רמב"ם על טבול יום ג
<< · רמב"ם · על טבול יום · ג · >>
ראו גם נוסח המשנה טבול יום ג רמבם
טבול יום פרק ג
[עריכה]ידות האוכלין - הן הקצוות אשר יחזיקו בהן הדבר בעת האכילה, כמו העצים אשר בקצוות התאנים והזיתים והאתרוגים וכיוצא בהן.
וכבר ידעת, כי עניין החיבור הוא כשנגע באותו קצה כאילו נגע בגופן של אוכלין, ועוד יתבאר זה בפרטיו בעוקצין (פ"א).
ואוכל שנפרס - נסדק.
ומעורה מקצת - ונשאר מחובר במקצתו.
ואמר רבי מאיר, כי אם היה כוח אותו חיבור אשר בין שני החלקים, בעניין שאם יגביה החלק הגדול יתלה בו הקטן המחובר בו ולא יפול, הרי הן חיבור זה לזה.
ורבי יהודה אומר, שיצטרך שיהיה כוח החיבור בעניין, שאם יגביה החלק הקטן יתלה בו הגדול לא יפול.
והלך רבי נחמיה על דרך אחרת ואמר, כי כשיגע הטמא באחד החלקים מהקטן או הגדול הרי הוא טימא אותו החלק בלא ספק, ואם היה כוח החיבור בינם בעניין שאם יגביה אדם החלק הטהור הטמא עולה עמו יהיה הכל חיבור.
וחכמים אומרים, הפך זה, אם אחז בטמא והטהור עולה עמו אז יהיה הכל טמא.
אחר כך אמר כי שאר האוכלין אשר דרך בני אדם לתלותן בעליהן או בקלחיהן יבחנו בדרך הזאת, שנתלה האוכל מעליו או מקלחו ואם ישאר תלוי ולא יפסוק ויפול הרי אותו עלה או הקלח חיבור, ומה שנגע בהן כאילו נגע באוכל עצמו.
והלכה כחכמים:
כמין כובע - כמו כובע המלחמה אשר נותנין בראש, והכוונה בה שהיא חלולה ובתוכה דמות סוכה.
ואין הלכה כרבי יוסי:
קרם על דפנה של לפס - (כפה) [נקרש] על דופן האילפס, והוא מחובר במה שבתוך האילפס מן האוכלין.
ואמר רבי יוסי, כי כשנגע טבול יום באותו חוט, ואפילו חוץ לאילפס, כל מה שינשא עמו הוא חיבור, ואפילו מן הדבר אשר בתוך האילפס. [וכן אם נגע בו ואפילו בתוך האילפס,] שאינו פוסל אלא מה שיעקור בעקירתו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כבר ידעת כי המדומע הוא הדבר המעורב מתרומה וחולין, ואלו דינים כבר נתבארו במקומם במסכת תרומות (פ"א).
וכבר נתבאר במסכת ערלה (פ"ב), כי עיסת חולין שנילושה בשאור של תרומה והחמיצה נעשה הכל אסור לזרים, וחוזרת העיסה מדומעת ואפילו היה חלק מאלף מכל העיסה, ואמנם עם כל זה אינה נפסלת בטבול יום כמו התרומה האמיתית.
וכבר ביארנו כי מי פירות לא יטמאו בעצמן ולא מכשירין, ועל כן עיסה שנילושה במי פירות לא תטמא כלל לפי שלא הוכשרה. ואם היו החיטים או הקמח מוכשרין ונילושה העיסה במי פירות, בזה נפל המחלוקת.
והלכה כרבי עקיבא:
זה כולו מבואר.
והלכה כרבי עקיבא:
כבר נתבאר לך בסוף מכשירין כי ריר האדם יכשיר לטומאה. וכבר ידעת, כי הן משתמשין הרבה בלשון טמא וטהור בעניין מוכשר ואינו מוכשר.
ואמר כי האדם הטהור כשנשך באוכל וירד רירו על בגדיו ועל כיכר של תרומה, כי הכיכר ההוא לא הוכשר בריר הזה כיון שהיתה שתיתתו שלא לרצונו, וראיה על זה שתיתתו על בגדיו, ואפילו אם עברו מעל בגדיו לכיכר של תרומה כפי מה שביארנו במכשירין.
והוא הדין עצמו בנפילת קצת המאכל והוא כבר נבלל ברירו. ועל כן כשאכל פרי או זיתים ונפלה גרעינתו על כיכר של תרומה והיא בלולה ברירו, הוא כחילוק הזה שזכר, והוא שאם נתכוין למצוץ הגרעין אותו ריר מכשיר, ואם לא נתכוין אינו מכשיר.
וכן אם היה האוכל הזה טבול יום, רירו גם כן לא יכשיר אלא לרצונו, ואף אם נתכוין למוץ את גרעינתו.
ואמר רבי מאיר, כי בטבול יום בלבד בין אכל תמרים רטובות או יבשות ונפל גרעינן על כיכר של תרומה הוכשר, שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו כמו שנתבאר במכשירין, ואין חולק בזה.
אמנם חכמים אומרים, כי טבול יום אינו טמא בעניין זה.
והלכה כחכמים:
משנה טבול יום, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב