משנה חולין יב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק יב · משנה א | >>

שילוח הקן, נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשיןא.

חומר בכסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן. ושילוח הקן, אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.

איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות -- פטור משילוח.

משנה מנוקדת

שִׁלּוּחַ הַקֵּן,

נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
בַּחֻלִּין,
אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין.
חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן,
שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף,
בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן;
וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן
אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּעוֹף,
וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.
אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן?
כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס;
אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת,
וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת,
פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

נוסח הרמב"ם

שילוח הקן, נוהג -

בארץ, ובחוצה לארץ,
בפני הבית, ושלא בפני הבית,
בחולין - אבל לא במוקדשין.
חומר בכיסוי הדם, משילוח הקן -
שכיסוי הדם -
נוהג - בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן,
ושילוח הקן -
אינו נוהג - אלא בעוף,
ואינו נוהג - אלא בשאינו מזומן.
ואיזה הוא שאינו מזומן?
כגון - אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס.
קננו בתוך הבית -
וכן יונים רודסיות - פטור מלשלח.

פירוש הרמב"ם

אפשר שיהא זה במוקדשים כמו שאני אומר, והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו, ואחר כך עף ויצא מרשותו והיה מכירו, ואחר כך מצאו רובץ על הביצים, חייב להביא הכל על ידי גזבר שאינו נוהג במוקדשים, זו היא הלכה שנאמרה בתלמוד, והוא שאפשר להיות ואי אפשר זולתו, כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, מוסף על מה שנתבאר בפרק הזה.

ורודסיות - מיוחסים אל הורדוס המלך, שהוא התחיל לגדל יונים בבתים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלוח הקן - אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אח"כ רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה ואח"כ כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מחייבי:

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן - דכתיכ כי יקרא, פרט למזומן:

שקננו בפרדס - שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולות לברוח:

הרדסיאות - שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:

פירוש תוספות יום טוב

אבל לא במוקדשין. דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו. אלא להביאו לידי גיזבר. דאף על גב דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא. דכתיב (תהלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה. גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) לא כו'. דאמר קרא שלח וגו', יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לגזבר, דאע"ג דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שלוח הקן:    כוליה פירקין בפי"ג דהלכות שחיטה. ובטור י"ד סימן רצ"ב. וכתוב בכל בו סימן קי"א המצוה הזאת מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כי הטעם בשניהם לבלתי היות לבם אכזרי ולא נרחיק טעמו שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיותם רובצים על הבנים כאילו יכרית המין ההוא ומה שאמרו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעשה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות הענין כך הוא שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנפלאות והנסים לדעת את ה' וכן לשון אגדה וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או עוקר ונוחר ואוכל ומה אכפת וכו' הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה ע"כ. וגם בספר מורה הנבוכים והובא בפירוש הרמב"ן ז"ל על התורה בפ' כי תצא דטעם שליח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואיז הפרש בין דאגת האדם ודאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ע"כ וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ויותר נכון שלא נתאכזר ע"כ וע"ש עוד ובמ"ש ס"פ בתרא דקדושין:

נוהג בארץ ובח"ל:    משום דאיצטריך למיתני בחולין אבל לא במוקדשין תנא בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אע"ג דלא הוה צריך למיתנינהו דהא שלוח הקן לאו חובת קרקע הוא הר"ן ז"ל. ובגמ' ר' אבין ור' מיאשא חד אמר כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז ומתנות לאפוקי מדר' אלעאי דאמר אינם נוהגין אלא בארץ וחד אמר כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סד"א הואיל ובעניינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים נינהוג בזמן דליכא קדשים לא נינהוג קמ"ל ותרוייהו אמרי כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין דהיינו בגיד הנשה ובאותו ואת בנו לצורך דאותו ואת בנו דאי לאו דאשמועי' ליה ה"א דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הלכך אשמועי' דנוהג הוא בחולין כדאמרי' התם ושור הפסיק הענין וכ"ש הנך דתנן אבל לא במוקדשים לצורך הוא דאשמועי' חילוק לבד מגיד הנשה דפשיטא משום דאיקדש פקע ליה איסור גיד הנשה מיניה ופרכי' ולאו מי אוקימנא בולדות קדשים דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור קדשים קדים כדכתבי' התם שיצירת הולד קודמת לגידין אצטריך לאשמועי' דאתי איסור גיד וחייל עלייהו ומשנינן ומ"ט אוקימנא לאו משום דקשיא לן לא ליתני מעיקרא נמי לא תיקשי לך איידי דתנן לצורך תנא נמי שלא לצורך פי' רש"י ז"ל מ"ט דחקת לאוקומה בהכי משום דקשיא לך למאי הלכתא תננהו והשתא אתי ר' אבין ור' מיאשא למימר לא תדחק לאוקומה בהכי דמעיקרא כי מקשת התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתננהו כל חדא וחדא בחדא דוכתא לצורך תנא נמי בהן שלא לצורך והה"נ למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן ח"ל משום ראשית הגז ומתנות. בפי' רעז"ל משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבין בשלוח הקן כגון שהיה לו עוף והקדישו וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט פי' דאי אקדיש קן דה"ל בתוך ביתו לא מיחייב אפילו בחולין דהוי מזומן ואי דחזא קן בעלמא ואקדשיה לא קדיש דכי יקדיש איש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא כגון שהיה וכו' ורב הוא דאוקי לה במקדיש פירות שובכו והאי דנקט פירות שובכו ולא אמר שובכו עצמו משוש דיונים אינם ראוין אלא כשהן קטנים ושמואל מוקי לה למתני' אפי' במקדיש לבדק הבית ואשמועינן רבותא דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא פטור מלשלח כדאמרי' טעמא שאתה מצווה להביאו לידי גזבר:

חומר בכסוי הדם:    תימא אמאי לא תני שכסוי הדם נוהג בזכרים ובנקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות תוס' ז"ל. ונלע"ד לתרץ משום דלא פסיקא ליה דהא איכא קורא זכר דפליגי בה ר' אליעזר וחכמים דוק: ;אבל אם קננו בבית.

ז"ל החכם הר"ס ז"ל אבל אם קננו בבית וכו' נלע"ד שאע"פ שהפקיר אח"כ הבית פטור משילוח והה"נ בצפרים שקננו בעליות אע"פ שהאם אינה נקראת מזומן כיון שאינה נוחה לתפשה וכמו שפי' רש"י ז"ל בפרק שלוח הקן מ"מ אפרוחים או הביצים נקראים מזומנים שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכדאיתא התם בגמ' ולא משכחת לה התם בגמ' שיוני עליות חייבות בשילוח אלא בזמן שלא עמדה האם מעל הביצה משהטילתה שאז אסור לזכות בביצים קודם שילוח דכתיב שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך כדאמר ר' יהודה התם וכיון שאסור לזכות בביצים לא זכתה לו חצרו כדאמרי' התם דכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה אבל אם עמדה האם מעל הביצה כבר זכתה לו חצרו והוי מזומן ופטור משלוח ואע"פ שיפקיר ביתו אח"כ ויפקיר גם ביצים פטור משלוח שכבר נקרא עליהם שם מזומן וראיה לזה מדשקיל וטרי בגמ' גבי הא דתנן אבל לא במוקדשין הני מוקדשין היכי דמי וכו' אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר אהדרינהו האי אפי' בחולין נמי לא מיחייב דתנן נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח ואם איתא דמהני בהו הפקר לעשותם שאינו מזומן ה"ל לאוקומה בשהפקירן אח"כ אלא ודאי משמע מדלא משני הכי דלא מהני בהו הפקר כיון שכבר נקרא עליהם שם מזומן תו לא פקע וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפירש פטור מלשלח דהא כיון דזכה בהו מזומן קרי להו ול"ד לתרנגולים שמרדו וקננו בפרדס דפקע מנייהו שם מזומן אחר שמרדו דשאני התם דקודם שבאו לידי מצות שלוח הוא שנקרא עליהם שם מזומן ובזמן שקננו בפרדס שחל עליהם מצות שלוח כבר פקע מינייהו שם מזומן אבל הכא בשעה שראויה לחול עליהם שם מצות שלוח דהיינו כשהטילו הביצים יש עליהם שם מזומן וכבר נפטרו ולא פקע מנייהו ועוד דאי לא תימא הכי א"כ כל אדם יפקיר תרנגולתו בביתו ויקיים מצות שלוח הקן אלא ודאי כדאמרן כנלע"ד סלימאן עכ"ל ז"ל:

הרדיסאות:    אית בגמ' מאן דתני הדריסאות על שם מקומם. ובערוך כתוב כך מאן דתני הורודוסיות על שם הורודוס פי' הורודוס המלך הביא יונים מן המדבר וגידל אותם בישוב ונעשו תרבות ונקראו על שמו הורודוסיות ומאן דתני דורסיות על שם המקום שהביאן משם ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

בחולין אבל לא במוקדשין:    אף דאין שלוח הקן נוהג רק באינו מזומן. אפ"ה שייך במוקדשין. כגון שהקדיש עוף שברשותו. ואח"כ ברח העוף. וחזר ומצאו רובץ על הקן. ואפי' בקדשי בדק הבית אינו נוהג:

חומר בכסוי הדם משלוח הקן:    נקט הנך ששניהן נוהגין בעופות:

כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס:    ר"ל אפילו אווזים ותרנגולים דבייתות הן. אפ"ה מדמרדו אח"כ כאינו מזומן דמי. ואע"פ שמצאן אחר מרידתן בפרדס שלו. אפ"ה כיון שהפרדס כחצר שאינו משתמר. לא קנתה לו חצירו רק בעומד בצד החצר ואומר זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח]. ולהכי הו"ל אינו מזומן:

וכן יוני הרדסיאות:    כך נקראין מין א' של יונים פראים שנעשו בייתות. על שם הורדוס שהמציא לגדלן בביתו. וקמ"ל דבין בתרנגולים שהן מין בייתות. או בהנך יונים שהן מין הפקר. לא תליא במין. רק לפי שהוא באמת. וה"ה צפרים שקננו בטפיחין או אצל החלון. כל שלא זכה באם או בבנים חייב בשלוח [עי' בסרצ"ב]:

בועז

פירושים נוספים