משנה חולין יא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק יא · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים, שתי רחלות, שנאמר (ישעיה, ז) "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן". ובית הלל אומרים, חמש, שנאמר (שמואל א, כה) "חמש צאן עשויות".

רבי דוסא בן הרכינס אומר, חמש רחלות גוזזות מנה [ מנה ] ופרס, חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים, חמש רחלות גוזזות כל שהן.

וכמה ח נותנין לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר (דברים, יח) "תתן לו", שיהא בו כדי מתנה.

לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו, פטור. ליבנו ולא צבעו, חייב.

הלוקח גז צאנו של נכרי, פטור מראשית הגז.

הלוקח גז צאנו של חברו -- אם שייר [ המוכר ], המוכר חייב; לא שייר, הלוקח חייב.

היו לו שני מינין, שחופות ולבנות, מכר לו שחופות אבל לא לבנות, זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו.

נוסח הרמב"ם

וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרין שתי רחלים שנאמר יחייה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיהו ז כא) ובית הלל אומרין חמש שנאמר וחמש צאן עשויות (שמואל א כה יח) חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז דברי רבי דוסא וחכמים אומרין חמש רחלות גוזזות כל שהן.

וכמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד קטן שנאמר תיתן לו (דברים יח ד) שיהא בו כדי מתנה.

לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ליבנו ולא צבעו חייב הלוקח גז צאנו של נוכרי פטור מראשית הגז לקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב היו לו שני מינין טחופות ולבנות מכר לו טחופות אבל לא לבנות זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו.

פירוש הרמב"ם

וכמה היא מרובה בש"א שתי רחלות כו': מה שאמר מלובן ולא צואי רוצה לומר שיתן לכהן שיעור שיהא בו אחר שיכבסנו וילבננו ה' סלעים לא פחות מזה והמשנה הזאת אינה מדברת אלא במי שיש אצלו שיעור הרבה מראשית הגז שהוא לא יתן לכל כהן ממנו פחות משיעור זה והרי זה כמו בסוף פיאה אין פוחתין לעניים בגורן כמו שבארנו שמה ושיעור ראשית הגז כמה הוא הרי הוא אחד מששים ממה שגזז וכבר אמרנו שהשיעור הקטן שחייב בראשית הגז משקל ס' סלעים ע"מ שיהיו מה' רחלות וע"מ שלא יגוז אחד מהה' רחלות פחות משתים עשרה סלע הנה נתבאר שראשית הגז לא יהא פחות ממשקל סלע:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ושתי צאן - אלמא תרתי מקרי צאן:

שנאמר חמש צאן עשויות - שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היתה מצוה עליו בפחות מכן. והיינו על כרחך ראשית הגז, דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה ו. דאילו בכוך כתיב בכור שור, דמשמע אפילו חד. וכן מתנות אם שור אם שה:

מנה מנה ופרס - כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות:

בכל שהן - לאו דוקא, דבפחות מששים סלעים לא מחייב בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה ז, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן. והסלע משקלו כ"ד מעים, ומשקל כל מעה ששה עשר גרעיני שעורה:

כמה הוא נותן לו - הבא לחלק ראשית הגז שבידו, לא יפחות לכל כהן ממשקל חמש סלעים צמר:

מלובן - ולא שיהיה חייב הישראל ללבנו, אלא שיתן לו שיעור מן הצמר הצואי, דהיינו שאינו מלובן עד שכשילבננו הכהן יעמוד על משקל חמש סלעים צמר מלובן: כדי שיוכל לעשות ממנו בגד קטן:

הראוי לשירות - ומאי ניהו, אבנט. מדסמך קרא אחר ראשית הגז מיד. כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת, שמעינן מינה דהכי קאמר, תן לו מראשית גז צאנך כדי שיוכל לעשות בגד לעמוד לשרת. והקטן שבבגדים הראוי לשירות הוא אבנט, והוא נעשה מחמש סלעים צמר מלובן. וראשית הגז אין לו שיעור מן התורה. ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים. ואין חייב בראשית הגז עד שיגזוז חמש צאן, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות מי"ב סלע, שאם היתה גיזת אחת מהן פחות מי"ב סלע אע"פ שחמשתן גוזזות יותר מס' סלעים הרי זה פטור:

עד שצבעו - בעליו קודם שנתנו:

פטור - מליתנו עוד. דקנייה בשינוי, והוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, דפטור ט:

ולא צבעו - אין זה שינוי ואכתי בעיניה הוא:

הלוקח גז צאנו של נכרי - כשהוא מחובר לצאן, פטור. דגז צאנך כתיב, והאי צאן לאו דידיה הוא, ואצאן קפיד רחמנא ולאו אגיזין דידיה:

אם שייר המוכר, המוכר חייב - דאמר ליה לוקח מתנה דכהן גבך היא י:

ואם לאו הלוקח חייב - דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך:

שחופות - לא שחורות ולא לבנות:

זה נותן לעצמו - הלוקח נותן לעצמו על מה שלקח, והמוכר נותן לעצמו על מה ששייר אצלו. דגיזת הלבנות טובה משל שחופות יא: וכן זכרים ונקבות גיזת הזכרים קשה והאי דנקבות רכיך:

פירוש תוספות יום טוב

עשויות. פירש הר"ב שמעשות את בעליהן וכו' דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דצאן שם המין הוא:

בכל שהן. כתב הר"ב לאו דוקא כו'. אלא משום דר' דוסא יהיב שיעורא רבה שהמנה מאה זוז כ"ה סלעים. הרי מנה ופרס ל"ז וחצי וחמשה פעמים ל"ז וחצי. קפ"ז וחצי:

וכמה נותנים כו'. מפרשינן בגמרא דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן. אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה:

לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. פירש הר"ב דקנייה בשינוי. וה"ל כמזיק מתנות כהונה כו' ופירש"י קודם שנותנן לכהן דפטור. ואע"ג דקנייה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים [*כדתנן בהגוזל קמא]. הכא פטור מאי טעמא אב"א דכתיב זה [דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין]. ואב"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין. גמ' פרק דלעיל דף ק"ל [ע"ב]:

המוכר חייב. כתב הר"ב. דא"ל לוקח. מתנה דכהן גבך היא דמסתמא לא זבין המתנות. כדתנן משנה ג' פרק דלעיל. לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא:

זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. כתב הר"ב דגיזת הלבנות טובה כו'. ועצה טובה קמ"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא דף קל"ו. ואיתא התם דלרבי אלעאי דגמר נתינה נתינה מתרומה כדפירש הר"ב ריש פירקין. דינא הוא דלא יתן משחופות על לבנות. כמו דאין תורמין ממין על שאינו מינו. והר"ן האריך בזה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) דצאן שם המין הוא:

(ז) (על הברטנורא) שהמנה מאה זוז, כ"ה סלעים. הרי מנה ופרס, ל"ז וחצי. וה' פעמים ל"ז וחצי קפ"ז וחצי:

(ח) (על המשנה) וכמה. מפרש בגמרא, דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן, אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה:

(ט) (על הברטנורא) ואע"ג דהקונה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה, אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים, הכא פטור. מאי טעמא, אב"א דכתיב זה (דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין). ואב"א משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין. גמרא:

(י) (על הברטנורא) דמסתמא לא זבין המתנות, כדתנן משנה ג' פרק דלעיל, לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) ועצה טובה קמ"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ובה"א חמש:    גמ' תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארבע שנאמר וארבע צאן תחת השה תניא אמר רבי אלמלא דבריהם דברי תורה ודברי בריבי קבלה אנן דברי בריבי שומעין. וכ"ש שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה וא"ר יוחנן מפי חגי זכריה ומלאכי אמרה ר' ישמעאל:

ר' דוסא בן הרכינס אומר וכו':    בבתרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) ומ"מ חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז דברי ר' דוסא בן הרכינס וחכ"א וכו' וכמו שהיא שנויה בפ"ג דעדויות סימן ג':

חמש רחלות:    גמ' כי סליק איסי בר היני אשכחיה ר' יוחנן לאיסי בר היני דקא מתני ליה לבריה רחלים א"ל אתנייה רחלות א"ל כדכתיב רחלים מאתים. א"ל לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן א"ל ראשית הגז בכמה א"ל ר' יוחנן בס' א"ל והאנן בכל שהוא תנן א"ל א"כ מה בין לי ולך אם איני יודע פירושה של משנתנו יותר ממך במה אני גדול ממך אני יש בידי דכל שהוא לאו דוקא אלא איידי דא"ר דוסא שיעורא רבא [הגה"ה פי' דהיינו מאה ושמנים ושבע סלעים וחצי שהרי המנה כ"ה סלעים והפרס י"ב סלעים וחצי] אמרו רבנן שיעורא זוטא וגוזמא הוא ומיהו ס' סלעים בעינן כי היכי דלימטי סלע לכהן דבציר מהכי ליכא למ"ד דתהוי נתינה אבל אם יש לו הרבה ראשית הגז לחלק לא יפחות לכל כהן ממשקל חמש סלעים כדתנן במתני' וכמו שאכתוב עוד בסמוך בס"ד:

גוזזות מנה מנה ופרס:    גרסינן והוי כמו מנה ופרס מנה ופרס. ועיין במה שכתבתי בפ"ג דעדויות סימן ג':

וכמה נותן לו:    מפרש בגמ' אליבא דרב ושמואל ור' יוחנן דלאו ארישא שאין לו אלא דבר מועט קאי אלא מילתא באפי נפשה היא בישראל שיש לו גזים הרבה ובא לחלקם דכיון דחלק א' מששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה אמרינן ליה לא תיבצר לכל חד מה' סלעים הואיל ויש לו ליתן לא יפחות לכל אחד מנתינה הראויה ומיהו היכא דגוזזות מועט נמי סגי ליה בששים:

מלובן ולא צואי:    בערוך גריס צוי ופירש לשוו מיאוס ענין צואה. ובספר הפרפראות בפרשת שופטים גז צאנך ב' במסורת גז צאנך כמטר על גז והיינו דאמרי' שצריך ליתנו לו כשהוא מלובן וזהו כמטר על גז שיהא מלובן ולא צואי ע"כ. ובגמרא תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים פי' רש"י ז"ל לא שיהא על ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל הגזים ע"כ. נראה שרוצה לפסוק כר' ינאי רביה דר' יוחנן שאמר ראשית הגז בששה ונותן חמש סלעים לכהן ואחד לו וכן אפי' יש לו אלף גזים אינו חייב לתת יותר מחמש סלעים וכדפשטא דמתני' דקתני וכמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים דקאי ארישא ולא צריכינן למימר דסיפא דמתני' בישראל שיש לו גזין הרבה עסיקינן והוא פסק כמה גאונים עיין בפסקי הרא"ש ז"ל דהלכה כר' ינאי לגבי ר' יוחנן כ"ש לגבי רב ושמואל דלית הלכתא כותייהו לגבי ר' יוחנן והיא דעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מה' בכורים וכבר הזכיר דעת זו הרי"ף ז"ל אע"ג דאיהו לא פסק כן ומ"מ קשה דבתר הכי פי' רש"י ז"ל מכר לו שתופות וכו' הא אוקימנא עצה טובה קמ"ל דאע"ג דשייר לעצמו מן הטוב יקנה מן הלוקח ממין הרעות אחד מששים ויתן לו ע"כ ולע"ד צ"ע:

עד שצבעו פטור:    בר"פ הגוזל קמא מוקי לה בקלא אילן שדומה לתכלת ולא עבר ע"י צפון וכמו שכתבתי שם. ואיתא להאי בבא נמי שם דף צ"ד ע"ב ובפ' מרובה (בבא קמא דף ס"ו) וכתבו שם תוס' ז"ל עד שצבעו אין לפרש שצבעו לחלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא בה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא בה הפרשת ראשית הגז אינה כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל עד שצבעו פטור פי' בקונטרס דהוי כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן דאמר רב חסדא בפירקין דלעיל דפטור והכא נמי גוזל וקשה דא"כ מאי קמ"ל רב חסדא כיון דמתני' היא ובפרושי רש"י ז"ל הראשונים במכתב ידו פירש שקודם שגזז חמש צאן דהיינו כדי חיוב צבע מה שגזז שלא בא לידי חיוב עד שצבעו והעביר עליו קולמוס ונראה דקמ"ל רב חסדא שלא נפרש מתני' כפירוש שמחק בקונט' אלא פטור משום דמזיק מתנות כהונה שקנאם בשנוי ע"כ:

הלוקח גז צאנו של עו"ג פטור מראשית הגז:    עיין במ"ש בפ"ג דפאה סימן ה'. ובגמ' דייק הא צאנו לגזוז חייב פי' רש"י ז"ל הא צאנו לגזוז כגון שקנה כל עדרו של עו"ג כשהיא עומדת להגזז הואיל והכל של ישראל קרינן ביה צאנך וחייב אע"פ שגדלו הגזים אצל עו"ג ומתני' דלא כר' אלעאי דאיהו מקיש גז לתרומה דכתיב ראשית דגנך וגו' וראשית גז צאנך מה תרומה גדל בחיוב דהיינו ביד ישראל שלקח שדה מן העו"ג חייב גדל בפיטור פטור. ועיין במ"ש ספ"ק דחלה:

אם שייר המוכר חייב:    י"ס אם שייר המוכר המוכר חייב וטעמא דמתני' משום דאין רשאי להפקיע ממונו מיד מצוה ולמכור גזין כדי שיהא גז של אחד וצאנך של אחד ולפוטרן דלא קרינן ביה גז צאנך אלא מזבין כי קא מזבין לא מזבין מתנה לכהן וכן תנן נמי בפירקין דלעיל מכור לי בני מעיה של פרה זו והיה בהן מתנות נותנם לוקח זה לכהן ואין הטבח מנכה לו מן הדמים לפי שלא מכר לו את המתנות מסתמא. לקחן הימנו במשקל דהשתא ודאי זבין ליה מנכה לו מן הדמים הלכך הכא גבי ראשית הגז אם פירש לו המוכר ללוקח הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום אפי' על המוכר הואיל ועד שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת ראשית הגז דלא קרינן ביה גז צאנך וטעמא דמתני' משום דלא זבניה ושייר המוכר במתנות גביה והוא חייב דאמר ליה לוקח וכר כדפי' רעז"ל:

היו לו שני מינים שחופות ולבנות וכו':    כתב הר"ן ז"ל שהרב אלפסי ז"ל שהשמיט משנה זו משמע דס"ל דכולה מתני' משום עצה טובה היא ובודאי דהכי הוא וכו' ע"ש שהאריך. וז"ל רש"י ז"ל בגמ' עצה טובה אשמעיניה תנא למוכר שלא יתן לו מן הנקבות המשומרות לו על הזכרים שמכר משום דהאי דזכרים קשה והאי דנקבות רכיך לפיכך יקנה מן הלוקח כדי ראשית הנז של זכרים מצמר הזכרים וכן יקנה מן הלוקח כשיעור השתופות אחד מששים ויתן לו לכהן ולא יצטרך לתת לו כשיעור לבנות ושחופות הכל מן הלבנות שלא מכר לו:

שחופות:    גירסת הערוך טחופות בטית. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"י דהלכות בכורים גיזה לבנה וגיזה שחומה בשין ובמם:

זה נותן לעצמו ווה נותן לעצמו:    לשון החכם הר"ס ז"ל וזה נותן לעצמו פי' ויחזור ויתן דמים המוכר ללוקח לעצה טובה קמ"ל שלא יפסיד המוכר שיתן הכל מן הרך המשובח ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן:    אלמא דב' נקראים צאן. והרי כתיב ראשית גז צאנך תתן לו:

חמש צאן עשיות:    ר"ל שמעשות בעליהן לקיים מצוה שלא היה מצווה עליהן בפחות ממספרם. והיינו על כרחך ראשית הגז. דאי מצות בכור או מתנות. הרי בתרווייהו כתוב שור דמשמע אפי'. אחד:

רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס:    ר"ל שכל אחת נגזזת ממנה צמר במשקל מנה וחצי. דהיינו ק"ן דינר. וכל דינר הוא משקל צ"ו שעורות. שהן קווינט א'. נמצא שצמר כל אחת צריך שיהיה משקלו א' פפונט וכ"ב קווינט [ועי' פירושינו שבועות פ"ו מ"א]:

וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן:    וקיי"ל דהאי כל שהן היינו משקל י"ב סלעים לכל כבש. דהיינו י"ב לאטה [של"ג]:

וכמה נותנין לו:    ר"ל המחלק ראשית הגז מגיזה מרובה. כמה יתן לכל כהן:

משקל חמש סלעים:    הן ה' לאטה:

ביהודה שהן עשר סלעים בגליל:    דסלעים דגליל לא היו רק חצי דיהודה:

מלובן ולא צואי:    לא שיצטרך הישראל להלבינו. אבל יתן לו צמר שאינו מכובס. בשיעור שכשיכבסנו הכהן יהיה משקלו ה' לאטה:

כדי לעשות ממנו בגד קטן:    הראוי לשרת בבית המקדש. דהיינו אבנט שצריך למלאכתו ה' לאטה. [ותמהני שהאבנט שארכו ל"ב אמה. ורחבו ג' גודלין [כירושלמי ספ"ז דיומא. ורמב"ם פ"ח מכלי מקדש]. וכל חוט שבו כפול כ"ד מצמר ופשתים יחדו. איך לא יהיה משקלו יותר מה' לאטה. ואפשר דבדיעבד סגי בארכו פחות מל"ב אמה. וכן משמע מתוס' [ערכין דט"ו ב' ד"ה אבנט] שכתבו שמקיפו ב' פעמים סביבו. משמע לכאורה דכך אורכו]:

תתן לו שיהא בו כדי מתנה:    אבל השיעור מה יתן מכל גיזתו. אינו קבוע מדאורייתא. ורק מדרבנן שיעורו אחד מס' [של"ג]:

פטור:    דקניי' בשינוי. והו"ל כמזיק מתנות כהונה. או שאכלן דפטור מדיני אדם. מדהו"ל ממון שאין לו תובעים:

לבנו ולא צבעו חייב:    דהרי בעינא הוא כדהוה:

אם שייר המוכר:    מהגיזה עצמה לעצמו:

המוכר חייב:    דא"ל לוקח למוכר. ראשית של הכהן גבך הוא. דמסתמא לא זבן המתנות [כלעיל פ"י מ"ג]:

הלוקח חייב:    דא"ל מוכר ללוקח ראשית של הכהן לא מכרתי לך. מדלא לקחת במשקל:

שחופות:    גרויע:

זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו:    דלבנות טובות משחופות. ושל נקיבות רך וטוב יותר משל זכרים. גם אסור להפריש מרע על יפה. כששניהן שלו [של"ג סי"ב]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים