רמב"ם על טבול יום ב
<< · רמב"ם · על טבול יום · ב · >>
ראו גם נוסח המשנה טבול יום ב רמבם
טבול יום פרק ב
[עריכה]כבר הכפלנו בביאור בהלכה הזאת, ופירשנו אותה פירוש פשוט ומובן בפתיחה אשר כתבנו בסדר הזה, ואינו צריך לחזרה, ועיינהו:
כבר נתבאר פעמים שטבול יום פוסל את התרומה בלבד, בין אוכלין של תרומה בין משקין של תרומה, וכיון שאלו המשקין פסולין בלבד הן אינם מטמאין ואפילו אוכלין כל שכן כלים, לפי מה שהשרשנו בפתיחה, ועל כן הקדירה טהורה.
ועוד יתבאר לך כי כל הידים מסואבות, הן שניות.
וכבר נתבאר לך בשני של טהרות, כי אפילו שני לטומאה כשנגע במשקה חולין טמאם וחזרו משקין טמאין, ועל כן מטמאין הידים אלו למשקה חולין לפי מה שהשרשנו בפתיחה, והוא עניין אמרו הכל טמא, רוצה לומר המשקין, בין אם היה משקה תרומה בין אם היה משקה חולין.
וכבר שב דין טבול יום בעניין הזה קל יותר מדין ידים (מזוהמות) [מסואבות].
וכבר נתבאר ברביעי של טהרות, כי מכלל ספיקות שטהרו חכמים הוא ספק הידים:
מקפה - שם התבשיל בכללו, המרק והדבר המבושל במרק, ודרך העם לדוך השום בשמן וייטיב בו התבשיל.
ואמר,
- כי כשיהיה זה התבשיל תרומה והשום הכתוש בשמן חולין יהיה הכל חיבור, וכאשר נגע ואפילו בחלק מן השמן אז השמן פסל כל המקפה.
- ואם היה כל התבשיל חולין והשום הכתוש בשמן אשר מטיבין בו התבשיל תרומה, ונגע בקצת השום, לא פסל אלא מקום מגעו.
- ואם היה השום יותר מן המקפה, יהיה דין הכל כדין תרומה, וכאשר נגע במקצת פסל את הכל.
ומאמר רבי יהודה מבאר לדבר הקודם, כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל, דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והוא גוף אחד. אבל בעת שכותש השום בעלי, אם נגע אז טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו, כיון שכוונתו בשעת הכתישה לפרד החלקים ולא היה שם חיבור.
ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו כמו שהשרשנו מכתישת השום או השמן וכיוצא בו בעת כתישתו אינו חיבור, ואחר כתישתו כשקיבצו במשקין ושמו גוש בקערה הוא חיבור בטבול יום. אבל אם היה הדבר ההוא דרכו לכתש במשקין, וכתשו הוא ושחקו ולא קיבצו במשקין אלא שקבצו כמות שהוא ושמו בקערה, אינו חיבור אף על פי שהוא גוש בקערה, לפי שהוא אז כמו עיגול של דבילה אשר אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו, כמו שנתבאר בשני של תרומה.
וביאור רבי יהודה קיים, וכמוהו ראוי לעשות:
כבר ביארנו כי חמיטה היא רקיקה.
והן קורין לישת הקמח בשמן "חביץ קדירה". ועניין אמרו ואם חבץ, רוצה לומר שישימהו חביץ, וזה שילוש אותן רקיקות בשמן, או יערב השמן ההוא במקפה עד שישוב הכל כמעורב, כי הוא אז פסל כל מה שנתערב בו שמן של תרומה:
קרם עליו הקופה - קפאו עליו התבלין והמרק וחזר כמין קרום.
אמר רבי יוחנן בן נורי, כי הקרום הזה עם חתיכות הבשר חיבור זה לזה, וכשנגע בקופה פסל הבשר. וכבר ביארנו בפתיחה כי טבול יום יפסול הקדש גם כן, כמו התרומה.
וקטניות שקרמו על גבי פרוסות - תבשיל של קטניות כשקפאו על פתיתי הפת.
ומעשה קדרה - מה שמבשלין בקדרה מן החיטין והקמח וכן שאר חמישה המינין, כגון הריפות, וותיקא, וקמח מבושל בקדרה, וכיוצא בזה.
ועניין אמרו אם היו גושין הרבה הרי אלו ימנו - אם היו גושין הרבה אחד בצד השני וכל גוש מהן מחובר נאסף, ונגע טמא באחד מהן, מונין ממנו ראשון ושני ושלישי לפי העיקרים אשר ביארנו בפתיחה. ואם היה הגוש אשר נגע בו הטמא ראשון, היה השני הדבק בו שני, והדבק בשני שלישי, והדבק בשלישי רביעי.
ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, בשני המאמרים:
אומר תנא קמא, כי כשהכניס טבול יום ידו ביין אשר בתוך החבית ונכנסה ידו משפת החבית ולפנים, נטמא כל היין אשר בתוך החבית. ואם נגע ביין אשר למעלה מפי החבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור, וכל מה שבתוך החבית טהור וכאילו היה נפרד מן היין שבבור.
ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:
כשהיתה החבית הזאת מלאה ממשקין של תרומה, וניקבה באיזה מקום שיהיה הנקב, ונגע טבול יום במשקה בנקב ההוא לסותמו בידו, הרי פסל כל החבית.
ורבי יהודה אומר, כי אם היה נקב בצד החבית ונגע בו אותו החלק בלבד, הוא פסול ויעלה באחד ומאה, וכן נתבאר בתוספתא.
וקילוח - הוא הדבר השותת בעת השפיכה.
ואמר תנא קמא, כי כשיהיה החלק אשר נגע בו טבול יום ופסלו בעת השפיכה חלק ממאה ואחת מכל המשקה הטהור אשר נתערב בו, שהכל מותר, כמו שנתבאר בחמישי של תרומות באמרם "סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה", אשר אמר שם "וחכמים אומרים, אבדה במיעוטה".
ואין הלכה כרבי יהודה:
כשמבשלין כלי חרס עושים אבעבועות גדולות.
וכבר נתבאר בתוספתא, כי עניין אמרו בכאן בין מבפנים בין מבחוץ, שינקב לתוך החבית ולחוצה לה שני נקבים מכוונים. והיתה החבית מלאה משקין, ואין ספק אותו אבעבוע אשר בצד החבית אשר היא מפולשת לתוך הכלי תתמלא גם כן מאותן משקים. ואם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבוע מבחוץ, רוצה לומר שישים אצבעו בנקב שבחוץ, הרי כבר נטמא המשקה אשר בחבית. וכן אם היתה החבית מוקפת אל פיה צמיד פתיל ונתונה באהל המת, מטמא מחמת הנקב אשר בצד האבעבוע אשר בצד החבית, וזהו עניין אמרו טמא באב הטומאה, וטמא באוהל המת. וכן הדין גם כן כשהם השני נקבים זה שלא כנגד זה.
אמנם כשיהיה הפנימי מלמטה אבל אם יהיה הפנימי מלמעלה, כמו הצורה הזאת:
ונגע אב הטומאה במשקה שבתוך אבעבוע לא נטמא משקה שבחבית, לפי שהדבר אשר נגע בו הוא נפרד בכלי בפני עצמו כמו שיתבאר מן הצורה אשר ציירנו,
והוא עניין אמרו טהור באב הטומאה.
ויוצא בעבוע, מן "שחין פרח אבעבועות"(שמות ט, ט):
משנה טבול יום, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב