף לאיסור ומיהו קשיא דגבי קופות גרסינן בנזיר (דף לז.) בכל הספרים בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואי במעורבים במקפה איירי הא התם נפישא מקפה ואפ"ה מצטרפת לאביי ולפי' ר"ת שפירש שהם בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה ומיהו לפי' ר"ת נמי קשה מכותח וקדירות שההיתר מרובה וקאמר אלא מאי היתר מצטרף לאיסור ואין לומר דמקפה וכותח ומדוכות שהן מין בשאינו מינו אפילו רוב היתר מצטרף לפי שהאיסור נותן בו טעם אבל קופות וסאין חד מינא וא"א לומר כן דאי חד מינא הוא מאי קשיא ליה אמאי אמרי' שאני אומר אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הא קיימא לן דמדאורייתא מין במינו ברובא בטיל בפרק התערובת אלא ודאי קופה וסאין תרי מיני כגון חטין ושעורין ונעשו קמח דאי אפשר להבדילם ויש לפרש דמקפה וכותח ומדוכות שעירובן דרך נתינת טעם זה בזה אפילו רוב היתר מצטרף לאיסור אבל קופות אין בעירובן נתינת טעם ועוד י"ל דעל כרחין במינו נמי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דלא בטיל ברובא אף על גב דלא מינכר מדלא משני ההיא דקופות וסאין דבמינו איירי והא דמשמע בריש פרק התערובת (דף עד.) דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא לא דמי לקופות וסאין דסתמייהו בחטין או בשעורין של תרומה איירי דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי אכיל כזית בכדי אכילת פרס חייב ולא דמי למיעוט הנימוח ומתחבר עם הרוב ומתבטל ובפ' גיד הנשה (דף צט:) גבי נתבשל עם הגידין ואין מכירו דפריך ליבטל ברובא בדליכא כזית בכדי אכילת פרס פריך ובפ"ב דמס' ע"ז (דף סז.) אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס על כרחין היינו במינו כמו שמפרש ר"ת מדקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואי שלא במינו הא קי"ל דטעם כעיקר ומיהו יש מפרשים דאטעם כעיקר לא לקי משום דיליף מגיעולי עובדי כוכבים והתם לא כתיב לאו ולא שייך למימר כאן אהדריה קרא לחיוביה כדאשכחן בפסולי המוקדשין שהגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים אע"ג דמפקינן מתזבח ולא גיזה ועבודה בפ' שני דבכורות (דף טו.) דהתם לאו משום דאהדרי' אלא משום דלא הותר מעולם דהכי קאמר קרא זביחה ואכילה התרתי לך ולא גיזה ועבודה ואע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא היה זר לוקה בכזית מקפה אי לאו דהיתר מצטרף לאיסור דהא בכזית מקפה לחוד אי אפשר להיות בו כזית שמן והא דאין כל המקפה נפסלת דתחשב כתרומה מחמת טעם כעיקר משום דעיקרה חולין היא ובחולין קנגע ולענין איסור אכילה דוקא הוא דהוי כעיקר תדע דאין טעם כעיקר ליחשב שחוטה כנבילה לענין טומאה וא"ת ולאביי היכי לקי בכזית הא משרת בנזיר כתיב ואי בעית למילף שאר איסורין מנזיר בק"ו כדאמרי' בפרק אלו עוברין (דף מד:) הא אין מזהירין מן הדין ועוד דמוכח התם דלר' יוחנן גופי' דאי לאו דנזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד הוה ילפינן מיניה כל איסורין שבתורה ולענין מאי הוה יליף אי לענין מלקות הא אין מזהירין מן הדין ואי לענין איסור בלא צירוף היתר נמי דהא אמר ר' יוחנן בריש פרק בתרא דיומא (דף עג:) דחצי שיעור אסור מן התורה וצ"ל דהאי ק"ו לא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא הוא ודכוותה אשכחן ביבמות בפרק אלמנה (דף סח:) גבי נבעלה לפסול לה דכהן חייב עליה בק"ו דגרושה דמותרת בתרומה ואסורה לכהן וחשיב ליה גלוי מילתא ומהאי טעמא אטעם כעיקר נמי לקי למאן דמוקי משרת לטעם כעיקר בפ' אלו עוברין (דף מד.) והא דאמר ר' יוחנן בירושלמי דערלה פ"ב כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר התם בהיתר מצטרף לאיסור ור' יוחנן לטעמיה דאמר בפרק אלו עוברין (דף מג:) כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר אלמא מוקי קרא להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר יליף מגיעולי עובדי כוכבים ולדידיה אין חילוק בין נזיר לשאר איסורין וא"ת ומאי ס"ד דאביי דפריך לרב דימי מכותח הבבלי וממדוכות דמשמע דלדידיה ניחא וי"ל משום דר' יוחנן לר' עקיבא קאמר כדמסיק התם ולא קשיא ליה לאביי כלל אלא לפי שחולק בשאר איסורין כדמוכח לישנא דקא"ל וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה ולהכי פריך אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי דבשלמא אי כדי אכילת פרס דרבנן וטעמא דמקפה משום היתר מצטרף לאיסור אתי שפיר דפליגי רבנן בכותח הבבלי דמוקמי' משרת לטעם כעיקר כרבנן דפליגי עליה דר"ע בההיא שמעתא והיתר מצטרף לאיסור לית להו משום טעם כעיקר לא לקי אע"ג דק"ו דשאר איסורין גלוי מילתא בעלמא כדפרישית משום דסתם חמץ שבכותח וכן סתם תבלין שבקדירה דבסמוך אינן כל כך מרובין שיוכל לאכול מן התערובות בבת אחת כל כך שיהא באותה אכילה טעם של כזית איסור ואי אכל ליה בתרי זימני הא אין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ולא דמי לשורה ענביו במים שיש ענבים הרבה וכן סתם שמן במקפה אינו כל כך מרובה שיהא באכילה אחת טעם של כזית ולכך צריך טעמא דהיתר מצטרף לאיסור ואתיא כר"ע ואע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת שמא ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא ומיהו בפ' גיד הנשה (דף צח.) גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא משמע דאפילו ע"י תערובות נמי אסור ועוד י"ל דלא איכפת ליה בהא דבהך מילתא כר"ל ס"ל דה"נ גרסי' בנזיר גבי ההוא דקופות בשלמא לדידי דאמינא משום דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין ולא איכפת ליה בהא דר' יוחנן גופיה קאמר בסוף הערל ביבמות (דף פב.) אההיא דקופות אע"ג שלא רבו חולין על התרומה ובנזיר שכתוב בכל הספרים בכותח וקדירות לא ולא משני הכי משום דלא מסתבר ליה לרב דימי למימר דתיתי כרבנן ולא כר"ע ותדע דהא כזית שמן של תרומה שנתן טעם במקפה של חמשים זיתים ובא זר ואכל חצי המקפה מי לקי הלא לא אכל אלא חצי זית של שמן וה"ל כחצי זית של תרומה שנתן טעם במקפה אפילו אכלה כולה פטור אא"כ היתר מצטרף לאיסור דאטו מי מחייב בחצי זית הנבלע יותר מכשהוא בעין על כרחין לא מחייב אא"כ היתר מצטרף לאיסור והאי דטעם כעיקר היינו דאין כזית איסור הנבלע בהיתר מתבטל ואפילו אכלו כולו עם ההיתר מחייב אפילו אין היתר מצטרף לאיסור ובירושל' פ"ב דערלה ובנזיר בפ' ג' מינים מוכח בהדיא כמו שפירשתי דגרסי' התם רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר אמר רבי זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר ממל כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייע ליה לר' זעירא כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דר' אבא בר ממל כיון שאכל ממנה כזית חייב ומיהו הא דפרישית לעיל דר' יוחנן דירושלמי בהיתר מצטרף לאיסור לא יתכן כלל דא"כ היינו דר' אבא בר ממל אלא פליג אש"ס שלנו דפ' אלו עוברין (דף מד.) והיא היא דבפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סז.) דטעמו ולא ממשו והיינו יכולין לתרץ דההיא דאלו עוברין כר"ע וההיא דירושלמי כרבנן דמוקמי למשרת לטעם כעיקר אלא דקשה דרבנן הוא דאמרי בפרק אלו עוברין ומכאן אתה דן לכל התורה כולה:

ושאר כל הנידוכין שדרכן במשקין. כמו שעושין לחטין כשדכין אותן במדוכה מזלפין עליהן מים. או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין זהו גוש בקערה:

הרי מן כעיגולי דבילה. דאם נגע טבול יום במקצתן לא פסל את כולן:

תני"א בתוספתא [פ"ב] העיגול של דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא קוצה הימנו שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי ר' יהודה וחכ"א אין נוטל הימנו אלא מקום משקה בלבד א"ר נראין דברי ר"י בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה:

משנה ד

המקפה והחמיטה. דרכן היה להניח החמיטה דהיינו העוגה דקה עם המקפה:

חיבץ כמו חביץ קדירה דפ' כיצד מברכין (דף לו:) דהיינו קימחא ודובשא ומשחא וחיבץ היינו שעירב המקפה והחמיטה עם השמן ומ"מ השמן ניכר כדפרישית לעיל והאי דפסל בכל מקום שהלך השמן לפי שאין יכולין להפרידו מן המקפה ומן החמיטה:

תני"א בתוספתא [שם] המקפה והתמיטה [ד] של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן רבי יוחנן אומר שניהם חיבור זה לזה. פירוש שניהם השום והשמן חיבור:

משנה ה

הקיפה. יש מפרשין מקפה אבל נראה כי ההיא דפ' העור והרוטב (דף קכ.) מאי קיפה פירמא בשר מצומק שנימחה בקדירה:

החתיכות מותרות. דכיון דקרש לאו חיבור הוא:

וכל העולין עמה חיבור. והשאר טהור:

שניהם חיבור. בין שנגע בקיפה בין שנגע בחתיכות הכל פסול:

פרוסות. של לחם שמניחין עם הקטניות:

מעשה קדירה וקטניות. כלומר קטניות שנתבשלו בקדירה ודרכן להתבקע וכשמתבשלות יפה יפה מתחברות ומצטרפות כמין גוש אבל קודם לכן פרודות ואין מצטרפות:

ימנו. דאם נגע השרץ באחד מן הגושים והם נוגעין זה בזה מונין מהן ראשון ושני:

שמן שהוא צף על פני היין. בפ"ק דשבת (דף ה:) מייתינן לה:

תני"א בתוספת"א [שם] בשר קדש שקרם עליו הקיפה וכן השמן שצף על היין ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא אומר ב"ש אומרים חיבור וב"ה אומרים אינו חיבור:

משנה ו

חבית מלאה יין של תרומה ויין שבתוך הבור חולין והחבית פתוחה ונפלה לתוך הבור ושקעה כולה לתוך היין של חולין עד שהוא צף מלמעלה על פי החבית ופשט טבול יום את ידו ונגע ביין שבבור שכנגד פי החבית אם שלשל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים הרי זה חיבור ונפסל כל יין שבחבית ואפילו לא היתה מתחלתה החבית מלאה לגמרי מיין של תרומה:

מן השפה ולחוץ. שלא הכניס ידו לתוך פי החבית אע"פ שנגע ביין של בור שכנגד פי החבית אפ"ה אינה חיבור ור' יוחנן סבר דהוי חיבור אפילו עלה יין שבבור למעלה מפי החבית רום קומת אדם:

תני"א בתוספת"א [שם] טבול יום שהיה תורם את הבור ונפלה הימנו חבית של תרומה ושקעה בבור של יין מן השפה ולפנים חיבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור ואם היה פיטום אפילו כלי שיש בו מאה כור כולו חיבור. פי' טבול יום שהיה תורם וכגון שאינו קורא שם תרומה עד אחר שיהא מופרש כדי שלא יפסל בטבול יום:

משנה ז

מפיה ומשוליה טמאה. אם ניקבה וטעמא משום דמפיה הואיל וכל היין של מטה נעשה בסיס לעליון הוי חיבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חיבור אבל ניקבה מצידיה מכאן ומכאן טהורה והיינו כרב פפא דמסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (דף נט:) דההוא חביתא דאישתקל ברזא אידרי ואתא עובד כוכבים ואנח ידיה עילוה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסור דהיינו קילוח הסמוך לנקב ואידך שרי אפילו בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא ליאסר כל היין ואיכא דאמרי אמר רב פפא עד ברזא חמרא אסור דכל היין שמלמעלה לנקב נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם והו"ל חיבור ואסור ומסיק התם רב יימר כתנאי ממתני' דהכא וקם ליה רב פפא כרבי יהודה ויחידאה הוא והלכה כרבים דפליגי רבנן ואמרי בין מפיה בין מצדיה טמא דכולו חיבור כך פירש שם בקונטרס:

ונגע טבול יום בקילוח. הקילוח לבדו נפסל דנצוק אינו חיבור והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה ועולה באחד ומאה כתרומה בחולין ובהא אפילו רבנן מודו דקילוח לא חשיב חיבור למה שבכלים כמו מה שבצידה לחבית ואע"ג דתניא לעיל דמשקין אין להם טהרה מטומאתן היינו כעין טהרה דמיא דסלקא להו השקה אבל הכא מטעם ביטול ודוקא בטבול יום עולה משום דטבול יום פוסל ואינו מטמא אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקילוח ומטמא כל מה שבכלי במגע ואין לתמוה אהא דטמאה עולה בטהורה באחד ומאה דבהדיא תנן הכי במס' תרומות פ"ח [מ"ד] סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין וב"ה מתירין אמרו להן ב"ה לבית שמאי הואיל וטהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף הטמאה תעלה והיינו באחד ומאה כדתנן הכא ואפילו בית שמאי חזרו והודו כדתנן התם לאחר שהודו רבי אליעזר אומר תירום ותישרף וחכמים אומרים אבדה במיעוטה ומיעוטה לאו דוקא דאחד ומאה בעי:

תני"א בתוספתא [פ"ב] חבית שניקבה בין משוליה בין מצדיה ונגע בה טבול יום טמאה רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה חיבור מפיה מפני שהמשקה מתווך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרור על גבי ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה. פי' מתווך לשון משוך ואית ספרים דגרסי משוך. יעלה באחד ומאה היינו האי דלהדי ברזא או דעד ברזא דמיפסיל במגע דרבי יהודה כרב פפא והשאר טהור וזה מתבטל באחד ומאה:

משנה ח

בעבוע. יש מפרשים דהיינו רתיחות שהתירוש מעלה ע"פ חבית ונראה כעין בעבועות ולא יתכן כלל שבכל מקום חיבור הוא ליין וכדתנן במס' עבודה זרה בפרק רבי ישמעאל (דף ס:) או שהיה מטפח ע"פ החבית המרותחת כל היין אסור בשתייה ובערוך פירש שהיוצרים כשאינם שועין ושופין את החבית מבחוץ ומבפנים יפה או שהיה החומר צרור יוצא מבחוץ קליפות כמין אלו אבעבועות שעושה המטר כשימטיר הרבה ועיקר זה הדיבור משחין אבעבועות ועוד יש להוסיף על דברי הערוך שדרך כלי חרס כשמצרפין אותו בכבשן יוצאין מכח האש בדפנותיו כמין אבעבועות חלולות והכי פי' דמתני' לפי שיטה זו דאותם אבעבועות בתוך עובי דופן החבית וחלולין בתוכן ומצד אחד דופן האבעבוע חלוש ודק כמין קליפה ומצד אחר הוא עיקר עובי דופן החבית והאבעבוע שצד הקלוש שבו כלפי חלל חבית קרי פנימי ואותו שצד הקלוש שבו לצד חוץ קרי חיצון:

שניקב מבפנים ומבחוץ. זה כנגד זה עד תוך חללה של חבית:

טמא באב הטומאה. אם יש בנקב כעדשה מן השרץ בין שהוא מונח בנקב שבפנים בין שהוא מונח בנקב שמבחוץ רואין אותו כאילו הוא מונח בתוך החבית כיון דרואה אוירה של חבית:

הפנימי מלמטן. מכאן ואילך מפרש דין הנקבים זה שלא כנגד זה והפנימי היינו בעבוע הפנימי ומלמטן הוא הצד הדק שבו כלומר שהכעדשה בנקב שמלמטן שרואה אויר החבית:

והחיצון מלמעלן. כלומר או החיצון מלמעלן שהכעדשה מונח בבעבוע החיצון בנקב שבו מלמעלן דהוא עיקר דופן החבית ונקרא לחיצון מלמעלן שעיקר דופנה של חבית נקרא מלמעלן בין לבעבוע החיצון בין לבעבוע הפנימי ונטמאה החבית לפי שהטומאה רואה אויר החבית אבל אם הכעדשה מונח בפנימי מלמעלן והוא עיקר עובי הדופן או בחיצון מלמעלן דהיינו בצד הדק שבו שאין הטומאה רואה אויר החבית טהורה אבל אי קיימא חבית באהל המת ומוקפת צמיד פתיל חוץ מאותן הנקבים הטומאה נכנסת לתוכה אע"פ שהנקבים זה שלא כנגד זה: [הגה"ה ור"י מסינפונ"ט זצ"ל פי' וז"ל בעבוע שבחבית פירוש הרתיחה שעושה היין החדש בפי חבית קורא בעבוע ואחר יום או יומים יתחיל להנקב מבפנים אצל היין ומבחוץ מלמעלה עתה אם מכוון נקב הפנימי זה כנגד זה טמא באב הטומאה וטמא באהל המת דכפתוח דמי. וזה הפירוש לא נהירא דרתיחת היין חבור בכל טומאות חוץ מטבול יום. אלא נתגלה לנו לפרשו כך בחבית עושין נקב קטן כדי שיצא ריח היין שלא תשבר החבית ופיה מוקפת צמיד פתיל ופעמים מנקבים נקב זה שלא כנגד זה ואם הנקב מפולש זה כנגד זה לא שניקבה החבית מצד לצד אלא היינו ההוא המנוקב החיצון שרואה את האויר ופנימי יקרא לאותו שרואה היין טמא באב הטומאה אם הכניס אצבעו בנקב וכן אם הכניס שם השרץ טמא מפני שכלי חרס מטמא באויר ובאהל טמא פירוש כלי פתוח קרינן ביה ואם הוא זה שלא כנגד זה טהור באב הטומאה דלא תוך כלי חרס קרינן ביה אלא אם הכניס כל כך עד שיצא לאויר החבית אבל באהל המת טמא דכלי חרס קרינן ביה עכ"ל:] (ובס"א אשכחנ"א וז"ל וה"פ דמתניתין לפי שיטה זו דאותן בעבועים בתוך עובי דופן החבית וחלולים בתוכה ונמצא כמין חלל קטן בעובי דופן החבית ופעמים שיש באותו בעבוע ב' נקבים אחד לצד פנים שהוא לצד חלל החבית ואחד לצד חוץ לצד אויר העולם וכשהחבית מלאה משקין נכנס המשקה דרך נקב הפנימי ומבצבץ ויוצא דרך נקב החיצון ואם אותן נקבים מפולשים זה כנגד זה או שהיה נקב הפנימי מלמטה של בעבוע ונקב חיצון מלמעלה של בעבוע והיתה אותה חבית מונחת באהל המת ומוקפת צמיד פתיל חוץ מאותו בעבוע או שנגע אב הטומא' במשקה שבנקב חיצון נטמאו כל משקין שבכלי אבל אם הפנימי מלמעל' וחיצון מלמט' נהי דבאהל המת מטמא שהטומאה נכנס דרך הנקבים באב הטומאה מיהא טהור דאם נגע אב הטומאה במשקין שבנקב החיצון שהבעבוע מלמטן מאחר שהפנימי מלמעלן ה"ל כנצוק וקטפרס ולא הוי חיבור ועוד יש לפרש בלא משקין דכשהפנימי מלמטן וחיצון מלמעלן נחשב חלל הבעבוע כתוכו של חבית מאחר שאם היו משימין משקין בחבית לא היו יוצאין לחוץ דרך נקב הפנימי עד שיגיעו לחיצון של מעל' אבל כשפנימי מלמעלן והחיצון מלמטן מיד כשמגיעין המשקין לפנימי יוצאין המשקין דרך הבעבוע ונשפכין לחוץ הלכך חשיב כנגד הנקב התחתון כגבו דחבית ואין כלי חרס מטמא מגבו):

תני"א בתוספת"א [שם] בעבוע של חבית שניקב ומכוון בפנים כבחוץ ר' יהודה אומר בכולן מן הצדדין יעלה באחד ומאה מעשה שבעבע יין בעליון ובאו ושאלו את ר' יהודה ואמר יעלה באחד ומאה. פי' מן הצדדין שהבעבוע מצדה של חבית ומגיעין בשוליה ונגע טבול יום ביין שהבעבוע שם כדמחלק ר' יהודה במתני' בין מצדה של חבית למפיה ולמשוליה: